לפני אידיהן שלשה ימים. מסקינן התם בגמרא דף ו׳ ע״א דהן בלא אידיהן קתני ובמה שדקדקו התוספ׳ בזה עיין בדיבור דלקמן:

נחום המדי אומר יום אחד בגליות אסור. והכי הוא בתוספתא נחום המדי אומר יום אחד בגליות לפני אידיהן אסור. והתם בדף ז׳ ע״ב גבי הא דנחום מדי איכא בינייהו גריס בסתמא נחום המדי אומר אינו אסור אלא יום אחד לפני אידיהן. ולגי׳ התוספתא הוה ניחא נמי דבהאי לישנא דקאמר איכא בינייהו דנחום המדי דג״כ רבנן בתראי לטפויי קא אתו דלפשטא דהסוגיא משמע דקאמר דת״ק לית ליה דנחום המדי ורבנן בתראי אית להו דנחום המדי וא״כ ת״ק טפי מחמיר הוא ורש״י ז״ל רצה לתרץ זה בדבריו שכתב דלא יהבי חושבנא אלא אסור סתמא קאמרי ור״ל אף דנקטינן כללא דסתם תנא בתרא לטפויי אתא כדכתב לעיל מ״מ בהא ע״כ הוא דאמרינן הכי משום דסתמא קאמרי ואלו לגי׳ התוספתא בהא דנחום מדי שפיר הוא דאי אמרינן דפליגי בדנחום המדי א״כ ה״ק דת״ק לא איירי בגולה כלל ולא אסרו לפניהן אלא ביום אידם וכדשמואל וכלישנא קמייתא בזה אלא דבהאי איבעית אימא מוסיף בזה דאליבא דרבנן בתראי לא בעינן למימר דמחמרי בגולה כמו בא״י אלא דאית להו דנחום המדי דבגולה יום אחד הוא דאסור לפניהן ות״ק לית ליה דנחום המדי כלל ובגולה אינו אסור אלא ביום אידן בלבד והשתא רבנן בתראי לטפויי קאתו גם להאי לישנא. מיהו משמע מהתם דלא גריס לה כמו גי׳ התוספתא דהא מייתי לקמן אמרו לו נשתקע הדבר ולא נאמר ואילו לגי׳ התוספתא בגולה אין איסור כלל לפניהן דת״ק אית ליה דשמואל. ולפי הגי׳ דתוספתא יש ליישב קצת במה שדקדקו התוס׳ דף ו׳ ע״א ד״ה אלא ש״מ הן וכו׳ דאמאי לא דייק מדלא קתני לפני אידיהן שני ימים דתו לא הוה ליכא למיטעי גם אי הוה תני הכי לומר דאיד בכלל דא״כ הוה ליה למיתני לפני אידיהן יום אחד דיש לומר אילו הוה תני הכי ה״א דגם בגולה בכלל כדאשכחן לתנא בתוספתא דקאמר הכי ותני דידן לא ס״ל כלל בגולה דאסור לפניהן והלכך הוא דתני האי לישנא לפני אידיהן שני ימים לאפוקי מלישנא דתנא דתוספתא ולאשמעינן דלא איירי בגולה וא״כ אי הוה תני לפני אידיהן שני ימים לעולם אתינן למיטעי דאיד בכלל והילכך תני שלשה ימים. ומשום הכי אין לדייק מהאי לישנא דמתני׳ כל כך ודייק מדתני לפני אידיהן:

במוצאי שמיטה מלך ירבעם על ישראל וכו׳. ובבבלי פ׳ חלק דף ק״א ע״ב גריס אמר גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה בלבד כיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא סברי הא מלכא והא עבדא וכו׳. ובודאי כך היו מקובלים דבמוצאי שמיטה נעשה מלך והיו לו ב׳ הטעמים כחדא ועוד. ונראה דהא דלא מייתי האי תלמודא להאי דאמר התם משום דלשיטתיה אזיל דפליגי בה הכא בכמה מקומות בהך דאין ישיבה בעזרה וכדגרסי׳ בסוטה סוף פ׳ אלו נאמרין תני ר׳ חייא לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ור׳ אמי בשם ר״ל אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה ומפרש דהא דכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ שיישב עצמו בתפילה. והיינו טעמא דלא מייתי הכא אלא הך דקריאת משנה תורה:

בשם ר׳ יוחנן ואפי׳ ביום אידו. והתם בדף ו׳ ע״ב גבי פלוגתא דר׳ יוחנן ור״ל אם עבר ונשא ונתן קאמר בהדיא דביום אידן כ״ע לא פליגי דאף בדיעבד אסור כדמוקי לה לברייתא ביום אידן דוקא וכן פסקו רוב הפוסקים ז״ל ובלפני אידיהן בדיעבד מותר כר״ל דהתם משום דתניא כוותיה וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ט מעכו״ם הל׳ א׳ ומלקמן בהלכה ב׳ גבי עובדא דר׳ ביבי משמע נמי דר׳ יוחנן דהכא ס״ל דביום אידן אסור אפי׳ בדיעבד דקאמר הורי ליה כהדא דר׳ יוחנן אסור אלא דלכאורה נראה דנתחלפו שם שמות המ״ד דהא ר׳ יוסי הוא דהורי ליה ואיהו גופיה קאמר הכא בשם ר׳ יוחנן דמותר ושמא חזר בו ר׳ יוחנן ושמע ר׳ יוסי מיניה דלהלכה מורין דביום אידו אסור אפי׳ בדיעבד כדאמר התם:

במה דברים אמורים בעכו״ם שאינו מכירו וכו׳. התוס׳ בריש פרקין וכן הרא״ש ז״ל הביאו לזה וכתב וכן תניא בתוספתא ומייתי לה בירושלמי ובתוספתא שלפנינו לא מצאתיה. ולמדנו מכאן על מה דסמכינן האידנא להקל והעיקר מה דסמכו להקל מההיא דר׳ יוחנן בפ״ק דחולין דף י״ג ע״ב דאמר גוים שבח״ל לאו עובדי עכו״ם הן. והרמב״ם ז״ל לא הביא מכל זה ומדבריו שם הל׳ ד׳ משמע דעל זמן הזה קאמר דכתב שם אדומים עובדי עכו״ם הן וכו׳ ע״ש:

חד דוקינר אוקיר לר׳ יודן נשייא וכו׳. היינו עובדא דגריס התם דף הנזכר ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסרנאה לר׳ יהודה נשיאה ביום אידו וכו׳ והתם קאמר ליה ר״ל טול וזרוק אותו לבור בפניו וכו׳ כלאחר יד. והכ״מ תמה בהל׳ ב׳ על מה שלא ביאר זה הרמב״ם ז״ל שצריך לאבד בפניו. ואפשר דלענין זה סמך על מה דפירשו הכא דר״ל לגדור הדבר הוא דביקש ולחומרא בעלמא הוא דקאמר ליה הכי:

אשכח תני על קדמייתא וכו׳. והכי תני לה בתוספתא ר׳ יהושע בן קרחה אומר כל מלוה בשטר אין נפרעין ממנו ושאין בשטר נפרעין ממנו מפני שהוא כמציל מידם. ומייתי ליה התם. ולא פליג אהא דלעיל אלא בהא דקאמר אפי׳ מלוה בשטר אובדת היא וכו׳ אבל במשכון לכ״ע אפי׳ במלוה ע״פ אין נפרעין ממנו וכ״כ הרמב״ם ז״ל שם הל׳ א׳:

בסיד שהיא מתירתו לאחר המועד נחלקו וכו׳. כהאי מ״ד התם ומודה ר׳ יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד וכו׳ וכדמפרק לה דלא קשיא לדידיה אדר׳ יהודה דהכא דבמועד התירו מה שהוא מיצר לפי שעה ושמח לאחר זמן במועד גופיה:

הלכה כר״ש בן אלעזר. מכאן הביאו התוס׳ ראיה בסוף פרקין דף כ״א ע״ב ד״ה אריס אריסותיה קא עביד לדחות ראיות ר״ת דמחלק בין שבת לאבל בדין זה וכן הביא הרא״ש ז״ל שם וכדברי ר׳ אילא דמסיק הכא בהדיא דלא התיר בעיר אחרת והיינו חוץ לתחום אלא בקבלנות ובתוך התחום אסור אפי׳ בקבולת במחובר לקרקע ואפי׳ בביתו של נכרי והיינו לצורך מחובר כגון מסתת אבנים וכיוצא בו. ובתלוש מן הקרקע לכ״ע מותר בקבולת בביתו של נכרי כדאמר הכא בד״א בתלוש וכו׳ וזה קאי על בד״א קמייתא דבקבולת דוקא כמו שהבאתי בפנים דהכי היא בתוספתא ובפ״ק דשבת. וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל בזה בפ״ו מהל׳ שבת בהל׳ י״ב וי״ג וכן השוכר את הנכרי לימים הרבה וכו׳ כגון שיכתוב לו או שיארוג לו וכו׳ בד״א בצנעה וכו׳. והיינו בביתו של נכרי ובמקום שלא יהא ניכר שהמלאכה היא של ישראל. ומיהו בדין מחובר לקרקע ובקבולת משמע מדבריו ז״ל דלא פסק כהך דהכא שהרי בהל׳ י״ד כתב לפיכך וכו׳ לבנות לו חצירו וכו׳ לא כתב אלא החילוק שבין אותה העיר או בתוך התחום דאסור וחוץ לתחום הוא מותר והטעם בתוך התחום אסור מפני הרואים וכו׳ והיינו טעמא דלעיל בדבריו ומשום דבמחובר לקרקע ובתוך התחום הוי פרהסיא וא״כ משמע דלצורך מחובר בביתו של נכרי מותר לדעתו ז״ל בקבולת. ונראה דהוא ז״ל סמך עצמו בזה על ת״ק דר׳ אילא דהכא דמפרש מהו בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר בין בשכיר בין בקיבולת וא״כ חוץ לתחום מותר אפי׳ במחובר בקיבולת דליכא מפני הרואין וה״ה בצנעא בביתו של נכרי בלצורך מחובר ומשום דלת״ק מפרשינן הכי להאי בין כך וכו׳ דבעיר אחרת לא אמרו האי בד״א כלל אלא דלעולם מותר הוא מכיון דבצנעא הוא אין איסור כלל אפי׳ במחובר ומעתה כל שהוא בצנעא אין כאן איסור וכך לי בביתו של נכרי באותה העיר בלצורך מחובר כמו בעיר אחרת במחובר ועוד די״ל דהא דמשמע מהאי בד״א בתלוש וכו׳ דבביתו של נכרי נמי אסור במחובר כדכתב הרא״ש ז״ל היינו היכא דאיכא צד פרהסיא כגון שיודעין שהמלאכה של ישראל היא ובשכיר וחוץ לתחום לא רצה הרמב״ם להתיר משום ההיא דשמואל בש״ס דילן במ״ק דף י״ב ע״ב מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. אלמא דלא התיר בצנעא אלא בקבולת דוקא וכשהוא בצנעא מותר אפי׳ בלצורך מחובר כת״ק דר׳ אילא כך נראה לדעתו ז״ל. ובסי׳ רמ״ד בא״ח יש מחלוקת האחרונים בדיעבד בלצורך מחובר בצנעא ויש לסמוך עכ״פ בדיעבד מכל הלין דנתבאר. וכת״ק דר׳ אילא. ובדברי התוס׳ והרא״ש לא נמצא מועתק כ״א דברי ר׳ אילא:

מה מפקה מביניהון למכור לו דברים שאינן מתקיימין. לפי לשון האחד שפירשתי בפנים אתיא האי מ״ד דס״ל מותר אליבא דהלכתא כדאמרינן בברייתא דתניא כוותיה דר״ל התם בדף ו׳ ע״ב לא אסרו אלא בדבר המתקיים וכן דעת הפוסקים ז״ל. ובענין ליקח ממנו דבר המתקיים לדעת רש״י ז״ל מותר משום דהמוכר עצב. ולפי שי׳ הגאונים ז״ל בלוקח מהן אין חילוק והכל אסור בין מתקיים ובין אינו מתקיים שהמעות בידו ושמח ביום אידו וכן דעת הרמב״ם ז״ל בריש פרק ט׳ מעכו״ם ועיין לקמן הל׳ ד׳ ד״ה ביריד שנו:

אנא חשביתה ולא הוה בשובתא. התוס׳ בפ״ק דר״ה דף י״ט ע״ב ד״ה מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר כתבו להביא ראיה גם מהאי קרא וביום עשרים וארבעה וגו׳ דמשמע דבימי עזרא היה מעובר מדלא באו ביום כ״ג ואין לומר דשבקוהו לתעניתייהו משום מחרת י״ט דמאז לא היו נוהגין בו וכו׳ וקשיא לדבריהם מהא דהכא דבהדיא מסיק דהאי קרא מסייעא לטעמא דבריה דמועדא וכן יש סמך לאסרו חג מן הכתוב כדדריש בפ׳ לולב וערבה דף מ״ה ע״ב כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה וכו׳ ומה שמקשין בזה על התוס׳ דנראה ממה דאמרו ריש פ״ב דביצה מאי לאין נכון לו למי שלא הניח לו עירוב תבשילין וא״כ היה יו״ט סמוך לשבת וכ״ג בתשרי שבת היה. ובהיותי בק״ק פ״פ דמיין שמעתי קושיא זו מפי הגאון המפורסם בדורו בעל המחבר פני יהושע ז״ל בשם גדול אחד ואמר לי שתירץ דהתם בפ״ב דביצה לא קאי האי מאי אין נכון לו וכו׳ אלא על מה שאמר ר״א לתלמידיו בלשון זה ולא לפרש הכתוב וכן כתב בחבורו שם. ובהדיא קאמר הכא דחשבו לפי חשבון הקביעות ולא היה יום כ״ג בשבת ומזה לא הוה קשה כלל לדברי התוס׳ אלא דקושיא דלעיל קשיא. ומיהו מאי דמשמע מהסוגיא דהכא דאין מעברין לאלול לצורך כדר׳ חוניא בענין זה לא משמע הכי מסוגיא דהתם בר״ה ומהא דלקמן שם: