×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) משנה: לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁלַּגּוֹיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים – אָסוּר מִלָּשֵׂאת וּמִלָּתֵת עִמָּהֶן, מִלְּהַשְׁאִילָן וּמִלִּשְׁאוֹל מֵהֶן, וּמִלְּהַלְווֹת מֵהֶן, מִלְּפוֹרְעָם וּמִלְּהִפָּרַע מֵהֶן. ר׳רִבִּי יְהוּדָה אוֹ׳אוֹמֵר: נִפְרָעִין מֵהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵצֵר. אָמְרוּ לוֹ: אע״פאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵצֵר עַכְשָׁיו, שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמַן. ר׳רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹ׳אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה לִפְנֵיהֶן וּשְׁלֹשָׁה לְאַחֲרֵיהֶן אָסוּר. וַחֲכָמִ׳ אוֹמְ׳וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לִפְנֵי אֵידֵיהֶן אָסוּר, לְאַחַר אֵידֵיהֶן – מוּתָּר.
MISHNAH: Within three days before Gentile holidays one is forbidden to trade with them, to lend them and to borrow from them, to give them loans and to ask them for loans, to pay debts to them and to accept payment from them1. Rebbi Jehudah says, one may accept payment from them because this hurts him. They told him, even though it hurts him now he will enjoy it later2. Rebbi Ismael says, three days before and three days afterwards are forbidden but the Sages say, before their holidays it is forbidden, after their holidays it is permitted.
1. It is forbidden to buy from an idolator or repay one’s debt because this provides him with money for his idolatrous celebration. It is forbidden to sell to him because he will buy things for his celebration. One may not lend him vessels or animals for he will use them for his celebration. One may not borrow from him because this will make him feel important.
2. The feeling that he got rid of his debts will make his idolatrous celebration more happy.
קישוריםירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםעודהכל
משנה: לפני אידיהן שלגוים שלשה ימים – אסור מלשאת ומלתת עמהן, מלהשאילן ומלשאול מהן, ומלהלוות מהן, מלפורעם ומלהפרע מהן. ר׳ יהודה או׳: נפרעין מהן, מפני שהוא מצר. אמרו לו: אע״פ שהוא מצר עכשיו, שמח הוא לאחר זמן. ר׳ ישמעאל או׳: שלשה לפניהן ושלשה לאחריהן אסור. וחכמ׳ אומ׳: לפני אידיהן אסור, לאחר אידיהן – מותר.
מתני׳ לפני אידיהן של נכרים – שם כינוי הוא לחגיהם ולמועדיהם:
אסורין מלשאת ומלתת עמהן – למכור ולקנות משום דאזלי ומודו לעכו״ם ביום אידם:
מלהשאילן – בהמה וכלים מידי דהדרי בעינא:
מלהלוותם – מעות דלא הדרי בעינא דמלוה להוצאה ניתנה:
מלפורעם – דכשהן נפרעין אזלי ומודו לע״ז ביום אידם וכן כשפורעין:
מפני שהוא מיצר לו – על מעותיו שאינם חוזרים לו ולא אזיל ומודה:
שמח הוא לאחר זמן – למחר ביום אידו אזיל ומודה והלכה כחכמים. ודוקא במלוה בשטר אסור הוא להפרע מהן אבל במלוה על פה שרי מפני שהוא כמציל מידם:
ר׳ ישמעאל וכו׳ – טעמא מפרש בגמרא:
לאחר אידיהן מותר – וכן הלכה. ורבנן בתראי לטפויי קאתו דאפי׳ בדיעבד אסור ואין הלכה בזה כוותייהו אלא כת״ק. ובגולה שאין אנו יכולין לעמוד על עצמינו מלישא וליתן עמהן שעיקר פרנסתינו מהם ועוד משום יראה אינו אסור אלא יום אידם בלבד והאידנא נהוג עלמא היתר אפי׳ ביום אידם משום דקים להו לרבנן בגוייהו דלא אזלי ומודו דכל הני דאיתסר בזו המסכת מיירי בעובדי עכו״ם וע״ז ממש. וכדאמרינן בפ״ק דחולין דעכו״ם שבחוצה לארץ לאו עובדי עכו״ם הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם:
לפני אידיהן שלשה ימים. מסקינן התם בגמרא דף ו׳ ע״א דהן בלא אידיהן קתני ובמה שדקדקו התוספ׳ בזה עיין בדיבור דלקמן:
קישוריםירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםהכל
 
(ב) הלכה: ״לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁלְּגוֹיִם כול׳⁠ ⁠⁠״ ר׳רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּה שָׁמַע כּוּלְּהוֹן מִכָּא ״וְהָבִיאוּ לַבּוֹקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם״ (עמוס ד׳:ד׳). אמ׳אָמַר לֵיהּ ר׳רִבִּי יוֹסֵי אִין כֵּינִי אפי׳אֲפִילוּ בַגָּלִיּוֹת, דְּתַנֵּי נָחוּם הַמָּדִי אומ׳אוֹמֵר יוֹם אֶחָד בַּגָּלִיּוֹת אָסוּר? מַאי כְדוֹן? תַּמָּן בָּדְקוּ וּמָצְאוּ שֶׁהֵן עוֹשִׂין צָרְכֵיהֶן לְיוֹם אֶחָד וְאָסְרוּ יוֹם אֶחָד, בְּרַם הָכָא בָּדְקוּ וּמָצְאוּ שֶׁעוֹשִׂין צָרְכֵיהֶן לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים וְאָסְרוּ לָהֶן ג׳ יָמִים.
HALAKHAH: “Within three days before Gentile holidays,” etc. Rebbi Ḥama bar Uqba understood all from here: Bring your sacrifices in the morning, on the third day your tithes1. Rebbi Yose said to him, if it were so, even in the diasporas. But it was stated2, Nahum the Mede said, in the diasporas one day is forbidden. What about this? There, they checked and found that they supplied their needs in one day and forbade them one day. But here3 they checked and found that they cover their needs in three days and forbade them three days.
1. Am. 4:4, speaking of the sinful service of the Golden Calf of Beth El.
2. Babli 7b, slightly differently Tosephta 1:1.
3. In Palestine. The expression גָּלִיּוֹת usually means Babylonia; the plural does not imply that any of these restrictions were followed in Egypt or other parts of the Roman Empire.
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםעודהכל
הלכה: לפני אידיהן שלגוים כול׳ ר׳ חמא בר עוקבה שמע כולהון מכא והביאו לבוקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרותיכם. אמ׳ ליה ר׳ יוסי אין כיני אפי׳ בגליות, דתני נחום המדי אומ׳ יום אחד בגליות אסור? מאי כדון? תמן בדקו ומצאו שהן עושין צרכיהן ליום אחד ואסרו יום אחד, ברם הכא בדקו ומצאו שעושין צרכיהן לשלשת ימים ואסרו להן ג׳ ימים.
גמ׳ שמע כולהון מהכא – לכל דאמרינן שלשה ימים לפניהן שמע להן להביא סמך מן המקרא הזה שהנביא הוכיחם ואמר באו בית אל ופשעו וגו׳ והביאו לבקר זבחיכם לשלשת ימי׳ מעשרותיכם אלמא דמדרך עובדי ע״ז להקדים בשלשת ימים לפניהם:
אין כיני – אם כן הוא דיש סמך לזה מן המקרא אפי׳ בגולה יהי׳ הדין כן אלמא פליג נחום המדי בתוספתא ריש פ׳ א׳ וקאמר דבגולה יום אחד בלבד לפני אידיהן הוא דאסור:
מאי כדון – הש״ס הוא דקאמר ומ״ט דנחום המדי:
תמן – היינו טעמא דבדקו התם בגולה ומצאו שהן עושין צרכיהן לע״ז ליום אחד ולפיכך לא אסרו אלא יום אחד לפניהן:
נחום המדי אומר יום אחד בגליות אסור. והכי הוא בתוספתא נחום המדי אומר יום אחד בגליות לפני אידיהן אסור. והתם בדף ז׳ ע״ב גבי הא דנחום מדי איכא בינייהו גריס בסתמא נחום המדי אומר אינו אסור אלא יום אחד לפני אידיהן. ולגי׳ התוספתא הוה ניחא נמי דבהאי לישנא דקאמר איכא בינייהו דנחום המדי דג״כ רבנן בתראי לטפויי קא אתו דלפשטא דהסוגיא משמע דקאמר דת״ק לית ליה דנחום המדי ורבנן בתראי אית להו דנחום המדי וא״כ ת״ק טפי מחמיר הוא ורש״י ז״ל רצה לתרץ זה בדבריו שכתב דלא יהבי חושבנא אלא אסור סתמא קאמרי ור״ל אף דנקטינן כללא דסתם תנא בתרא לטפויי אתא כדכתב לעיל מ״מ בהא ע״כ הוא דאמרינן הכי משום דסתמא קאמרי ואלו לגי׳ התוספתא בהא דנחום מדי שפיר הוא דאי אמרינן דפליגי בדנחום המדי א״כ ה״ק דת״ק לא איירי בגולה כלל ולא אסרו לפניהן אלא ביום אידם וכדשמואל וכלישנא קמייתא בזה אלא דבהאי איבעית אימא מוסיף בזה דאליבא דרבנן בתראי לא בעינן למימר דמחמרי בגולה כמו בא״י אלא דאית להו דנחום המדי דבגולה יום אחד הוא דאסור לפניהן ות״ק לית ליה דנחום המדי כלל ובגולה אינו אסור אלא ביום אידן בלבד והשתא רבנן בתראי לטפויי קאתו גם להאי לישנא. מיהו משמע מהתם דלא גריס לה כמו גי׳ התוספתא דהא מייתי לקמן אמרו לו נשתקע הדבר ולא נאמר ואילו לגי׳ התוספתא בגולה אין איסור כלל לפניהן דת״ק אית ליה דשמואל. ולפי הגי׳ דתוספתא יש ליישב קצת במה שדקדקו התוס׳ דף ו׳ ע״א ד״ה אלא ש״מ הן וכו׳ דאמאי לא דייק מדלא קתני לפני אידיהן שני ימים דתו לא הוה ליכא למיטעי גם אי הוה תני הכי לומר דאיד בכלל דא״כ הוה ליה למיתני לפני אידיהן יום אחד דיש לומר אילו הוה תני הכי ה״א דגם בגולה בכלל כדאשכחן לתנא בתוספתא דקאמר הכי ותני דידן לא ס״ל כלל בגולה דאסור לפניהן והלכך הוא דתני האי לישנא לפני אידיהן שני ימים לאפוקי מלישנא דתנא דתוספתא ולאשמעינן דלא איירי בגולה וא״כ אי הוה תני לפני אידיהן שני ימים לעולם אתינן למיטעי דאיד בכלל והילכך תני שלשה ימים. ומשום הכי אין לדייק מהאי לישנא דמתני׳ כל כך ודייק מדתני לפני אידיהן:
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםהכל
 
(ג) מַה מְקַייֵם רִבִּי יוֹסֵי אָהֵן קִרְייָה וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם וגו׳? בְּמַלְכוּת יָרָבְעַם הכת׳הַכָּתוּב מְדַבֵּר. כֵּיוָן שֶׁמָּלַךְ יָרָבְעַם עַל יש׳יִשְׂרָאֵל, הִתְחִיל מְפַתֶּה אֶת יש׳יִשְׂרָאֵל, ואומ׳וְאוֹמֵר לָהֶן: בּוֹאוּ וְנַעֲבוֹד ע״זעֲבוֹדָה זָרָה, ע״זעֲבוֹדָה זָרָה ווַתְרַנִית הִיא, הָדָא הוּא דכת׳דִּכְתִיב: ״נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶינָּה וְנַבְקִיעֶנָּה אֵלֵינוּ ונמל׳וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בתו׳בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל״ (ישעיהו ז׳:ו׳). אמ׳ ר׳אָמַר רִבִּי אַבָּא חִיזַרְנוּ בְּכָל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ טָבְאַל, אֶלָּא שֶׁעוֹשֶׂה טוֹבָה עִם עוֹבְדָיו. הַתּוֹרָה אָמְרָה ״וּבָחוֹר אוֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יש׳יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן״ (שמואל א ב׳:כ״ח), וע״ז אומ׳וַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹמֶרֶת ״וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם״ (מלכים א י״ב:ל״א). אמ׳ ר׳אָמַר רִבִּי לָא מִן הַקּוֹצִים שֶׁבָּעָם וּמִפְּסוֹלֶת שֶׁבָּעָם. הַתּוֹרָה אָמְרָה ״לֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בּוֹקֶר״ (שמות כ״ג:י״ח), וע״זוַעֲבוֹדָה זָרָה אָמְרָה ״וְהָבִיאוּ לַבּוֹקֶר זִבְחֵיכֶם״ (עמוס ד׳:ד׳). הַתּוֹרָה אָמְרָה ״בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת״ (ויקרא י״ט:ו׳), וע״זוַעֲבוֹדָה זָרָה אָמְרָה לִשְׁלֹשֶׁת ימי׳ מעשר׳יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם״ (עמוס ד׳:ד׳). הַתּוֹרָה אָמְרָה ״לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי״ (שמות כ״ג:י״ח), וע״זוַעֲבוֹדָה זָרָה אָמְרָה ״וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה״ (עמוס ד׳:ה׳). הַתּוֹרָה אָמְרָה ״כִּי תִדּוֹר נֶדֶר לַי״י אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ״ (דברים כ״ג:כ״ב), וע״זוַעֲבוֹדָה זָרָה אָמְרָה ״וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ״ (עמוס ד׳:ה׳). אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי יוּדָן אָבוֹי דר׳דְרִבִּי מַתַּנְייָה לֹא בָא הכת׳הַכָּתוּב אֶלָּא לְהַזְכִּיר גְּנַייָן שֶׁל יש׳יִשְׂרָאֵל ״יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לוֹצְצִים״ (הושע ז׳:ה׳) – יוֹם שֶׁמָּלַךְ יָרָבְעַם עַל יִשְׂרָאֵל אֲתוֹן כָּל יש׳יִשְׂרָאֵל לְגַבֵּיהּ בְּפַתֵּי רַמְשָׁא. אָמְרוּ לֵיהּ: קוּם עֲבוֹד ע״זעֲבוֹדָה זָרָה. אמ׳אָמַר לוֹן: אֲפַתֵּי רַמְשָׁא הוּא, אַשְׁתִּי וְלָא אַשְׁתִּי, כָּל עַמָּא שְׁתוּ, אֶלָּא אִם אַתּוּן בְּעָן, אָזְלוֹן וַאֲתוֹן בְּצַפְרָא. הָדָא הִיא דכת׳דִכְתִיב ״כִּי קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם בְּאָרְבָּם כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אוֹפֵיהֶם״ (הושע ז׳:ו׳) – כְּל הַלַּיְלָה לֹא יָשַׁן אוֹפֵיהֶם, ״בּוֹקֶר הוּא בוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה״ (הושע ז׳:ו׳). בְּצַפְרָא אֲתוֹן לְגַבֵּיהּ. אמ׳אָמַר לוֹן: כְּדוֹן אֲנָא יְדַע דְּאַתַּוּן בְּעָן, אֶלָּא דַאֲנָא דְחִיל מִסַּנְהֶדְרִין דִּידְכוֹן דְּלָא יִקְטְלוּנְנִי. אָמְרוּ לֵיהּ: אֲנָן קָטְלִין לוֹן, הַהִיא הה״דהָדָא הוּא דִכְתִיב ״כּוּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר וְאָכְלוּ אֶת שׁוֹפְטֵיהֶם״ (הושע ז׳:ז׳). ר׳רִבִּי לֵוִי אמ׳אָמַר הֲרָגוּם, הֵיךְ מַה דְתֵימַר ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל״ (דברים כ״א:א׳). ר׳רִבִּי לָא אמ׳אָמַר הוֹרִידָן מִגְּדוּלָּתָן, ״יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן״ (הושע ז׳:ח׳), יוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ שָׂרִים חוּלִין, מִי גָרַם לָהֶן [״חֲמַת מִיָּיִן״],⁠א שֶׁהָיוּ לְהוּטִין אַחַר הַיַּיִן. ״מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לוֹצְצִים״ (הושע ז׳:ה׳), כַּד הֲוָה חֲמִי בַּר נַשׁ כָּשֵׁר, הֲוָה מֵייתִיב גַּבֵּיה תְּרֵין לֵיצָנִין. וְאָמְרִין לֵיהּ: אֵי זֶה דוֹר חָבִיב מִכָּל הַדּוֹרוֹת? אמ׳אָמַר לָהֶן דּוֹר הַמִּדְבָּר. וְאִינּוּן אָמְרִין לֵיהּ: וְלָא עָבְדוּן ע״זעֲבוֹדָה זָרָה? וְהוּא אֲמַר לוֹן: בְּגִין דַּחֲבִיבִין לָא אִתְעַנְּשׁוּן, וְהִינּוּן אָמְרִין לֵיהּ: חֲשִׁי, דְּמַלְכָּא בָעֵי מֵיעֲבֲד כֵּן, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִינּוּן עָבְדוּן חַד, וְדֵין עֲבַד תְּרֵין. ״וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵיתאֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן״ (מלכים א י״ב:כ״ט).
How does Rebbi Yose uphold this verse, bring your sacrifices in the morning, etc1? The verse speaks about Jeroboam’s kingdom.
When Jeroboam became king over Israel he started seducing Israel and said to them come, let us worship pagan worship. Pagan worship is lenient. This is what is written, let us go against Jehudah, cut it down, break it up, and appoint a king in it, the man from Ṭabeal2. Rebbi Abba said, we checked all of Scripture but did not find a place named Ṭabeal. But it treats its worshippers well. The Torah said, selected him from all of the tribes of Israel to be a priest for Me3. Pagan worship says, he made priests from the fringes of the people4. Rebbi La said, from the thorns of the people, the rubbish of the people. The Torah said, the fat of My sacrifice shall not remain until the morning5; but pagan worship said, bring your sacrifices in the morning6. The Torah said, it should be eaten on the day of its slaughter and the next day7; but pagan worship said, on the third day your tithes8. The Torah said, do not sacrifice the blood of My sacrifice on leavened matter9; but pagan worship said, and burn your thanksgiving offer of leavened matter10. The Torah said, if you are vowing a vow to the Eternal, your God, do not tarry to fulfill it11, but pagan worship said, pledge gifts, publicize them1213. Rebbi Yudan, Rebbi Mattaniah’s father, said, the verse only serves to mention the shame of Israel. The day of our king, the princes are sick from wine’s heat, he draws the mockers by his hand14. On the day when Jeroboam became king over Israel, all of Israel came to him late in the evening and told him, come and worship pagan worship. He told them, it is late in the evening; I am drunk and not drunk15. Everybody is drinking; but if you wish, go and come in the morning. That is what is written, for their heart is like an oven while they are lying in ambush; all night long their baker is sleeping.16 All night long their baker did not sleep. In the morning he is burning like fire of a conflagration17. In the morning they came to him. He told them, I do understand what you want but I am afraid of your Synhedrion lest they kill me. They told him, we shall kill them; this is what is written, that all are glowing like an oven and eat their judges18. Rebbi Levi said, they killed them, as is written, if a corpse is found19. Rebbi La said, they deposed them; The day of our king, the princes are profaned from wine’s heat2021; the day when princes were profaned. From wine’s heat, they were addicted to wine. He draws the mockers by his hand: When he saw a serious person he placed two scoffers next to him who asked him, which generation was preferred over all generations? He told them, the generation of the Exodus. But did they not practice pagan worship? He answered them, because they were beloved they were not punished. But they told him, be quiet for the king wants to do the same. Not only that, but they made one and this one made two. He put the one up at Bethel; the other he gave to Dan.
1. Since for him the Mishnah has no biblical basis; the cessation of commerce with idolators either is rabbinic or an old popular custom. The entire sermon is reproduced in Yalqut Šim`oni Prophets§542.
2. Is. 7:6. The tradition that Ṭabeal is a place rather than a personal name was accepted by the Medieval commentators of Prophets. According to Rashi the name is coded; one has to replace letter nby n+/-11; then טבאל becomes רַמְלֵא, a city founded after the Arab conquest.
3. 1S. 2:28.
4. 1K. 12:31; quoted in the Babli, Qiddušin 75b, in the name of R. Joḥanan.
5. Ex. 23:28.
6. Am. 4:4, speaking of the sinful service of the Golden Calf of Beth El.
7. Lev. 19:6.
8. Am. 4:4, speaking of the sinful service of the Golden Calf of Beth El.
9. Ex. 23:28.
10. Am. 4:4, speaking of the sinful service of the Golden Calf of Beth El.
11. Deut. 23:22.
12. Am. 4:4, speaking of the sinful service of the Golden Calf of Beth El.
13. But it is not necessary to fulfill one’s pledge. The reason of the Northern Kingdom’s apostasy is traced to the cost and onerous rules of Torah practice.
14. Hos. 4:5.
15. He claimed that his mental faculties were slightly impaired.
16. Hos. 4:6.
17. Hos. 4:6.
18. Hos. 4:7. All of Talmudic literature assumes that the legal system imagined for late Hasmonean rule was that of the Davidic kingdom.
19. Deut. 21:1. This sermon derives הֶחֱלוּ in Hos. 4:5 not from חלה “to be sick” but from חלל “to be perforated”.
20. Hos. 4:5.
21. Deriving הֶחֱלוּ in Hos. 4:5 from חול “to be profane”.
א. המלים בסוגריים המרובעים נוספו בגיליון כ״י ליידן.
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהעודהכל
מה מקיים רבי יוסי אהן קרייה והביאו לבקר זבחיכם וגו׳? במלכות ירבעם הכת׳ מדבר. כיון שמלך ירבעם על יש׳, התחיל מפתה את יש׳, ואומ׳ להן: בואו ונעבוד ע״ז, ע״ז וותרנית היא, הדא הוא דכת׳: נעלה ביהודה ונקיצינה ונבקיענה אלינו ונמל׳ מלך בתו׳ את בן טבאל. אמ׳ ר׳ אבא חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו טבאל, אלא שעושה טובה עם עובדיו. התורה אמרה ובחור אותו מכל שבטי יש׳ לי לכהן, וע״ז אומ׳ ויעש כהנים מקצות העם. אמ׳ ר׳ לא מן הקוצים שבעם ומפסולת שבעם. התורה אמרה לא ילין חלב חגי עד בוקר, וע״ז אמרה והביאו לבוקר זבחיכם. התורה אמרה ביום זבחכם יאכל וממחרת, וע״ז אמרה לשלשת ימי׳ מעשר׳. התורה אמרה לא תזבח על חמץ דם זבחי, וע״ז אמרה וקטר מחמץ תודה. התורה אמרה כי תדור נדר לי״י אלהיך לא תאחר לשלמו, וע״ז אמרה וקראו נדבות השמיעו. אמ׳ ר׳ יודן אבוי דר׳ מתנייה לא בא הכת׳ אלא להזכיר גניין של יש׳ יום מלכנו החלו שרים חמת מיין משך ידו את לוצצים – יום שמלך ירבעם על ישראל אתון כל יש׳ לגביה בפתי רמשא. אמרו ליה: קום עבוד ע״ז. אמ׳ לון: אפתי רמשא הוא, אשתי ולא אשתי, כל עמא שתו, אלא אם אתון בען, אזלון ואתון בצפרא. הדא היא דכת׳ כי קרבו כתנור לבם בארבם כל הלילה ישן אופיהם – כל הלילה לא ישן אופיהם, בוקר הוא בוער כאש להבה. בצפרא אתון לגביה. אמ׳ לון: כדון אנא ידע דאתון בען, אלא דאנא דחיל מסנהדרין דידכון דלא יקטלונני. אמרו ליה: אנן קטלין לון, ההיא הה״ד כולם יחמו כתנור ואכלו את שופטיהם. ר׳ לוי אמ׳ הרגום, היך מה דתימר כי ימצא חלל. ר׳ לא אמ׳ הורידן מגדולתן, יום מלכנו החלו שרים חמת מיין, יום שנעשו בו שרים חולין, מי גרם להן [חמת מיין],⁠א שהיו להוטין אחר היין. משך ידו את לוצצים, כד הוה חמי בר נש כשר, הוה מייתיב גביה תרין ליצנין. ואמרין ליה: אי זה דור חביב מכל הדורות? אמ׳ להן דור המדבר. ואינון אמרין ליה: ולא עבדון ע״ז? והוא אמר לון: בגין דחביבין לא אתענשון, והינון אמרין ליה: חשי, דמלכא בעי מיעבד כן, ולא עוד אלא אינון עבדון חד, ודין עבד תרין. וישם את האחד בביתאל ואת האחד נתן בדן.
א. המלים בסוגריים המרובעים נוספו בגיליון כ״י ליידן.
מה מקיים רבי יוסי – האי קרא והביאו וגו׳ דמשמע דר׳ יוסי לית ליה כלל להסמך מהמקרא בזה:
במלכות ירבעם הכתוב מדבר – והנביא מגיד בתוכחתו בהפיתוי הדברים שהי׳ מפתה את ישראל ואמר להו ראו ע״ז וותרני׳ היא שהיא מתרת לכם מה שאסרה התורה כדמסיים לקמיה שהיא עושה טובה וכו׳ והתורה אמרה וכו׳:
וקטר מחמץ תודה – אע״פ שיש עדיין מחמץ קטר התודה:
וקראו נדבות השמיעו – אינו מקפיד עליכם מתי תביאו רק קראו נדבות והשמיעו אותן ולכשתרצו תביאו:
לא בא הכתוב – דמייתי לקמיה אלא להזכיר גנותן של ישראל ואיידי דאיירי בירבעם דריש לה לקראי דהושע דמספר בגנותן ביום אשר הקימו אותו למלך עליהם:
אפתי רמשא הוא – עתותי ערב הוא ואני כשיכור ולא שיכור וכן רוב העולם שתו שיכור המתינו עד הבקר והיה מתכוין שיסכימו לזה בנפש חפיצה ושלא יאמרו אנוסים מחמת שיכרות היינו:
כל הלילה ישן אופיהם – בתמיה וכי סבורי׳ אתם ישן אופיהם והוא היצה״ר המחממם לע״ז בודאי כל הלילה לא היה ישן אופיהם לחשוב מחשבות רשע עד בוקר הוא בוער וגו׳ לגמור הדבר:
כדון – עכשיו יודע אני שבלב שלם אתם חפצים להדבר אבל מתירא אני מדין הסנהדרין שלכם:
ואכלו את שפטיהם – שכילו אותם מן העולם:
רבי לוי – וכן דרש ר׳ לוי שהרגום ומקרא דהחלו שרים הוא דדריש מלשון חלל היך מה דאת אמר כי ימצא חלל:
ור׳ לא – דריש לה מלשון חולין יום מלכנו נעשו השרים חולין שהורידן מגדולתן ולא הרגום:
מי גרם להן – לשמוע לעצת ירבעם:
חמת מיין – גרם להן:
שהיו להוטים וכו׳ – שעשה להן ירבעם משתה והושיב איש כשר בין שני לצנין ורשעים כדמסיים ואזיל:
והינון אמרין ליה חשי – שתוק אחרי אשר הדברים כן תדע שגם המלך רוצה לעשות כן ורוצה להוסיף ולעשות שני עגלי ע״ז כדכתיב וישם וגו׳:
ירושלמי כתב יד ליידןפני משההכל
 
(ד) גַּסּוּת רוּחוֹ שֶׁלְּיָרָבְעַם הִיא הֶחֱלִיטָתוֹ. אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי יוֹסֵי בַּר יַעֲקֹב בְּמוֹצָאֵי שְׁמִיטָּה מָלַךְ יָרָבְעַם עַל יש׳יִשְׂרָאֵל, הה״דהָדָא הוּא דִכְתִיב ״מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמוֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה בְּחַג הַסּוּכּוֹת בְּבוֹא כָל יש׳יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי י״י אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הזא׳הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יש׳יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם״ (דברים ל״א:י׳). אמ׳אָמַר: אֲנָא מִיתְבָּעֵי מִיקְרֵי קָאִים אֲנָא, וְאִינּוּן אָמְרִין מַלְכָּא דְאַתְרָא קָדַם, וְאִין מִיקָרִי תִּינָייָן – גְּנַאי הוּא לִי, וְאִין לָא נִיקְרִי – בִּיזָּיוֹן הוּא לִי, וְאִין מַרְפִּינוֹן – אָזְלָן סָלְקוֹן אִינּוּן שַׁבקוֹן יָתִי אָזְלִין לוֹן גַּבֵּי רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה – הה״דהָדָא הוּא דִכְתִיב ״אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית י״י בירוש׳בִּירוּשָׁלִַם יָשׁוּב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם״ (מלכים א י״ב:כ״ז). מֶה עָשָׂה? עָשָׂה שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וְכָתַב עַל לִיבָּן וַהֲרָגוּךָ, אמ׳אָמַר כָּל מֶלֶךְ דִּיקוּם יִסְתַּכֵּל בּוֹן. אמ׳ ר׳אָמַר רִבִּי חוּנָה ״חוֹבֵר חֲבָרִים מְחוּכָּם״ (תהלים נ״ח:ו׳), כָּל מִי שֶׁהָיָה חוֹבְרוֹ הָיָה חוֹבְרוֹ. אמ׳ ר׳אָמַר רִבִּי חוּנָה ״וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ שֶׁהֶעֱמִיק בְּרֶשַׁע״ (הושע ה׳:ב׳), אמ׳אֲמַר כָּל דִּמְפַרְסֵים אֲנָא קְטִיל לֵיהּ.
The haughtiness of Jeroboam damned him absolutely1. Rebbi Yose ben Jacob said, Jeroboam became king at the end of a Sabbatical year. This refers to what is written2, at the end of seven years, at the time of the Sabbatical year, on the festival of Tabernacles, when all of Israel comes to appear before the Eternal, your God, at the place which He shall choose, you shall read this Torah in the presence of all of Israel to their ears. He said, if I am asked to read3, I have to stand. They will say, the local king has precedence. But if I am reading as second, it is a shame for me. If I do not read, it is a disgrace for me. And if I let them go4, they will ascend and desert me. They will go to Rehabeam, Solomon’s son. This is what is written5: If this people would go up to sacrifice in the Temple in Jerusalem will this people’s heart return to their master, to Rehabeam. What did he do? He made two golden calves and wrote on their hearts, “they will kill you.” He said, any king who will succeed me will look at them6. Rebbi Ḥuna said, companions of ingenious conjurations7. Anybody who joined with him he will make a coconspirator8. Rebbi Ḥuna said, a slaughtering place deepened by seducers9, for he deepened in crime. He said, anybody, I shall kill anybody who makes this public10.
1. Jeroboam is the only person of those mentioned in Mishnah Sanhedrin 11:2 as having no part in the Future World who is not rehabilitated in the Yerushalmi Halakhah. The following argument is reproduced in Babli Sanhedrin 101b.
2. Deut. 31:11.
3. By tradition, on this occasion it is the king who has to read selected portions (Mishnah Sotah 6:7). It is presumed that the same was true for the First Temple. There is no provision that two kings could read alternate portions, or if they did, the local king certainly would have precedence. The assertion of the book of Kings that there was a perpetual state of war between the Northern and the Southern kingdoms in the time of Jeroboam (1K. 15:6) is interpreted as a war of words conducted in the House of Study.
Another tradition (mentioned frequently but not undisputed) holds that nobody is allowed to sit in the Temple but a Davidic king (Pesaḥim 5:10, Yoma 3:2, Soṭah 7:7; Babli Sanhedrin 101b, Soṭah 40a,41a, Yoma 25a, Qiddušin 78a, Tamid 27a). If Yeroboam would have to stand while Rehabeam was sitting, an impossible situation would be created.
4. Letting the people go to Jerusalem while he remains at Sichem would emphasize the legitimacy of Rehabeam’s rule.
5. 1K. 12:26.
6. The king would see the words engraved on the calves and understand that their purpose was to prevent people from observing the assembly in Jerusalem which would undermine his rule.
7. Ps. 58:6.
8. Correctly reading the first חבר in the verse from the root meaning “to connect” but the second from the homonym meaning “to conjure, to practice sorcery.” Since all kings of Israel adopted his institution of official worship at Bethel as long as that place existed, they became his co-conspirators.
9. Hos. 5:2.
10. The reason for the worship of the calves was never made public. Therefore, the sin was the king’s only.
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםעודהכל
גסות רוחו שלירבעם היא החליטתו. אמ׳ ר׳ יוסי בר יעקב במוצאי שמיטה מלך ירבעם על יש׳, הה״ד מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל יש׳ לראות את פני י״י אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזא׳ נגד כל יש׳ באזניהם. אמ׳: אנא מיתבעי מיקרי קאים אנא, ואינון אמרין מלכא דאתרא קדם, ואין מיקרי תיניין – גנאי הוא לי, ואין לא ניקרי – ביזיון הוא לי, ואין מרפינון – אזלן סלקון אינון שבקון יתי אזלין לון גבי רחבעם בן שלמה – הה״ד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית י״י בירוש׳ ישוב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם. מה עשה? עשה שני עגלי זהב וכתב על ליבן והרגוך, אמ׳ כל מלך דיקום יסתכל בון. אמ׳ ר׳ חונה חובר חברים מחוכם, כל מי שהיה חוברו היה חוברו. אמ׳ ר׳ חונה ושחטה שטים העמיקו שהעמיק ברשע, אמ׳ כל דמפרסים אנא קטיל ליה.
היא החליטתו – החליטה דעתו לעשות כך. א״נ טמאתו ומלשון מצורע הוא:
במוצאי שמטה – והוא זמן הקהל הה״ד מקץ שבע שנים במועד וגו׳ ולפיכך נתן בלבו לזה ואמר אם נעלה לרגל ועומד אני לקרות במשנה התורה יאמרו מלכא דאתרא הוא קודם ואם אקרא שני לו זה הוא גנאי לי ואם לא אקרא כלל ביזיון הוא לי. גנאי נקרא מה שמתגנה אדם על פי מעשיו ודבריו ובזיון מה שמתבזה מאליו בפני הבריות ואינם חוששין לכבודו:
ואין מרפינון אזלון סלקון – ואם אני מניח את העם לעלות לבדם לירושלים בודאי יעזבוני וילכו אצל רחבעם אדוניהם:
והרגוך – לרמז להמלך אשר יקום אחריו שיסתכל בזה כי עיקר עצת הרשע הזה שלא ימרדו בו ויהרגוהו:
אמר ר׳ חונה – היינו דכתיב חובר חברים מחוכם ורישיה דקרא אשר לא ישמע לקול מלחשים כלומר שאינו צריך לשמוע מקול הלוחש באזניו אלא שזה מרמז בדבר וחובר ומחכים את חבירו וכל מי שהיה חוברו ובא אחריו למלוך היה חוברו לזה ומבין ברמיזת המלה והרגוך ונעשה לו חבירו ללכת בחטאתו אשר החטיא את ישראל:
ושחטה שטים העמיקו – ושחטה מלשון חץ שחט לשונם ושהעמיק ברשע למען הסטות אותם מן הדרך ואמר כל דמפרסם כוונת המלה אנא קטיל ליה והמון העם היו סבורים כי הכוונה על הע״ז שמי אשר לא יעבוד אותה והרגוך:
במוצאי שמיטה מלך ירבעם על ישראל וכו׳. ובבבלי פ׳ חלק דף ק״א ע״ב גריס אמר גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה בלבד כיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא סברי הא מלכא והא עבדא וכו׳. ובודאי כך היו מקובלים דבמוצאי שמיטה נעשה מלך והיו לו ב׳ הטעמים כחדא ועוד. ונראה דהא דלא מייתי האי תלמודא להאי דאמר התם משום דלשיטתיה אזיל דפליגי בה הכא בכמה מקומות בהך דאין ישיבה בעזרה וכדגרסי׳ בסוטה סוף פ׳ אלו נאמרין תני ר׳ חייא לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ור׳ אמי בשם ר״ל אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה ומפרש דהא דכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ שיישב עצמו בתפילה. והיינו טעמא דלא מייתי הכא אלא הך דקריאת משנה תורה:
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםהכל
 
(ה) אמ׳ ר׳אָמַר רִבִּי אַבִּין בַּר כָּהֲנָא אַף שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מָצִינוּ שֶׁבָּדָה לָהֶם יָרָבְעַם מִלִּיבּוֹ, הה״דהָדָא הוּא דִכְתִיב ״וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחוֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחוֹדֶשׁ בֶּחָגא אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לִזְבּוֹחַ בַּחוֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָה מִלִּיבּוֹ״ (מלכים א י״ב:ל״ב-ל״ג) – מלבד כת׳כְּתִיב, כְּמַה דְאַתְּ אמ׳אֲמַר ״מִלְּבַד שַׁבְּתוֹת י״י״ (ויקרא כ״ג:ל״ח).
Rebbi Abin bar Cahana said, we find that Jeroboam also invented Sabbaths and holidays. That is what is written1: Jeroboam made the holiday in the eighth month, on the fifteenth of the month, like the holiday in Jehudah, and went on the altar; so did he at Bethel to sacrifice … in the month which he invented. “In addition to” is written2, as you say, in addition to the Sabbaths of the Eternal.
1. 1K. 12:32–33.
2. The Qere is מִלִּיבּוּ “by his invention”; the Ketib is מִלְּבַד “in addition” (or “except”). This is read to mean that in addition to the holiday month which he invented, he invented something else. By comparing the expression used in Lev. 23:38, the “else” is found to be the Sabbath, justifying R. Abin bar Cahana’s statement. (Cf. Num. r. 21:23.)
א. כן בכ״י ליידן, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״כֶּחָג״.
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהעודהכל
אמ׳ ר׳ אבין בר כהנא אף שבתות וימים טובים מצינו שבדה להם ירבעם מליבו, הה״ד ויעש ירבעם חג בחודש השמיני בחמשה עשר יום לחודש בחגא אשר ביהודה ויעל על המזבח כן עשה בבית אל לזבוח בחודש אשר בדה מליבו – מלבד כת׳, כמה דאת אמ׳ מלבד שבתות י״י.
א. כן בכ״י ליידן, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״כחג״.
אף שבתות וכו׳ – ודריש ליה מן הכתיב מלבד:
כמה דאת אמר מלבד שבתות ה׳ – והכוונה לבלבל את העם בחשבון הימים ויהיו נבוכים גם במספר ימי החדש מחמת זה למען לא ישימו אל לבם לעלות לרגל בזמנו:
ירושלמי כתב יד ליידןפני משההכל
 
(ו) תַּנֵּי עָבַר וְנָשָׂא וְנָתַן עִמּוֹ מוּתָּר. ר׳רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא ר׳רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם ר׳רִבִּי יוֹחָנָן ואפי׳וַאֲפִילוּ בְיוֹם אֵידוֹ. וְתַנֵּי כֵן במ׳ דבר׳ אמ׳בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּגוּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ, אֲבָל בְּגוֹי הַמַּכִּירוֹ מוּתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמַחֲנִיף לָהֶן. [תַּנֵּי נִכְנַס לָעִיר וּמְצָאָן שְׂמֵחִין, שַׂמֵּחַ עִמָּהֶן שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְמַחֲנִיף לָהֶן.]⁠א
It was stated1: If one transgressed and traded with him, it is permitted. Rebbi Jacob bar Aḥa, Rebbi Yose, in the name of Rebbi Joḥanan: Even on his holiday2. It was stated so:⁠3 When was this said? About a Gentile whom he does not know. But with a Gentile of his acquaintance it is permitted since he is flattering him. It was stated: If one enters a town and finds them celebrating, he celebrates with them because he only is flattering them.
1. Babli 6b. While trade is forbidden, the proceeds of an illegal trade are not.
2. Disputed by the Babli 6b, Tosephta 1:9.
3. Quoted in Tosaphot 2a, s.v. אסור.
א. המלים בסוגריים המרובעים נוספו בגיליון כ״י ליידן.
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםעודהכל
תני עבר ונשא ונתן עמו מותר. ר׳ יעקב בר אחא ר׳ יוסי בשם ר׳ יוחנן ואפי׳ ביום אידו. ותני כן במ׳ דבר׳ אמ׳ בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי המכירו מותר, מפני שהוא כמחניף להן. [תני נכנס לעיר ומצאן שמחין, שמח עמהן שאינו אלא כמחניף להן.]⁠א
א. המלים בסוגריים המרובעים נוספו בגיליון כ״י ליידן.
תני – בברייתא:
עבר ונשא ונתן עמו מותר – ליהנות לו באותן מעות דלא אסרו חכמים אלא לכתחילה:
ואפילו ביום אידו – מותר בדיעבד:
ותני כן – תניא נמי הכי דהקילו בדיעבד כמו שהקילו בעכו״ם המכירו אפי׳ לכתחילה:
מפני שהוא כמחליף להן – דלא מיחזו מה דנושא ונותן עמו אלא כמו טובה וחנופה מפני שהוא מכירו ועוד אם לא ישא ויתן עם עכו״ם המכירו יעזוב אותו וילך לישא וליתן עם אחר והוה כמחניף לו שישא ויתן עמו תמיד:
כמחניף להן – שמצאן שמחין ולא משום יום אידן הוא שמח:
בשם ר׳ יוחנן ואפי׳ ביום אידו. והתם בדף ו׳ ע״ב גבי פלוגתא דר׳ יוחנן ור״ל אם עבר ונשא ונתן קאמר בהדיא דביום אידן כ״ע לא פליגי דאף בדיעבד אסור כדמוקי לה לברייתא ביום אידן דוקא וכן פסקו רוב הפוסקים ז״ל ובלפני אידיהן בדיעבד מותר כר״ל דהתם משום דתניא כוותיה וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ט מעכו״ם הל׳ א׳ ומלקמן בהלכה ב׳ גבי עובדא דר׳ ביבי משמע נמי דר׳ יוחנן דהכא ס״ל דביום אידן אסור אפי׳ בדיעבד דקאמר הורי ליה כהדא דר׳ יוחנן אסור אלא דלכאורה נראה דנתחלפו שם שמות המ״ד דהא ר׳ יוסי הוא דהורי ליה ואיהו גופיה קאמר הכא בשם ר׳ יוחנן דמותר ושמא חזר בו ר׳ יוחנן ושמע ר׳ יוסי מיניה דלהלכה מורין דביום אידו אסור אפי׳ בדיעבד כדאמר התם:
במה דברים אמורים בעכו״ם שאינו מכירו וכו׳. התוס׳ בריש פרקין וכן הרא״ש ז״ל הביאו לזה וכתב וכן תניא בתוספתא ומייתי לה בירושלמי ובתוספתא שלפנינו לא מצאתיה. ולמדנו מכאן על מה דסמכינן האידנא להקל והעיקר מה דסמכו להקל מההיא דר׳ יוחנן בפ״ק דחולין דף י״ג ע״ב דאמר גוים שבח״ל לאו עובדי עכו״ם הן. והרמב״ם ז״ל לא הביא מכל זה ומדבריו שם הל׳ ד׳ משמע דעל זמן הזה קאמר דכתב שם אדומים עובדי עכו״ם הן וכו׳ ע״ש:
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםהכל
 
(ז) חַד דּוּקֵינָר אוֹקִיר לר׳לְרִבִּי יוּדָן נְשִׂייָא חַד דִּיסְקוֹס מָלֵא דֵינָרִין. נְסַב חַד מִינְּהוֹן וְשָׁלַח לֵיהּ שְׁאָרָא. שָׁאַל לר׳לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אמ׳אָמַר יוֹלִיךְ הֲנָייָה לְיַם הַמֶּלַח. הֲרֵי בְמַכִּירוֹ? הֲרֵי לְשֶׁעָבַר? וְרֵישׁ לָקִישׁ אמ׳אָמַר יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיַם הַמֶּלַח? אמ׳ ר׳אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ וַאֲנִי לֹא שְׁאָלַנִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בר׳בֵּרִבִּי מָהוּ לֵילֵךְ לִירִיד וְאָסַרְתִּי לוֹ. וְהָתַנֵּי הוֹלְכִין לִירִיד וְלוֹקְחִין מִשָּׁם עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת? רֵישׁ לָקִישׁ אמ׳אָמַר לֹא סוֹף דָּבָר עבדי׳ יש׳עֲבָדִים יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אפי׳אֲפִילוּ גוֹיִם מִפְּנֵי שֶׁמְקָרְבָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. מַאי כְדוֹן? רַבָּן גַּמְלִיאֵל אָדָם קָטָן הָיָה וּבִיקֵּשׁ ר׳רִבִּי אַבָּהוּ לְגוֹדְרוֹ, אֲבָל ר׳רִבִּי יוּדָן נְשִׂייָא אָדָם גָּדוֹל הָיָה וּבִיקֵּשׁ רֵישׁ לָקִישׁ לִגְדּוֹר הַדָּבָר.
A ducenarius1 honored Rebbi Jehudah the Prince2 with a plate full of denarii. He took one of them and sent the remainder to him. He asked Rebbi Simeon ben Laqish who said, he shall bring the value to the Dead Sea3. But was he not an acquaintance and it was in the past? Rebbi Abbahu said, did not Rabban Gamliel ben Rebbi asked me, may one go to a fair4, and I forbade it to him, although it was stated5: “one goes to fairs and buys there male and female slaves.” Rebbi Simeon ben Laqish said, not only Jewish slaves6 but even Gentiles, because he brings them under the wings of the Shekhina7. What about this? Rabban Gamliel was a minor personality and Rebbi Abbahu desired to confine him8. But Rebbi Judan the Prince was an important person and Rebbi Simeon ben Laqish wanted to limit the matter9.
1. Latin, “referring to 200”. If this describes an administrator, the reference is to an official such a prefect, procurator, receiving a salary of 200 sestertia (2’000 gold denarii), if a soldier, a commander of 200 men.
2. The grandson of Rebbi.
3. “Bringing something to the Dead Sea” means destroying it, since the Dead Sea corrodes and destroys all metal thrown into it. Babli 6b.
4. This refers only to fairs which are in honor of some divinity. There is no limit to visits to government-organized fairs (Tosephta 1:7).
5. Tosephta 1:8; Babli 13a.
6. Circumcised slaves who were property of another Jew. This cannot refer to Jews sold as slaves since it is very meritorious to redeem Jews from slavery and does not need special permission.
7. The Divine Presence. Since the slave becomes a semi-Jew, in the words of the Babli (13b) buying Gentile slaves “diminishes the number of idolators in the world.”
8. R. Abbahu did not want to abrogate the general permission for a meritorious intent to visit fairs dedicated to pagan divinities; he only thought that a public personality who probably would be unable to define the limits between per- mitted and forbidden intent should not give a bad example to the people.
9. While trade is permitted, accepting gifts distributed by a pagan on his holiday essentially is forbidden even though the gift should be accepted to improve intercommunal peace.
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםעודהכל
חד דוקינר אוקיר לר׳ יודן נשייא חד דיסקוס מלא דינרין. נסב חד מינהון ושלח ליה שארא. שאל לר׳ שמעון בן לקיש, אמ׳ יוליך הנייה לים המלח. הרי במכירו? הרי לשעבר? וריש לקיש אמ׳ יוליך הנאה לים המלח? אמ׳ ר׳ אבהו ואני לא שאלני רבן גמליאל בר׳ מהו לילך ליריד ואסרתי לו. והתני הולכין ליריד ולוקחין משם עבדים ושפחות? ריש לקיש אמ׳ לא סוף דבר עבדי׳ יש׳, אלא אפי׳ גוים מפני שמקרבן תחת כנפי השכינה. מאי כדון? רבן גמליאל אדם קטן היה וביקש ר׳ אבהו לגודרו, אבל ר׳ יודן נשייא אדם גדול היה וביקש ריש לקיש לגדור הדבר.
חד דוקינר – קסדור אחד כיבד לר׳ יודן נשיאה ביום אידו תיבה אחת מלאה דינרין וקיבל ממנו אחד ושלח לו השאר בחזרה:
שאל לר״ל – בשביל דינר אחד שקיבל ממנו והורה לו שיוליך הנאה לים המלח:
ופריך הרי במכירו הוה עובדא עוד הרי לשעבר דבדיעבד שכבר קבל הוה ואמאי אמר לו ר״ל יוליך הנאה לים המלח:
א״ר אבהו – תדע דגם בדידי הוה עובדא ששאל אותי ר״ג ברבי מהו לילך ליריד של עכו״ם לשאת ולתת עמהן ואסרתי לו ואע״ג דהתני בתוספתא פ״א הולכין ליריד של עכו״ם ולוקחין מהם עבדים ושפחות מפני שהוא כמציל מידם ור״ל אמר לא סוף דבר וכו׳:
מאי כדון – והשתא מאי טעמא דר״ל דאסר לרב יודן נשיאה את הדינר:
ר״ג אדם קטן היה – כלומר ניחא הא דר׳ אבהו דר״ג קטן היה באותה שעה וביקש רב אבהו לגודרו שלא ירגיל עצמו לשאת ולתת ביום אידם אבל ר׳ יודן נשיאה אדם גדול היה ומ״ט דר״ל:
וביקש – אע״פ כן ביקש גם ר״ל לגדור הדבר שלא יראו אחרים וירגילו עצמן בכך ויבאו להתיר אפי׳ לכתחיל׳ ובעכו״ם שאינו מכירו:
חד דוקינר אוקיר לר׳ יודן נשייא וכו׳. היינו עובדא דגריס התם דף הנזכר ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסרנאה לר׳ יהודה נשיאה ביום אידו וכו׳ והתם קאמר ליה ר״ל טול וזרוק אותו לבור בפניו וכו׳ כלאחר יד. והכ״מ תמה בהל׳ ב׳ על מה שלא ביאר זה הרמב״ם ז״ל שצריך לאבד בפניו. ואפשר דלענין זה סמך על מה דפירשו הכא דר״ל לגדור הדבר הוא דביקש ולחומרא בעלמא הוא דקאמר ליה הכי:
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםהכל
 
(ח) נִיחָא מִלְּהַשְׁאִיל, מִלִּשְׁאוֹל מֵהֶן? מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמַשִּׂיאוֹ שֵׁם. נִיחָא מִלְּהַלְווֹתָן, מִלִּהַלְווֹת מֵהֶן? מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמַשִּׂיאוֹ שֵׁם. נִיחָא מִלְּפוֹרְעָן, מִלִּיפָּרַע מֵהֶן? שֶׁלֹּא יֹאמַר ע״זעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ סִייְעָה. ר׳רִבִּי בָּא בַּר טֶבְלַיי בְשֵׁם רַב אִם הָיְתָה מִלְוָה אוֹבֶדֶת מוּתָּר. וְתַנֵּי כֵן. מִלְוָה אוֹבֶדֶת בְּעֵדִים, אֵין מִלְוָה אוֹבֶדֶת בִּשְׁטָר. אפי׳אֲפִילוּ מִלְוָה בִשְׁטָר אוֹבֶדֶת הִיא, שֶׁלֹּא בְּכָל שָׁעָה אָדָם זוֹכֶה לִפְרוֹעַ חוֹבוֹ. מַאי כְדוֹן? מִלְוָה אוֹבֶדֶת שֶׁלֹּא בְמַשְׁכּוֹן, אֵין מִלְוָה אוֹבֶדֶת בְּמַשְׁכּוֹן. אַשְׁכַּח תַּנֵּי עַל קַדְמִיתָא – מִלְוָה אוֹבֶדֶת בְּעֵדִים אֵין מִלְוָה אוֹבֶדֶת בִּשְׁטָר.
One understands “to lend;” “to borrow” from them? Because he increases his reputation. One understands “to give them loans;” “to ask them for loans”? Because he increases his reputation. One understands “to pay debts to them;” “to accept payment from them”? That he should not say, his pagan worship had helped him1. Rebbi Abba bar Tevelai in the name of Rav: If it was a loan in danger of being lost it is permitted. It was stated thus: A loan in danger of being lost, by witnesses. A loan not in danger of being lost, by document2. Even a loan by document is in danger of being lost, for not at all times does a person succeed in liquidating his debt3. How is this? A loan not in danger of being lost, by pledge. A loan in danger of being lost, not by pledge. It was found following the former [opinion]: A loan in danger of being lost, by witnesses. A loan not in danger of being lost, by document.
1. Babli 6b.
2. Babli Bava qamma 102a.
3. Quoted in Tosaphot 2a, s.v. ולפרוע.
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםעודהכל
ניחא מלהשאיל, מלשאול מהן? מפני שהוא כמשיאו שם. ניחא מלהלוותן, מלהלוות מהן? מפני שהוא כמשיאו שם. ניחא מלפורען, מליפרע מהן? שלא יאמר ע״ז שלו סייעה. ר׳ בא בר טבליי בשם רב אם היתה מלוה אובדת מותר. ותני כן. מלוה אובדת בעדים, אין מלוה אובדת בשטר. אפי׳ מלוה בשטר אובדת היא, שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע חובו. מאי כדון? מלוה אובדת שלא במשכון, אין מלוה אובדת במשכון. אשכח תני על קדמיתא – מלוה אובדת בעדים אין מלוה אובדת בשטר.
ניחא מלהשאיל – דאסרו חכמים דמהני ליה ואזיל ומודה:
מלשאול מהן – מאי טעמא:
מפני שהוא כמשיאו שם – שהוא גומל חסד והאי בר ישראל צריך ליה ואזיל ומודה:
מליפרע מהן – מאי טעמא דת״ק דאסר:
שלא יאמר ע״ז שלו סייעה – אותו לפרוע חובו ואזיל ומודה:
ותני כן – תניא נמי הכי וכדמפרש לה בברייתא דמלוה אובדת היינו אפי׳ אם היא בעדים אלא שבע״פ היא מותר מפני שהוא כמציל מידו:
אין מלוה אובדת – אם היא בשטר ואסור וקאמר הש״ס דלפעמים אפי׳ היא בשטר אובדת היא שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע חובו:
מאי כדון – והשתא במאי איירי במתני׳ דלמאי קרינן מלוה שאינה אובדת ואסור:
מלוה אובדת שלא במשכון – ובין בע״פ ובין בשטר מותר:
אין מלוה אובדת – אם היא במשכון ואסור:
אשכח תני על קדמיותא – אשכח ברייתא דתני לה כמו דתנינן בקדמייתא דמלוה שאינה אובדת בשטר היא ואסור:
אשכח תני על קדמייתא וכו׳. והכי תני לה בתוספתא ר׳ יהושע בן קרחה אומר כל מלוה בשטר אין נפרעין ממנו ושאין בשטר נפרעין ממנו מפני שהוא כמציל מידם. ומייתי ליה התם. ולא פליג אהא דלעיל אלא בהא דקאמר אפי׳ מלוה בשטר אובדת היא וכו׳ אבל במשכון לכ״ע אפי׳ במלוה ע״פ אין נפרעין ממנו וכ״כ הרמב״ם ז״ל שם הל׳ א׳:
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםהכל
 
(ט) תַּמָּן תַּנִּינָן ״ר׳רִבִּי יוּדָה או׳אוֹמֵר אִשָׁה לֹא תָּסוּדא מִפְּנֵי שֶׁנִּיבוּל הוּא לָהּ״ (משנה מועד קטן א׳:ז׳). ר׳רִבִּי חֲנִינָה ור׳וְרִבִּי מָנָא חַד אמ׳אָמַר בְּסִיד שֶׁהוּא מַתִּירָתוֹ בְמוֹעֵד נֶחְלְקוּ אֲבָל בְּסִיד שֶׁמַּתִּירָתוֹ אַחַר הַמּוֹעֵד אָסוּר, וְחָרָנָה אמ׳אָמַר בְּסִיד שֶׁהִיא מַתִּירָתוֹ אַחַר הַמּוֹעֵד נֶחְלְקוּ אֲבָל בְּסִיד שֶׁמַּתִּירָתוֹ בְתוֹךְ הַמּוֹעֵד מוּתָּר, וְלָא יָדְעִין מָאן אמ׳אָמַר דָּא וּמָאן אמ׳אָמַר דָּא. מִן מַה דאמ׳דְאָמַר ר׳רִבִּי חֲנִינָה ר׳רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם ר׳רִבִּי יוֹחָנָן: ר׳רִבִּי יְהוּדָה כְדַעְתֵּיהּ כְּמַה דר׳דְרִבִּי יְהוּדָה אמ׳אָמַר תַּמָּן נִיבוּל שָׁעָה נִיבוּל, כֵּן הוּא אמ׳אָמַר הָכָא צָרַת שָׁעָה צָרָת, הֲווֵי דוּ אמ׳אָמַר בְּסִיד שֶׁהוּא מוּתָּר בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד נֶחְלְקוּ אֲבָל בְּסִיד שֶׁהוּא מוּתָּר אַחַר הַמּוֹעֵד אָסוּר.
There, we have stated1: “Rebbi Jehudah says, a woman should not apply lime because it disfigures her2.” Rebbi Ḥanina and Rebbi Mana. One said, they disagreed about lime which she removed on the holiday, but lime which she removes after the holiday is forbidden3. But the other says, they disagreed about lime which she removes after the holiday. But lime which she removes during the holiday is permitted. We did not know who said what. From what R. Ḥanina, Rebbi Yose said in the name of Rebbi Joḥanan, Rebbi Jehudah is consistent. Just as Rebbi Jehudah said there, temporary disfiguration is disfiguration, so he says here4, temporary pain is pain. This implies that they disagreed about lime which she removed on the holiday, but lime which she removes after the holiday is forbidden5.
1. Mishnah Mo`ed qaṭan 1:5 (in the Mishnah editions, 1:7.) Babli Mo`ed qaṭan 9b.
2. On the semi-holidays which are the intermediate days of the Passover and Tabernacles holidays, one should not do what one can do before the holiday. Therefore one cannot get a haircut on the holidays and men cannot trim their beards. Rebbi Jehudah holds that a woman cannot get a beauty treatment in the form of a face mask of lime which will remove all facial hair and will make her cheeks more red by increased blood circulation. Since his name is attached to this prohibition while the others are stated anonymously it follows that the majority of the Sages hold that a woman can get such a treatment at any time.
It would seem that one should write נִיבּוּל as pi`el but since the Babli consistently has ניוול they must have heard the Galileans pronounce the word with a soft ב (which does not exclude that Galilean בּ also was pronounced v; cf. Berakhot 2:4 Note 167.)
3. Even for the Sages. While it is forbidden to marry on a holiday since the joy of holidays should not be mixed with the joy of marriage, a girl certainly can get engaged to be married on a holiday. The beauty treatment described was applied mainly to single girls to make them more marriageable. A treatment which terminates only after the holiday is a misuse of holiday time.
4. In our Mishnah where he holds that the temporary pain the Gentile feels when repaying his debt is sufficient to wave the prohibition of commerce.
5. This therefore is not only R. Ḥanina’s opinion but stated practice.
א. בכ״י ליידן: ״תסוך״.
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםעודהכל
תמן תנינן ר׳ יודה או׳ אשה לא תסוךא מפני שניבול הוא לה. ר׳ חנינה ור׳ מנא חד אמ׳ בסיד שהוא מתירתו במועד נחלקו אבל בסיד שמתירתו אחר המועד אסור, וחרנה אמ׳ בסיד שהיא מתירתו אחר המועד נחלקו אבל בסיד שמתירתו בתוך המועד מותר, ולא ידעין מאן אמ׳ דא ומאן אמ׳ דא. מן מה דאמ׳ ר׳ חנינה ר׳ יוסי בשם ר׳ יוחנן: ר׳ יהודה כדעתיה כמה דר׳ יהודה אמ׳ תמן ניבול שעה ניבול, כן הוא אמ׳ הכא צרת שעה צרת, הווי דו אמ׳ בסיד שהוא מותר בתוך המועד נחלקו אבל בסיד שהוא מותר אחר המועד אסור.
א. כן בכ״י ליידן.
תמן תנינן – בפ״ק דמ״ק ועושה אשה תכשיטיה במועד ר׳ יהודה אומר אשה לא תסוד. לא תתן סיד על פניה במועד דאע״פ כשנוטלתו מאדימה ומצהיל פניה כיון דהנאה שבאה לאחר זמן הויא ובמועד ניוול הוא לה אסור:
ר׳ חנינא ור׳ מנא – פליגי במה נחלקו ר׳ יהודה וחכמים:
בסיד שהוא מתירתו במועד נחלקו – שהיא נוטלתו מעל פניה לאחר יום או יומים ובתוך המועד בהא הוא דשרי ת״ק מכיון דאיכא הנאה במועד גופיה ורב יהודה אוסר דלפי שעה היא מצטערת במועד כל זמן שהוא על פניה:
אבל בסיד שמתירתו לאחר המועד אסור – לדברי הכל כיון דבמועד אין לה הנאה כ״א ניוול:
ואחרינא אמר דל״פ אלא במתירתו עד לאחר המועד ובהא הוא דר׳ יהודה אוסר ולת״ק אפי׳ בכה״ג שרי מפני ששמחה לאחר זמן:
מותר – אפי׳ לר׳ יהודה:
ולא ידעין – אנו מאן מינייהו דר׳ חנינא ור׳ מנא אמר דא ומאן אמר דא:
מן מה דאמר ר׳ חנינא וכו׳ ר׳ יהודה כדעתיה – דלשיטתיה אזיל כמה דקרי ליה התם ניבול שעה ניבול וכן הוא אמר הכא דצרת שעה צרה היא ואע״פ ששמח לאחר זמן מותר להפרע ממנו מפני שהוא מיצר לו עכשיו:
הווי דהוא אמר וכו׳ – ש״מ דרב חנינא הוא דמוקי פלוגתייהו דפליגי בסיד שהיא מתירתו בתוך המועד ואסר ר׳ יהודה משום דס״ל ניבול שעה הוי ניבול בשעה שמניחתו על פניה במועד:
בסיד שהיא מתירתו לאחר המועד נחלקו וכו׳. כהאי מ״ד התם ומודה ר׳ יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד וכו׳ וכדמפרק לה דלא קשיא לדידיה אדר׳ יהודה דהכא דבמועד התירו מה שהוא מיצר לפי שעה ושמח לאחר זמן במועד גופיה:
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםהכל
 
(י) אוּמָנִים יש׳יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין עִם הַגּוֹי בָּאִידָן – בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אָסוּר, בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶן מוּתָּר. ר׳רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר או׳אוֹמֵר: במ׳ דבר׳ אמ׳בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתָלושׁ מִן הַקַּרְקַע, אֲבָל בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע אָסוּר. בְּעִיר אֲחֶרֶת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מוּתָּר. מָהוּ בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מוּתָּר? בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר בֵּין בְּשָׂכִיר בֵּין בְּקִיבּוֹלֶת? אמ׳ ר׳אָמַר רִבִּי לָא בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר וּבִלְבַד בְּקִיבּוֹלֶת. ר׳רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר כַּרְסָנָה בְשֵׁם ר׳רִבִּי אָחָא בְּשַׁבָּת וּבְאֵבֶל ובע״זוּבַעֲבוֹדָה זָרָה הל׳ כר׳הֲלָכָה כְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.
1 Jewish craftsmen working for a Gentile at that time, in his house it is forbidden, in their houses permitted. Rebbi Simeon ben Eleazar says, when has this been said? When it was cut from the ground, but as long as it is standing on the ground it is forbidden2. In another town in any case it is permitted. What means “in any case it is permitted”? Whether cut or standing, whether hired or contracting. Rebbi La said, Whether cut or standing, but only in contracting. Rebbi Simeon ben Karsana in the name of Rebbi Aḥa, concerning Sabbath3, mourning4, and pagan worship practice follows Rebbi Simeon ben Eleazar.
1. A similar text in Tosephta 1:3.
2. The Jewish agricultural worker cannot harvest for the Gentile’s celebration of his holiday. The Tosephta text reads differently: The Jewish worker cannot work if he is paid by the day but the craftsman who is paid as contractor can do anything he wants in his own house. In a similar statement (Šabbat 1, 4a l. 58) R. Simeon ben Eleazar holds that a Gentile contractor can work on a Jew’s contract in his house on the Sabbath, but not in the Jew’s house nor if he is paid for his time on the Sabbath.
3. The Jewish agricultural worker cannot harvest for the Gentile’s celebration of his holiday. The Tosephta text reads differently: The Jewish worker cannot work if he is paid by the day but the craftsman who is paid as contractor can do anything he wants in his own house. In a similar statement (Šabbat 1, 4a l. 58) R. Simeon ben Eleazar holds that a Gentile contractor can work on a Jew’s contract in his house on the Sabbath, but not in the Jew’s house nor if he is paid for his time on the Sabbath.
4. There is no statement of R. Simeon ben Eleazar in the relevant Chapters of Yerushalmi Mo`ed qaṭan. According to Nachmanides (Milḥamot Hashem ad Alfasi Mo`ed qaṭan§1232) it refers to the baraita in the Babli Mo`ed qaṭan 26b where R. Simeon ben Eleazar forbids invisible mending of garments torn at the news of the death of a close relative.
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםעודהכל
אומנים יש׳ שהיו עושין עם הגוי באידן – בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהן מותר. ר׳ שמעון בן אלעזר או׳: במ׳ דבר׳ אמ׳ בתלוש מן הקרקע, אבל במחובר לקרקע אסור. בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר. מהו בין כך ובין כך מותר? בין בתלוש בין במחובר בין בשכיר בין בקיבולת? אמ׳ ר׳ לא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת. ר׳ שמעון בר כרסנה בשם ר׳ אחא בשבת ובאבל ובע״ז הל׳ כר׳ שמעון בן אלעזר.
אומנין ישראל – תוספתא בפ״ק דמכלתין ובספרי הדפוס נשתבשה הגי׳ שם והגי׳ נכונה כדמייתי האי ש״ס בפ״ק דשבת ושם היא שנויה והסוגיא דהכא:
בתוך ביתו – של ישראל אסור ובתוך בתיהן מותר:
א״ר שמעון בן אלעזר במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכיר יום אסור – והכי הוא בתוספתא ובפ״ק דשבת. דלא התירו בתוך בתיהן אלא א״כ קיבל המלאכה בקיבולת לשלם לו בעד כל המלאכה כך וכך וכיוצא בו שאינו ניכר לפי שמובלע שכר יום אידם בהן אבל בשכר יום אסור שניכר שכר יום אידם שנותן לו:
בד״א בתלוש מן הקרקע – הא דהתירו בקבולת בבית הנכרי בתלוש מן הקרקע דוקא:
אבל במחובר לקרקע – כגון שעושה לצורך מחובר לקרקע שמסתת אבנים לשקען בבנין אסור אפי׳ בביתו של נכרי:
בין כך ובין כך – כדמפרש ואזיל:
בין בתלוש בין במחובר בין בשכירות בין בקיבולת – דכיון דבעיר אחרת הוא ואינן יודעין שהמלאכה של ישראל הוא מותר אפי׳ בשכירות ובמחובר:
רבי לא – פליג ומפרש דהאי בין כך ובין כך לא קאי אסיפא במה דברים אמורים בתלוש וכו׳ ובעיר אחרת מותר בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת אבל בשכירות אפי׳ בעיר אחרת אסור:
הלכה כר״ש בן אלעזר. מכאן הביאו התוס׳ ראיה בסוף פרקין דף כ״א ע״ב ד״ה אריס אריסותיה קא עביד לדחות ראיות ר״ת דמחלק בין שבת לאבל בדין זה וכן הביא הרא״ש ז״ל שם וכדברי ר׳ אילא דמסיק הכא בהדיא דלא התיר בעיר אחרת והיינו חוץ לתחום אלא בקבלנות ובתוך התחום אסור אפי׳ בקבולת במחובר לקרקע ואפי׳ בביתו של נכרי והיינו לצורך מחובר כגון מסתת אבנים וכיוצא בו. ובתלוש מן הקרקע לכ״ע מותר בקבולת בביתו של נכרי כדאמר הכא בד״א בתלוש וכו׳ וזה קאי על בד״א קמייתא דבקבולת דוקא כמו שהבאתי בפנים דהכי היא בתוספתא ובפ״ק דשבת. וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל בזה בפ״ו מהל׳ שבת בהל׳ י״ב וי״ג וכן השוכר את הנכרי לימים הרבה וכו׳ כגון שיכתוב לו או שיארוג לו וכו׳ בד״א בצנעה וכו׳. והיינו בביתו של נכרי ובמקום שלא יהא ניכר שהמלאכה היא של ישראל. ומיהו בדין מחובר לקרקע ובקבולת משמע מדבריו ז״ל דלא פסק כהך דהכא שהרי בהל׳ י״ד כתב לפיכך וכו׳ לבנות לו חצירו וכו׳ לא כתב אלא החילוק שבין אותה העיר או בתוך התחום דאסור וחוץ לתחום הוא מותר והטעם בתוך התחום אסור מפני הרואים וכו׳ והיינו טעמא דלעיל בדבריו ומשום דבמחובר לקרקע ובתוך התחום הוי פרהסיא וא״כ משמע דלצורך מחובר בביתו של נכרי מותר לדעתו ז״ל בקבולת. ונראה דהוא ז״ל סמך עצמו בזה על ת״ק דר׳ אילא דהכא דמפרש מהו בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר בין בשכיר בין בקיבולת וא״כ חוץ לתחום מותר אפי׳ במחובר בקיבולת דליכא מפני הרואין וה״ה בצנעא בביתו של נכרי בלצורך מחובר ומשום דלת״ק מפרשינן הכי להאי בין כך וכו׳ דבעיר אחרת לא אמרו האי בד״א כלל אלא דלעולם מותר הוא מכיון דבצנעא הוא אין איסור כלל אפי׳ במחובר ומעתה כל שהוא בצנעא אין כאן איסור וכך לי בביתו של נכרי באותה העיר בלצורך מחובר כמו בעיר אחרת במחובר ועוד די״ל דהא דמשמע מהאי בד״א בתלוש וכו׳ דבביתו של נכרי נמי אסור במחובר כדכתב הרא״ש ז״ל היינו היכא דאיכא צד פרהסיא כגון שיודעין שהמלאכה של ישראל היא ובשכיר וחוץ לתחום לא רצה הרמב״ם להתיר משום ההיא דשמואל בש״ס דילן במ״ק דף י״ב ע״ב מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. אלמא דלא התיר בצנעא אלא בקבולת דוקא וכשהוא בצנעא מותר אפי׳ בלצורך מחובר כת״ק דר׳ אילא כך נראה לדעתו ז״ל. ובסי׳ רמ״ד בא״ח יש מחלוקת האחרונים בדיעבד בלצורך מחובר בצנעא ויש לסמוך עכ״פ בדיעבד מכל הלין דנתבאר. וכת״ק דר׳ אילא. ובדברי התוס׳ והרא״ש לא נמצא מועתק כ״א דברי ר׳ אילא:
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםהכל
 
(יא) חֲבֵרַייָא אָמְרֵי טע׳ דר׳טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל מִשּׁוּם בְּרֵיהּ דְּמוֹעֲדָא. אמ׳ ר׳אָמַר רִבִּי בָּא כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאָסוּר לָךְ לִישָּׂא וְלִיתֵּן עִמּוֹ, הוּא מְמָעֵט בְּשִׂמְחַת אֵידוֹ. מַה מַפְקָא מִבֵּינֵיהוֹן? לִמְכּוֹר לוֹ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מִתְקַייְמִין – עַל דַּעַת חֲבֵרַייָא אָסוּר, עַל דַּעַת ר׳רִבִּי בָּא מוּתָּר. אמ׳ ר׳אָמַר רִבִּי יוּדָן קִרְייָא מְסַייֵעַ לְמַה דְאָמְרֵי חֲבֵרַייָא – ״וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי נֶאֶסְפוּ בְנֵי יש׳יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְכִי וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם״ (נחמיה ט׳:א׳), וְלָמָּה לֹא אמ׳אָמַר בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה? מִשׁוּם בְּרֵיהּ דְּמוֹעֲדָא. אִין נֵימַר דַּהֲוָה בְשׁוּבְתָא, לֵית יְכִיל, דְּאַתְּ מְחַשֵּׁב, וְאַתְּ מַשְׁבַּח צוֹמָא רַבָּא בְּחַד בְּשׁוֹבָא. וּמַה בָהּ? וְלֵית ר׳רִבִּי חוֹנִיָּה מֵיקַל לְמָאן דִּמְעַבֵּר לֵיהּ מִן אַתְרֵיהּ? אמ׳ ר׳אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בַּר מַדְייָא אֲנָא חֲשַׁב יָתָהּ וְלָא הֲוָה בְשׁוּבְתָא.
The colleagues say, the reason of Rebbi Ismael is because of the holiday’s son1. Rebbi Abba said, because he knows that it is forbidden to you to trade with him, he reduces the enjoyment of his holiday2. What is the difference between them? To sell them things which do not keep. In the opinion of the colleagues it is forbidden. In the opinion of Rebbi Abba it is allowed3. Rebbi Yudan said, a verse supports what the colleagues said. On the twenty-fourth day of the seventh month the sons of Israel assembled in fasting, and crying, and in sackcloth, and dirt on them4. Why does it not say, on the twenty-third? Because of the holiday’s son. If you want to say because that was on a Sabbath, you cannot do this, because then the Great Fast would have been on a Sunday5. And what about this? Does not Rebbi Onias make light of him who would move it from its place6? Rebbi Joḥanan ben Madia said, I computed it and it was not on a Sabbath.
1. The day after the holiday which in Jewish custom is a day where mourning and fasting are forbidden. It is presumed that Gentiles follow a similar custom.
2. This assumes that Jews are dominant in trade. If the Gentile cannot replenish his stock after the holiday, he will use it sparingly and thereby refrain from any exuberant celebration.
3. In the opinion of the colleagues all commerce is forbidden on the day following a holiday. In the opinion of R. Abba (in the Babli 6b R. Simeon ben Laqish supported by a baraita) one may sell perishable items on that day since the Gentile could not have bought them before and their availability will not influence the Gentile’s behavior on his holiday.
4. Neh. 9:1. Words not appearing in MT are underlined.
5. In the Seventh month, the first is New Year’s Day, the tenth is the Day of Atonement, and days 15–22 are Tabernacles. Nehemiah refrained from calling a fast day on the day after the holiday; this dates the observance of the “holiday’s son” at least to Nehemiah, unless it was impossible to call a fast day because the 23 was a Sabbath. But then the 15 and the 1 would have been Fridays and the day of Atonement a Sunday. Since it is assumed that Nehemiah followed rabbinic rules one also assumes that as head of the rabbinic establishment of his time he would have manipulated the calendar to avoid this situation when one could not cook for a big meal before the fast (as the rabbinic calendar also is manipulated to avoid the fast on a Friday when one could not cook for breaking the fast.) (A similar argument is rejected by Tosafot in Roš Haššanah 19b s. v. מימות; one must assume that the author was ignorant of this paragraph in the Yerushalmi.)
6. An Amora of the first generation; in Halakhah 3:1 he is called R. Ḥanina from Hauran. He was a member of the committee of the Academy of Tiberias which fixed the calendar after Rebbi’s death and opposed all manipulations not justified by astronomical facts.
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםחידושי רידב״זעודהכל
חברייא אמרי טע׳ דר׳ ישמעאל משום בריה דמועדא. אמ׳ ר׳ בא כיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו, הוא ממעט בשמחת אידו. מה מפקא מביניהון? למכור לו דברים שאינן מתקיימין – על דעת חברייא אסור, על דעת ר׳ בא מותר. אמ׳ ר׳ יודן קרייא מסייע למה דאמרי חברייא – וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני יש׳ בצום ובכי ובשקים ואדמה עליהם, ולמה לא אמ׳ בעשרים ושלשה? משום בריה דמועדא. אין נימר דהוה בשובתא, לית יכיל, דאת מחשב, ואת משבח צומא רבא בחד בשובא. ומה בה? ולית ר׳ מיקל למאן דמעבר ליה מן אתריה? אמ׳ ר׳ יוחנן בר מדייא אנא חשב יתה ולא הוה בשובתא.
טעמא דר׳ ישמעאל – במתני׳ דאסר אף לאחריהן:
משום בריה דמועדא – בריה לשון סעודה כמו הביאי הבריה ולא ברה אתם לחם. וכלומר שלאחר החג שלהם ג״כ עושין שמחה ומתענגין בסעודת המועד שלהן שנשאר והלכך אסור ר׳ ישמעאל אף לאחריהן דהם שייכים להחג וכיום איד הן:
כיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו – אפי׳ לאחריהן הוא ממעט בשמחת אידו לפי שהוא דואג שלא יבא לו איזה ריוח מיד אחר יום אידו וממעט בשמחתו להשאיר לו אחרי כן עד שירויח במשא ומתן:
מה מפקה מביניהון – מאי בינייהו דחברייא ובין טעמא דר׳ בא כדי שימעט בשמחת אידו:
למכור לו דברים שאינן מתקיימין – ליום אידו ולמכור לו קודם יום אידו איכא בינייהו:
על דעת חבריי אסור – דכמו דחיישינן ביום שלאחר אידו מטעמא דמכל מקום מתענג הוא בבריה דמועדא ושמח אף ביום שלאחריו ה״נ בדברים שאין מתקיימין אסור מהאי חששא שיכול הוא לתקנם לסעודה ולהכין לו מיום אל יום ויהא שמח בזה ביום אידו:
על דעת רב בא – דס״ל דלא חיישינן להכי ומטעמא אחרינא הוא דאסר רבי ישמעאל לאחריהן א״כ בדברים שאינן מתקיימן ליכא למיחש שיהא שמח בהן ביום אידו ומותר למכרן לו. א״נ למכור לו דברים שאינן מתקיימין לאחריהן לרב ישמעאל איכא בינייהו דלדעת חברייא אסור דאע״פ שאינו שמח באלו דברים שאינן מתקיימין מ״מ שמח הוא מבריה דמועדא וכיון דיום שלאחריו כיום אידו דמי אסור למכור לו אפי׳ דברים שאינן מתקיימין אבל לר׳ בא דס״ל מטעמא כדי שימעט בשמחת אידו לפי שאסור לישא וליתן עמו גם לאחריהן מותר למכור לו דברים שאינן מתקיימין דבשביל שנתיר למכור לו דברים אלו לא יהא מרבה בשמחת אידו שאינו חושש להן לפי שאין הריוח מצוי בהן ועכ״פ ימעט בשמחת אידו לפי שיודע שאסור לישא וליתן עמו בדברים שהריוח מצוי בהן:
קרייא מסייע למה דאמרי חברייא – דיום שלאחר המועד כמועד הוא ורגילין לשמוח בו ולהתענג בבריה דמועדא:
וביום עשרים וארבעה לחדש וגו׳ – בנחמיה כתיב ויקרא בספר תורת אלהים וגו׳ ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו וגו׳:
ולמה לא אמר בעשרים ושלשה – ולמה לא נאספו ביום כ״ג והלא לאחר החג הוא אלא משום בריה דמועדא מפני שרגילין לשמוח גם ביום שלאחר החג ולנוח בו אלמא יום שלאחריו כמו דשייך לחג דמי:
אין נימר – וכי תימא דיום כ״ג שבתא הוה ולא היו יכולין לבא:
לית יכול – אי אתה יכול לומר כן דיום כ״ג בתשרי יהיה בשבא לפי שאת מחשב דאם כ״ג בשבת אתה מוצא שהיה יום הכיפורים בחד בשבתא ואנן לא עבדינן תרי שבי בהדדי ואם ב״ד רואין שיבא יה״כ באחד בשבת מעברין לאלול כדי שידחה יה״כ לשני בשבת אלא ודאי לאו בשבת היה ומשום בריה דמועדא לא נאספו לבא:
ומה בה – ופריך הש״ס דאי משום הא לא אריא דמה בכך שיהא חל יה״כ להיות בא׳ בשבת:
ולית רב חוניה מיקל – וכי לא היה ר׳ חוניה מגנה למי שרוצה בשביל זה להעביר י״ה ממקומו ולדחותו ליום שלאחריו דס״ל דאע״ג דאיקלעו תרי שבי בהדדי אין מעברין לאלול ואכתי נוכל לומר דיום כ״ג בשבת הי׳:
אנא חשביתה – חשבתי לפי חשבון קביעות השנים ולא היה באותו הזמן בימי עזרא כ״ג בתשרי בשבת אלא טעמא משום בריה דמועדא:
מה מפקה מביניהון למכור לו דברים שאינן מתקיימין. לפי לשון האחד שפירשתי בפנים אתיא האי מ״ד דס״ל מותר אליבא דהלכתא כדאמרינן בברייתא דתניא כוותיה דר״ל התם בדף ו׳ ע״ב לא אסרו אלא בדבר המתקיים וכן דעת הפוסקים ז״ל. ובענין ליקח ממנו דבר המתקיים לדעת רש״י ז״ל מותר משום דהמוכר עצב. ולפי שי׳ הגאונים ז״ל בלוקח מהן אין חילוק והכל אסור בין מתקיים ובין אינו מתקיים שהמעות בידו ושמח ביום אידו וכן דעת הרמב״ם ז״ל בריש פרק ט׳ מעכו״ם ועיין לקמן הל׳ ד׳ ד״ה ביריד שנו:
אנא חשביתה ולא הוה בשובתא. התוס׳ בפ״ק דר״ה דף י״ט ע״ב ד״ה מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר כתבו להביא ראיה גם מהאי קרא וביום עשרים וארבעה וגו׳ דמשמע דבימי עזרא היה מעובר מדלא באו ביום כ״ג ואין לומר דשבקוהו לתעניתייהו משום מחרת י״ט דמאז לא היו נוהגין בו וכו׳ וקשיא לדבריהם מהא דהכא דבהדיא מסיק דהאי קרא מסייעא לטעמא דבריה דמועדא וכן יש סמך לאסרו חג מן הכתוב כדדריש בפ׳ לולב וערבה דף מ״ה ע״ב כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה וכו׳ ומה שמקשין בזה על התוס׳ דנראה ממה דאמרו ריש פ״ב דביצה מאי לאין נכון לו למי שלא הניח לו עירוב תבשילין וא״כ היה יו״ט סמוך לשבת וכ״ג בתשרי שבת היה. ובהיותי בק״ק פ״פ דמיין שמעתי קושיא זו מפי הגאון המפורסם בדורו בעל המחבר פני יהושע ז״ל בשם גדול אחד ואמר לי שתירץ דהתם בפ״ב דביצה לא קאי האי מאי אין נכון לו וכו׳ אלא על מה שאמר ר״א לתלמידיו בלשון זה ולא לפרש הכתוב וכן כתב בחבורו שם. ובהדיא קאמר הכא דחשבו לפי חשבון הקביעות ולא היה יום כ״ג בשבת ומזה לא הוה קשה כלל לדברי התוס׳ אלא דקושיא דלעיל קשיא. ומיהו מאי דמשמע מהסוגיא דהכא דאין מעברין לאלול לצורך כדר׳ חוניא בענין זה לא משמע הכי מסוגיא דהתם בר״ה ומהא דלקמן שם:
חברייא אמרי טעמא דר׳ ישמעאל משום בריה דמועדא דשייך לחג כמו החג בעצמו כמו אסרו חג. אמר ר׳ בא כיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו הוא ממעט בשמחת אידו והוי לאחר אידיהן כמו לפני אידיהן מה מפקא מביניהון למכור לו דברים שאינן מתקיימין ע״ד חברייא אסור פי׳ דהא לפני אידיהן אינו אסור אלא דבר המתקיים בתוך המועד אבל למכור לו לפני אידיהן דבר שאינו מתקיים במועד מותר כיון דלא חזי לי׳ במועד לא אזיל ומודה כדפרש״י דף ו׳ ע״ב אבל במועד גופי׳ אסור אפי׳ דבר שאינו מתקיים וע״כ לחברייא דלדידהו יום שלאחר אידיהן הוי בריה דמועדא והוי כיום איד בעצמו משום דשייך להחג ע״כ אפילו דבר שאינו מתקיים אסור למכור אבל לר׳ בא מותר דהא לא חמור לאחר אידיהן מלפני אידיהן. וכיון דמותר לפני אידיהן למכור דבר שאין מתקיים כן מותר נמי לאחר אידיהן ועיין בתוס׳ ז״ל והרא״ש ז״ל דף ו׳ ע״ב דפירשו שם לא אסרו אלא דבר המתקיים דהוא מכר דווקא אבל לא ליקח. ובירושלמי מפורש הוא כן דקאי אמכר דווקא כדגרסינן למכור דבר שאינו מתקיים. מפורש מכר דווקא:
ירושלמי כתב יד ליידןפני משהמראה הפניםחידושי רידב״זהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

עבודה זרה :א

Heinrich W. Guggenheimer edition, Berlin, De Gruyter, 1999-2015 (CC BY 3.0)
, קישורים עבודה זרה :א, ירושלמי כתב יד ליידן עבודה זרה :א – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) על פי כתב יד ליידן 4720; צילומי כ"י ליידן באדיבות אוניברסיטת ליידן (CC BY), פני משה עבודה זרה :א, מראה הפנים עבודה זרה :א, חידושי רידב"ז עבודה זרה :א

Avodah Zarah 0:11 – Translation and commentary by Heinrich W. Guggenheimer, Berlin, De Gruyter, 1999-2015 (CC BY 3.0), Kishurim Avodah Zarah 0:11, Yerushalmi MS Leiden Avodah Zarah 0:11, Penei Moshe Avodah Zarah 0:11, Mareh HaPanim Avodah Zarah 0:11, Chidushei Ridbaz Avodah Zarah 0:11

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×