כתב חניכתו וכו׳ בבבלי הגירסא וכך היו נקיי הדעת כו׳ והדר תנן כתב חניכתו כו׳ ופי׳ רש״י וכך היו נקיי הדעת נוהגין שלשונו קצרה לא היו חותמין עד אלא פב״פ. וגי׳ ר״ח ור״ת כגי׳ שלפנינו. ונראין דברי רש״י דאטו כל נקיי הדעת שבירושלים היה שם לויי למשפחתן ואף דאמרי׳ בעלמא שהיו המשפחות ובעלי אומניות כל אחד לבדן מ״מ הרבה נמצאים שלא היו בעלי משפחה כלל ועמ״ש לקמן בד״ה כיני כו׳ ולגי׳ הירו׳ צ״ל איידי דרצה לאשמועי׳ חניכתו בעד דכשר קמ״ל חניכתה בגט כשר:

וגט פסול פשוט כו׳ עיי׳ בקונט׳. לעיל ס״פ הזורק בד״ה מה כו׳ כתבתי בשם הרמב״ם הא דתנן ר״פ ג״פ שכתבו עדיו מאחוריו ומקושר שכתבו עדיו מתוכו פסול היינו שהחתים בתרווייהו עדים בין מתוכו בין מאחוריו ע״ש. וקשה הא מפורש דמקושר שכתבו עדיו מתוכו ומאחוריו כשר. והרבה טעמים יש בדבר לחלק בין פשוט למקושר חדא דפשוט ה״ל מוקדם אם עשאו מקושר ופסול ומקושר שעשאו פשוט ה״ל מאוחר וכשר וכ״כ הרמב״ן שם ועוד מקושר שהקפידו חכמים על ריבוי העדים דמקושר בשלשה אם ריבה עוד בעדים וחתמם מבפנים כשר משא״כ בפשוט. ודוחק לומר מתני׳ כרחב״ג אתיא דמכשיר במקושר שכתבו עדיו מתוכו מפני שיכול לעשותו פשוט כדתני ר״פ ג״פ. דא״כ יש לנו לפסוק כרחב״ג דסתמא דמתני׳ כוותיה וכל הפוסקים דלא כוותיה מיהו י״ל למ״ד בתרי סידרי יש סדר למשנה א״כ ה״ל סתם ואח״כ מחלוקת ואין הלכה כסתם ועמש״ל בתו׳ בד״ה חייליה כו׳:

הדיינין חותמין אע״פ שאינן יודעין לקרות כו׳. כתב הטור א״ע סי׳ ק״ל עדים שאין יודעים אחר קורא בפניהם והם חותמים וכתב הרמב״ם והוא שיכירו לשון הגט ונראה אם אין מכירין לשון הגט אלא שמתרגמין לפניהם כשר. וכתב הב״י בסוגיין איתא בהדיא להיפך דהא ע״כ בקורין לפניהם איירי רב דאל״כ היכי קתני הדיינין חותמין אע״פ שאין יודעין לקרות ואפ״ה קתני דאין העדים חותמין אא״כ ידעו לקרות ע״כ. ותימא הא חתימת הדיינים דהכא איירי בשטרי קיום וכ״פ רש״י כתובות פרק שני דייני דף ק״ט אבל הדיינים חותמין אע״פ שלא קראוהו שהרי אינן מעידים אלא שהשטר זה בא לפנינו והעדים הכירו שהיא חתימתן ע״כ. וכ״מ בסמוך מדברי ר׳ חגיי. א״כ כשלא קראו לפני הדיינים איירי. ואף שכתב הר״ן פרק שני דייני דמ״מ צריכין לקרות מי הוא המלוה והלוה שלא יהיו העדים קרובים להם וכ״כ בש״ע ח״מ סי׳ מ״ו סעי׳ ך׳. כבר כתבתי לעיל בד״ה גזר דין וכו׳ דאם כותבין שם עידי הקיום א״צ לקרות השטר כלל ע״ש וצ״ע. והש״ך כתב בח״מ סי׳ מ״ה סק״ג נ״ל דרב קאי להדיא אשאר שטרות דאין חותמין אא״כ יודעין לקרות דוקא הם בעצמם וס״ל כרשב״ג בבבלי בסוגיין דף י״ט אבל בגט מודה דודאי לא פליג את״ק וארשב״ג דא״כ רב דאמר כמאן וא״ת מאי פריך בסמוך ארב ממתני׳ לישני מתני׳ איירי בגט י״ל עדיפא מיניה משני דאיירי בדיודעים לקרות א״נ דפשיטא אע״ג דתנן במתני׳ גט כל שטר קרוי גט כו׳ וה״נ מוכח בבבלי בסוגיין האי כתובת חתנים כו׳ סבר לאכשורי ממתני׳ א״ר ירמיה חתם סופר שנינו ע״כ ע״ש. הנה בבבלי פ״כ מייתי מהך ברייתא דת״ק ורשב״ג סייעתא לדרב דאמר מקרעין להן נייר. ש״מ דרב ושמואל לא ידעו להך ברייתא א״כ ודאי דליכא לאקשויי מינה לרב. ועוד סוגית הירושלמי לעיל פ״ב הלכה ב׳ משמע דר״י ור״ל לית להו להך ברייתא. והא דכתב עדיפא מיניה משני. קשה כיון דהמקשה לא ידע לחלק בין גט לשאר שטרות ה״ל לאקשויי מברייתא דת״ק ורשב״ג א״נ צ״ל דגם המקשה לא ידעה דא״כ ה״ל לפלוגי בין גט לשאר שטרות כמפורש בדברי רשב״ג. ומ״ש דפשיטא דמתני׳ אף בשאר שטרות איירי. דברי תימא הן דבבבלי במכלתין פ״ב גרסי׳ ואלא מאי קמ״ל דגט כשר בכל לשון תנינא גט שכתבו עברים ועדיו יוינים כו׳ אי מההוא ה״א ה״מ בגיטין אבל בשאר שטרות לא קמ״ל. הרי דלאו פשיטא הוא וכ״ש דאין למפרך מינה תיובתא לרב. והא דאמרי׳ בבבלי סבר לאכשורי ממתניתא לאו משום דמתניתא בשאר שטרות נמי איירי אלא דסובר דמתניתא איירי דסופר ועד אפילו לכתחלה כשר ודייק ליה שפיר מדכשר בגט לכתחלה אפי׳ בשאר שטרות נמי כשר ושני ר״י בחתם סופר שנינו. לכך מותר לכתחלה. וכן מפורש בבבלי בפרקין דף פ״ו ע״ב דהכי אית ליה לרב דמתני׳ בלכתחלה איירי. מיהו דוקא הך דכתב סופר ועד איכא לאוקמי הכי דומיא דסיפא איש פלוני עד כשר דאיירי נמי בלכתחלה דתנן וכך היו נקיי הדעת עושין ועמש״ל בד״ה כתב חניכתו. אבל רישא דתנן גט שכתבו עברית כו׳ דיעבד משמע. אך ממאי דקאמר בסמוך אם היו יודעין את שניהם חותמין באיזה מהן שירצו אין להוכיח דאפי׳ לכתחלה מותר די״ל בהיפך מדלא מוקים למתני׳ בהכי דאיירי בשיודעין את שניהן אלא ודאי מדתנן לשון דיעבד ליכא לאוקמי בהכי. גם לגי׳ הרשב״א אין ראיה דסובר אפי׳ בשיודעין את לשון החתימה אין להם לחתום אלא בכתב השטר והיינו דמסיים וחתמו באיזה שרצו. ול״נ רב כת״ק ס״ל דבכל השטרות קורין לפניהם והא דקאמר אא״כ יודעין לקרות היינו שמבינים מה שקורין לפניהם לאפוקי אם גם הלשון אינן מבינים לאו כלום הוא וכמ״ש הש״ך שם בד״ה גם כו׳ ע״ש. משא״כ הדיינין א״צ לקרותו לפניהם וכמ״ש. ותדע דהא דברי רב הן הן דברי ר״ח השנויין בבבלי כתובות דף ק״ט. והתם קאמר אא״כ קראוהו. והשתא ניחא הא דקאמר ר׳ חגיי לא בא קומי רב כו׳ דלפום ריהטא דברי תימא הן ורב מי מישתבע לשיקרא דאמר יבא עלי כו׳. וע״ק אם נאמר דלא קיים רב כתב יווני וכי מידת חסידות הוא שמפסיד לזה שטרו שאינו רוצה לקיימו. בשלמא בשלא קראו כלל ניחא שלא חתם אע״ג דכתב שם העדים מ״מ. איכא למיחש דנפיק מיניה חורבא שלא יחקור הלוה אחרי העדים אם הם קרובים והרחיק עצמו מנדנוד איסורא אלא כשקראו לפניו מה הפסד יש בדבר. לכך נראה דה״ק ר׳ חגיי הא דאמר רב יבא עלי כו׳ ודאי לא קאמר אלא בשלא קראו לפניו כלל אבל בשקראו לפניו ודאי דחתם דכי לא בא לפניו שטר יווני כו׳. והא דמשני בסמוך כשהיו יודעין לקרות נמי בשמבינין הכתב כשקוראין לפניהם נמי איירי. ומעתה דברי הטור נכונים:

לא בעית כו׳. וקשה דלמא הא דקאר״א ד״ה לא קאי אמתני׳ דג׳ גיטין דפרקין אלא אפלוגתייהו דת״ק ור׳ יוסי באמר אמרו וקאמר מתני׳ אתיא אף כרבנן והא דמכשיר הכא בכתב סופר היינו בדיעבד דומיא דרישא וכמ״ש בסמוך וקמ״ל דמתני׳ דג׳ גיטין לאו בכתב ידו דוקא אלא אפי׳ בכתב סופר ועד כשר בדיעבד א״נ אפי׳ מוקמית מתני׳ דהכא דבלכתחילה איירי נמי ניחא דאיירי בסופר מובהק וכדמוקי לה שמואל בבבלי בפרקין דף פ״ו ע״ב וי״ל ר׳ יוחנן שמע מר״א דקאמר ד״ה היינו כת״ק דמתני׳ דג׳ גיטין גם לא נ״ל לחלק בין סופר מובהק לשאינו מובהק. ור׳ יוחנן דלא ס״ל כר׳ יוסי מוקי מתני׳ דהכא כר״א דמתני׳ דג׳ גיטין ותנא כתב סופר ועד כשר וכ״ש כתב ידו ועד. משמע מהכא דלית הלכתא כר׳ יוסי באומר אמרו. ותימא שלא הביאו הפוסקים ראיה מהכא דאמר אמרו כשר ועיי׳ רשב״א הוף פרק התקבל. והמהרש״א בדף פ״ו בד״ה אמר רב כו׳ דהירוש׳ סובר כתב סופר ועד שנינו ע״ש ולפי הנראה גי׳ משובשת היא:

מכיון שאינו מצוי לזוג כו׳. בבבלי פריך ודלמא אמלוכי אימלך כתבו תו׳ ופירש״י כיון שביטלו שוב אינו יכול לחזור ולגרש בו וא״נ דלר״נ דאמר חוזר ומגרש בו מאי איכא למימר ע״כ ותימא הא ודאי צריכין לפרש מתני׳ אף לרב ששת. ולשון מאי איכא למימר משונה דודאי לר״נ ניחא ול״ק למקשה אלא לרב ששת וע״ק לשיטת תו׳ שכתבו ר״פ השולח בד״ה התם כו׳ דמודה ר״נ בשביטל בפירוש דאינו חוזר ומגרש בו וכ״כ הרא״ש א״כ פריך שפיר ניחוש שמא. ביטלו בפירוש וא״ל בשלמא שביטלו סתם נראין הדברים הואיל ויש ריוח מלמטה אבל שביטלו בפירוש אין רמז לדבר דא״כ אף לפיר״י שכתבו תו׳ דחיישינן שמא כתבו לשם איש אחר ונמלך כו׳ מאי רמז איכא לדבר טפי נאמר שכתבו לשם עצמו וביטלו וכשר לגרש בו לר״נ אלא ודאי כל שביטלו חיישינן שמא נעשה בכענין דפסול א״כ ה״נ חיישינן שביטלו בפירוש. ומ״ש תו׳ ועוד פי׳ דה״ל כמו נכתב ביום ונחתם בלילה וא״נ כי העדים נזהרים שלא יחתמו על שטר מוקדם ע״כ נראה דסובר רש״י גט השולח למדינת הים לא שייך בו מוקדם דקלא אית להו כדאמרי׳ בבבלי לעיל פ״ב דף י״ח ואפי׳ לכתחלה מותרים העדים לחתום שטר מוקדם כל שיש בו זמן וע״ש בתו׳ בד״ה הנהו כו׳. והכא חיישינן שמא אמר לשלחו למקום אחר ואימלך ונתנו במקומי ביום החתימה והרי הוא מוקדם:

כיני מתני׳ כו׳. עיין בקונט׳. וקשה אס״ד איש פלוני בלא עד כשר כ״ש איש פלוני בן איש פלוני בלא עד דכשר ועוד דצריכין להגיה חניכתו כו׳ כשר במקום פסול לכך נראה מ״ד כיני מתני׳ כו׳ עיקר אתי לאשמועינן דכך היו נקיי דעת עושין היינו שהיו חותמין פב״פ ולא היו חותמין עד וגרסי׳ תחלה וכך היו וכו׳ ובתר הכי תנן כתב חניכתו פסול והיינו כגירסת רש״י ול״ג איפכא כגי׳ שלפנינו כיון דחניכתו פסול איך נאמר שנקיי הדעת היו עושין כן ור׳ אבהו פליג ואמר חניכתו כשר דהא אפי׳ אם כתב אני לחוד כשר וכ״ש חניכתו וסובר שגי׳ הירוש׳ עיקר במתני׳ ועמש״ל במשנתינו: