שלא השם המביאו כו׳. עיין בקונטרס וכ״פ רש״י. וכתבו תוס׳ משמע אי ליכא אלא חד קרא אונו לוקה ומשלם וקשה הא אמרינן בב״מ החוסם פרה לדוש בה לוקה ומשלם אע״ג דליכא אלא חד לאו דלא תחסום ע״כ וקושייתם זו אינה אלא לאביי דמוקי לה כר״מ דאמר לוקה ומשלם אבל לרבא דמוקי לה בבא לצאת י״ש לא קשה מידי לר״פ דאמר משעת משיכה איחייב במזונותיה נמי ל״ק דאין חיוב התשלומין מלא תחסום אלא מדינא חייב לשלם (ומ״ש מהרמ״ל בתוס׳ בד״ה לוקין כו׳ אי לאו קרא דלא תחסום ה״א דמותר לחסום ע״כ קשה דהא מדינא חייב במזונותיה לר״פ ולאביי ורבא לא פליג בהא אלא סובר חיוב מלקות ותשלומין בהדי הדדי קאתי). וכי מעיינינן לאביי נמי ניחא שאני לאו דחסימה דסמוך לפרשת מלקות משלם דסבר אביי לרבנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם (ועיין כתובות דף ל״ג בד״ה ועולא כו׳) וכי תימא ניליף מלא תחסום לכך לקי וממון כל היכא דאיכא ממון ומלקות לוקה ומשלם דהא כולהו לאוי מלאו דחסימה יליף להו כדאמרינן בבבלי לקמן פ״ג (דף ט״ו) י״ל שאני הכא דכתיב כדי רשעתו א״נ אי ליכא אלא חד קרא אינו עולה על הדעת לומר שישלם ולוקה דכתיב כדי רשעתו אבל השתא דכתיב בתרי קראי שפיר יליף ליה ממוציא ש״ר דלקי ומשלם ומוציא ש״ר נמי בתרי קראי כתיבי. וממילא אף אי כתיבי תרווייהו בחד קרא לוקה ומשלם דכדי רשעתו לא קאי עליה וכמ״ש תוס׳ בסוגיין בד״ה סבר לה כר״ע כו׳ והא דקאמר בחסימה לוקה ומשלם לר״מ היינו בתר דשמעינן בעדים זוממים דלוקה ומשלם. ומ״ש עוד לכך פי׳ הר״ם דה״ק שלא השם המביאו לידי מכות אין צריך להביאו לידי תשלומין דלא בעי אזהרה דאי בעי אוהרה ודאי לא לקי דלאו למלקות אתא כי אם לתשלומין כדאמרינן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו אלא לא בעי אזהרה כו׳ ע״כ. תימא הא לאו דלא תענה ה״ל נמי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואפילו הכי לקי עליה כיון דגלי קרא והיה אם בן כו׳ מכלל דלקי אלא תענה כמ״ש תו׳ בסוגיין בד״ה ורבנן כו׳ ע״ש אם כן אף אי בעי לא תענה לאזהרת ממון נמי היינו לוקין עליו וצ״ע. ובעיקר קושייתם נ״ל ודאי אילו כתיבי תרווייהו בחד קרא אינו לוקה ומשלם דכתיב כדי רשעתו וממוציא שם רע ליכא למילף דהתם כתיבו תרי קראי מויסרו שמעינן מלקות וממון מדכתיב וענשו אותו. אבל השתא דגם בעדים זוממים כתיבי תרי קראי וילפינן ממוציא שם רע דלוקה ומשלם ש״מ דלא דרשינן כדי רשעתו אממון ומלקות א״כ כל מקום שיש ממון ומלקות לוקה ומשלם דמהיכא תיתי למעט וכמ״ש תוס׳ בסוגיין בד״ה ורבנן כו׳ ע״ש הלכך אף בחסימה לוקה ומשלם וזה ברור. ומ״ש בס׳ פ״י כתובות (דף ל״ב) בתוס׳ בד״ה שלא השם כו׳ ויותר קשה לפרש״י ל״ל לר״מ טעמא שלא השם כו׳ תיפוק ליה דיליף ממוציא שם רע כדמסיק הש״ס ע״כ. לפמ״ש אין כאן שום נדנוד ריח קושיא. עוד כתב שם אמ״ש תוס׳ וא״נ לר״י דלא מסתבר שלא יהיו חייבין ממון ומלקות בכה״ג כיון שרצו לחייבו שניהם. וקשה טובא דהא פ״ק דסנהדרין גבי פלוני בא על בתו פירש רש״י כיון שהכתובה לאביה ומיתב מחמתה נהרגין ומשלמין אבל אם ניסת שהתשלומין שלה לא עבדינן שתי רשעיות ע״ש ואין דבריו מחוורין דודאי מיתה וממון לא עבדינן דקם ליה בדרבה מיניה כדתנן התם הא אם יהיה אסון לא יענש אבל מלקות וממון היכי שבא לחייב שניהם למה לא יקיימו בו כאשר זמם בכולא דהכי נמי אמרינן ונפסליה לדידיה ולא לזרעו בעינן כאשר זמם. ועמ״ש בסמוך:

כל המשלם אינו לוקה. עיין בקונטרס. בבבלי גרסינן בשלמא לרבנן כדי רשעתו כו׳ אלא לר״מ מ״ט. וכתבו תוס׳ ואם תאמר מאי קושיא לר״מ הא בכתובות (דף ל״ז) מוקמינן הך קרא למיתה ומלקות ויש לומר הכי פריך ה״ל למוקמי קרא לממון ומלקות ולא למיתה ומלקות ע״כ. וקשה מאי פריך הש״ס דלמא סובר ר״מ כיון דגלי קרא לא יהיה אסון דמיתה וממון לא עבדינן מוקמינן נמי הך קרא במיתה ומלקות דלא עבדינן ואי לא כתיבי תרי קראי לא שמעינן תרווייהו מכדי רשעתו כדעבדינן צריכותא בכתובות שם. והא דמוקי ליה ר׳ ישמעאל במלקות וממון ולא במיתה ומלקות היינו משום דסובר מיתה ומלקות מיתה אריכתא היא כמפורש בבבלי לקמן פ״ג (דף י״ג) אבל ר״מ לית ליה הך סברא. ותדע דהא מדסמיך ליה ארבעים יכנו משמע דלוקין אם כן אין למוקמי כדי רשעתו במיתה ומלקות דהתם ודאי אינו נפטר במלקות דאיתגורי איתגור ואפילו הכי ילפי רבנן. מהך קרא תרווייהו כמ״ש תוס׳ כתובות שם בד״ה וחדא כו׳ ע״ש על כרחך לומר מכל מקום מסתבר לאוקמי פטור דידיה במיתה ומלקות. ולא ידעתי מאי דוחקייהו לפרש קושית הש״ס הכי טפי הל״ל מאי טעמא לא מוקי ליה בתרווייהו במיתה ומלקות וממון ומלקות. ולעיל כתבתי בתוס׳ בד״ה עדים כו׳ דרבנן ילפי ממון ומלקות מגזרה שוה דשקר שקר או רשע רשע ע״ש ולא קשיא דהכי אמרינן דרבנן ילפי מכדי רשעתו ממון ומלקות דכן דרך הש״ס לקצר דהשתא דילפינן ליה בגזרה שוה נכלל הכל בכדי רשעתו. ותדע דבגז״ש פליגי דהא איכא דמתני להא דעולא אדר׳ יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כמפורש בבבלי בסוגיין. וקשיא כיון דגם לר״מ צ״ל דיליף ממוציא שם רע אם כן למה אמר עולא מילתיה אברייתא ולא אמתני׳ אלא ודאי בגזרה שוה פליגי ומאן דמתני להא דעולא אברייתא סובר טעמא דר״מ דלית ליה גזרה שוה דרשע רשע. ותוס׳ כתובות דף ל״ה כתבו בד״ה רבא כו׳ וסוגיא דלקמן כרבא כו׳ ע״ש וקשה טפי ה״ל להקשות לר״י דמחייב מיתה ומלקות כמ״ש בסמוך ולדידיה ודאי מוקמינן חד למלקות וממון ש״מ דלית ליה גז״ש דרשע רשע. אלא דיש לומר כיון דגלי קרא בעדים זוממים דמשלמים וכתיב והצדיקו דלוקין על לא תענה סלקא דעתך אמינא קרא אתיא אפילו היכא דאיכא לקיים כאשר זמם בתשלומים לוקה נמי אי לאו דכתיב כדי רשעתו. אם כן אף סוגיא דלקמן איכא לאוקמי כאביי וצ״ע ועמ״ש בסמוך בד״ה ואין כו׳. ואהא דאמר עולא גמר לה ממוציא שם רע כתבו תוס׳ ואם תאמר ניליף נמי ממוציא שם רע לא תענה אע״ג שהוא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והיה אם בן ל״ל ויש לומר מוציא שם רע גופיה לא למדנו דלקי אלא מוהיה אם בן דקאמר פ׳ נערה למדנו יסרו מויסרו ויסרו מבן והיה אם בן ע״כ. וקשה הא לא שמעינן דלוקין אלא והצדיקו את הצדיק כו׳ דאייתר אבל והיה אם בן אינו מיותר כמפורש ברש״י (דף ב׳)⁠בד״ה משום כו׳ ע״ש א״כ לא תירצו מידי דאף אילא כתיב והצדיקו איכא למילף מלקות למוציא שם רע מוהיה אם בן הכות הרשע דמפורש דבמכות איירי וצ״ע. וקושייתם יש לומר דלא תענה הוי נמי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואין לוקין עליו אי לאו דכתיב והצדיקו כמ״ש תוס׳ בסוגיין בד״ה ורבנן כו׳ ע״ש והא ודאי ליכא למילף ממוציא ש״ר. ואפשר לומר דקשיא להו קושייתם שמקשינן בד״ה ורבנן כו׳ הא דפריך תיפוק ליה מלא תענה למה לא משני משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד וליכא למימר כתירוצם עדיפא מיניה משני. דודאי אין זה עדיף דהא משום דהוא לאו שאין בו מעשה לא איצטרך דאיכא למילף ממוציא ש״ר וכמ״ש ומה שתירצו עוד לר״מ פריך דנפקא ליה אזהרה לעדים זוממין מולא יוסיפו ע״כ קשיא טפי לגמור ממוציא שם רע דלדידיה לא הוי לאו שניתן לאזהרת מב״ד ואיהו הוא דיליף ממוציא ש״ר. אבל תירוצם האחרון קשה לי דלדבריהם צ״ל דפריך הש״ס ל״ל לעולא למימר לר״מ עדים זוממין לוקים משום והצדיקו תיפוק ליה מולא תענה. מי הגיד להמקשה דעולא כר״מ אמרה לשמעתיה דלא כרבנן. תו פריך בבבלי מה למוציא שם רע שכן קנס ומשני ס״ל כר״ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא. וכתבו תוס׳ ורבנן סברי עדים זוממין לאו קנסא ולא ילפינן ממוציא שם רע ודרשינן כדי רשעתו אף במלקות וממון וילפינן כל מלקיות מעדים זוממין דעיקר מלקות בעדים זוממין כתיב ואפילו קנסא ילפינן מעדים זוממין דאפילו נתחייבו ממון כשהעידו על קנס ממעטינן מכדי רשעתו שאינו לוקין ומשלמין ע״ש. (ועיין בתוס׳ כתזבות דף ל״ב בד״ה דאין כו׳). ואמרינן בכתובות שם טעמא דעולא דאמר כל היכא דאיכא מלקות וממון משלם ואינו לוקה דיליף תחת תחת ור״י דאמר לוקה ואינו משלם דכתיב כדי רשעתו ולית ליה תחת ע״ש וקשה כיון דריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין א״כ אי לית לן גזרה שוה דתחת תחת יש לנו לומר בכל מקום משלם ואינו לוקה דומיה דעדים זוממין דגבייהו כתיב כדי רשעתו וכי תימא לא ילפינן מעדים זוממין שכן לא עשו מעשה אם כן נימא בכל מקום לוקה ומשלם דהא לא לקי עלייהו כדי רשעתו. ולפי מה שכתבו תוס׳ שם בד״ה אלא כו׳ לא אמר עולא דמשלם ואינו לוקה אלא בהני תלת ע״ש יש לומר דה״ל עדים זוממין וחובל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. אדרבה דוק מיניה בשאר מקומות ואינו משלם ולוקה ומעתה ליתא לקושית הרב בעל פני יהושע שם למה לא ילפינן בעלמא מהני תלת כו׳ ע״ש:

ואין משלשין במכות. בבבלי גרסינן מנא ה״מ אמר אביי אתיא רשע רשע כו׳ רבא אמר בעינן כאשר זמם וליכא. ותו׳ כתבו כתובות (דף ל״ה) בד״ה רבא כו׳ וי״ל רבא ור״י אית להו בכל מקום גז״ש דרשע רשע בדבר שהוא בגוף המלקות כו׳ ע״ש. ותימא הרי הכא שהוא בגוף המלקות ואפ״ה לית ליה לרבא גז״ש דרשע רשע. וביותר יש לתמוה על תוס׳ סנהדרין (דף ל״ג) בד״ה אתיא כו׳ דמקשינן בתחלה מסוגיא דהכא ותירצו דוקא בגוף המלקות כו׳ ע״ש ואין תירוץ זה מספיק לקושייתם ודוחק לומר שבתירוצם בתרא לא נדו מתירוצם קמא וצ״ע:

שביעית משמטתו. כתב תו׳ והרא״ש הלכה כלישנא בתרא דפשטא דלישנא דמתני׳ מסייעא ליה ע״ש. ותימא הא ר״ה ור״נ ור״ש ור׳ בא ורב עמרם ורב מתנה כולהו סבירא להו כלישנא קמא. גם סתמא דש״ס פריך לקמן לרב יהודה מלישנא קמא. ונראה שזה היה טעם רבינו אליהו שפסק באזהרות שלו כלישנא קמא ועיין ברא״ש. ונראה לי ראיה לדבריו מהא דגרסינן ריש פ׳ שואל הלואת יו״ט רי״א לא ניתנה לתבוע רבה אמר ניתנה לתבוע ת״ש השוחט אתהפרה כו׳ אא״ב ניתנה לתבוע מש״ה ושמט אא״א לא ניתנה ליתבע אמאי משמט שאני התם דאיגלאי מילתא למפרע דחול הוה. וכתב הר״ש במתני׳ דהשוחט את הפרה ותימא למ״ד ניתנה ליתבע מי ניחא ע״כ לא פליגי אלא לאחר י״ט אבל בי״ט כולהו מודו דלא ניתנה ליתבע ולא קרינא ביה לא יגוש בשביעית דמאי דקרינן ביה לא יגוש אחר שביעית אינו מועיל מידי דהוה אמלוה לחבירו לעשר שנים ע״כ ויש לתמוה על תמיהתו שהדבר מבואר שקושית הש״ס אזלא ללישנא קמא ומתני׳ במלוה על המשכון וכדמשני רבא. וכ״ש לגירסת הרי״ף דגרס התם רבא אמר ניתנה ליתבע דאיהו הוא דמוקי מתני׳ במלוה על המשכון ש״מ דס״ל כל״ק. וזו היתה נ״ל ראיה שאין עליה תשובה. אלא שרש״י שם כתב ל״ג אא״ב כו׳ אלא ה״ג ואם לא ניתנה ליתבע מאי משמט ע״כ. נראה שכך היתה גירסתו א״כ אין ראיה משם אבל אם מדעתי הגיה משום קושית הר״ש קשה ועיין בחידושי הרשב״א במסכת שבת שם וכמ״ש בסמוך:

השוחט את הפרה כו׳. הרמב״ם פ״ט מהל׳ שמיטה פסקה להך מתני׳ וכתב הראב״ד אשתמיטתיה דהירושלמי מוקי להך מתני׳ כר״י אבל לרבנן כל הקפות החנות אינה משמטת והא דהפרה הקפת החנות היא ע״כ. ונראה שהרמב״ם מפרש הסוגיא הכי ר״ל סובר חילוק הפרה כהקפת החנות היא לכך מוקי לה כר״ו דסובר לר״י הקפת החנות כיון שיכול לתבעו בכל עת קרינן ביה לא יגוש והראשון ראשון דקאמר ר״י לאו דוקא ופריך הש״ס ולר״י מי ניחא וכי ראוי לתבעו בר״ה וכיון שכן לא קרינן בה לא יגוש בשביעית כלל. ושני ר׳ בא מתני׳ דהשוחט את הפרה אתיא ככ״ע דכיון שאינה ראויה לתבעה מיד אין ראוי להאמינו וכיון שאין להאמינו ראוי שיתן לו מעות מיד (לו) ולא נתן ש״מ בהלואה נתן ולא דמי להקפת חנות אלא להלואה ובהקפה שניה פליגי אם ראוי ליתן לו מעות או לא. ופסק כמתר׳ דאתיא ככ״ע לר׳ בא. ופי׳ זה היה נראה נכון אלא שכתב שם הלכה ט׳ המלוה את חבירו לזמן י׳ שנים אינו משמט כיון שעתה אינו יכול לנגוש התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת. וכתב הכ״מ ירושלמי (ר״ל הא דרב) והטעם כיון שחייב הוא לשלם לצאת ידי שמים וכן אם תפס המלוה אין מוציאין מידו קרינן ביה לא יגוש ולא דמי לקובע זמן שאין עליו שום חיוב בתוך הזמן ע״כ. וקשה כיון שפרה שחלקה בר״ה אינו יכול לתבעו בשביעית למה משמטת הא לא קרינן בה בשביעית לא יגוש וכי מה בין זו להלואה שקבע זמנה אחר שביעית וע״ק אם נפרש הא דרב שלא יתבענו לעולם לא שייך הא דהשוחט את הפרה הכי. ואף שהרא״פ דחק לפרשה אינו עולה יפה) אם לא נפרשנה בענין אחר כדלקמן וגם זו דלא כשיטת הרמב״ם. וגבי הקפת החנות כתב הטעם כיון שדרך להקיף זמן אחר זמן ואינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות ואין דרך לנגשו הוי כאלו הלוהו עד אחר שביעית ואין השביעית משמטתו ע״ש. וקשה הא כל הקפת החנות אפי׳ היא מזמן מרובה אינה משמטת והלא הקפה כזו דרך לנגשו למה אינה משמטת ולי נראה לרבנן הקפת החנות אינה הלואה אלא כמו שאלה שאין השביעית משמטתה אפי׳ הקיף כמה פעמים. וה״פ דסוגיין רב אמר המלוה את חבירו ע״מ שלא לתבעו בב״ד לעולם אפ״ה השביעית משמטתו דמ״מ קרינא ביה לא יגוש שהרי תובעו בינו לבין עצמו ואין הנגישה בב״ד דוקא. ומייתי ראיה ממתני׳ השוחט את הפרה כו׳ אע״ג דהלואת יו״ט לא ניתנה לתבוע ואפי׳ נודע אח״כ שהיה חול מ״מ ה״ל יו״ט דאיכא למגזר שמא יכתוב ואפ״ה משמטת ש״מ כרב ואמר ר״ל דממתני׳ אין ראיה דאתיא כר״י דאמר אפי׳ הקפת החנות ה״ל הלואה הואיל וראויה לתבעה ה״נ כי איגלאי מילתא למפרע שהיה חול ראוי לתבוע אחר שביעית וקסבר המלוה לעשר שנים משמטתו דבתר הכי קרינא ביה לא יגוש. אבל אם אינו ראוי לתבעו לעולם אינה משמטת ופריך וראוי לתבעו בר״ה לא יהא אלא הקפת החנות בעינן מיהת שיהיו ראויין לתבען דאל״כ אינה משמטת וה״ג ואמר ר׳ בא כיון שאינו ראוי לתבעו (דה״ל הלוואת י״ט) אינו ראוי להאמינו וכיון שהאמינו אין ראוי שיתן לו מעות וה״ל הלואה. ש״מ כרב ואפי׳ אינו ראוי לתבעו לעולם משמטת. מיהו לפי מתי שכתב הרי״ף והרמב״ם הלואה יו״ט ניתנה לתבוע אין ראיה מהשוחט את הפרה כו׳. וצ״ל דאתיא כר״י ולאו הלכתא היא. לכן כתבתי דהרמב״ם לית ליה להך פירושא. והר״ש כתב ומשני ר׳ בא כיון שראוי להאמינו כמי שראוי לתבעו וליתן לו מעות ולא נתן נעשית מלוה ומשמטת ושמא ר״ל כיון דאגלאי למפרע שהוא חול כמי שראוי לתבוע דמי אלא שהלשון דחוק ע״כ ובאמת גירסא זו תמוה וגירסת הירושלמי שלפני במסכת שביעית היא כעין גירסת הר״ש. אבל הגירסא שבסוגיין נראית יותר נכונה. ולולי דמסתפינא אמינא דדוקא נקט השוחט את הפרה כו׳ דבבשר דרך ליתן מיד מעות כדאמרינן בבבלי יומא היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא ליה דמיה לאלתר ועדיף מהקפות החנות ואפי׳ רבנן מודו בה:

על מנת שלא תשמטנו שביעית כו׳. עיין בקונטרס. ולפמ״ש בסמוך דהא אמר ר׳ בא שלא לתובעו היינו לעולם אצ״ל דפליג ר׳ יוסי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי (ודברי הרא״פ וגירסתו אינן מבוררים) מיהו אבבלי דסוגיין ודאי פליג דאמרינן שם על מנת שלא תשמיטינו בשביעית אין שביעית משמטתו ע״מ שלא תשמיטיני שביעית שביעית משמטתו ע״ש פירש״י. ואי גרסינן גם כאן בשביעית ניחא ולכל הפירושים לא פליגי ר׳ בא ור׳ יוסי דתנאי שבממון קיים ותוס׳ כתבו שם בד״ה ושמואל כו׳ וא״ת מי דמי הכא שביעית ודאי עקר אבל התם מי יימר דעקר כדאמרינן בהזהב וי״ל דהכא נמי מי יימר דעקר שמא יפרע לו קודם ע״כ וקשה לפ״ז צ״ל דקושית הש״ס היא לל״ב דאמר המלוה לעשר שנים אין שביעית משמטתו דלל״ק לק״מ די״ל בכה״ג אפי׳ אמר ע״מ שביעית משמטתו דבהלואה זו ודאי עקר דודאי לא יפרע לו קודם שאין אדם פורע תוך זמנו. וה״ל לתו׳ בד״ה א״ד המלוה כו׳ לאתויי ראיה מהכא דהלכה כל״ב מדפריך הש״ס עליה. ולי נראה הא דמחלק הש״ס בהזהב לשמואל בין ודאי עקר לספק היינו למוקמי הא דאמר שמואל האומר ע״מ שאין לך עלי אונאה אין עליו אונאה אפי׳ לר״מ אבל להלכה ודאי קיי״ל כר״י אפילו ודאי עקר תנאו קיים דהא קיי״ל ר״מ ור״י הלכה כר״י ועוד הא אביי מסיק התם מחוורתא שמואל דאמר כר״י. ובהל׳ מכירה פי״ג כתב הלח״מ וקשה כאן פסק כרב דתנאו בטל ויש לו אונאה ובפ״ט מהל׳ שמיטה פסק האומר ע״מ שלא תשמטני שביעית תנאו קיים וכ״ת אונאה לא ידע דמחל הא גם שביעית לא ידע כמ״ש תו׳ מי יימר דמחול שמא יפרע לו קודם כו׳ ע״ש. ותימא הא בשביעית איירי שהלוה אומר להמלוה הלויני ע״מ שלא תשמטיני שביעית כדפירש״י והוא יודע שלא נפרע לו קודם א״כ ידע ומחל. ותו׳ שכתבו מי יימר דעקר שמא יפרע לו קודם היינו למאי דס״ד שהמלוה התנה כך ועוד הא מיהת ידע הלוה (מאי) שמוחל לו אם לא יפרע לו קודם שביעית שלא ישמטנו ונכון:

חד אמר במלוה על המשכון כו׳. בבבלי משני רבא הכא במאי עסקינן במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב״ד ופירש״י מוסר שטרותיו לב״ד היינו פרוסבול וכ״מ בסוגיין. וקצת קשה למה לא מוקי לה באומר על מנת שלא תשמטיני בשביעית וע״ק מאי דוחקיה למיקמי מתני׳ בהכי דאיירי לאחר שעבר עליה שביעית לוקמי שעדיין לא עבר עליה שביעית וניון שבידו לעשות פרוסבול א״כ לא הפסידו לו מידי. ותוס׳ כתבו אפירש״י ולא נהירא דבשביעית תנן המוסר שטרותיו לב״ד והדר תק פרוסבול אלמא דתרי מילי נינהו ע״ש ונראה קסבר רש״י גם פרוסבול מוסר שטרותיו לב״ד מיקרי ומפרש הכי במלוה על המשכון איירי מתני א״כ כיון שיכול למסור שטרותיו לב״ד ע״י פרוסבול הלכך אינן משלמין הכל ולא ניחא ליה לפרש שיכול למסור שטרותיו לב״ד שאין כל בתי דינים ראויים לכך נמצא שהפסידו פעמים כולו אבל פרוסבול יכול לעשות בכל ב״ד (ועיין ברמב״ם פי״ג מה״ש הלכה כ״ז ובכ״מ שם). ונראה דבהא פליגי ר״נ ור״ש. ועוד נראה מ״ד פרוסבול סובר מלוה על המשכון דאינו משמט דוקא אם המשכון כנגד כל החוב וכמ״ש הרמב״ם שם וכיון שכן לא הפסידו כלום דהא בלא עדים נמי נאמן המלוה אפילו יש עדים שנתן לו המשכון במגו דהחזרתיו. וצריכין לדחוק שהמשכון ביד שליש לכך ניחא ליה לאוקמי בפרוסבול. ומ״ד במלוה על המשכון סובר אפילו מחט כנגד אלף זוז אינו משמט. ועיין בכ״מ שם:

שלא תאמר כל שש שנים כו׳. עיין בקונטרס. וא״ת ל״ל קרא תיפוק ליה מדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה שמעינן שבסוף משמט וי״ל כמ״ש הראב״ע בפסוק וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום יש מקץ שהוא תחלה ויש מקץ שהוא מסוף ויתכן להיות ראש ארבעים יום ע״כ. ר״ל איני יודע אם קצה הראשון או קנה האחרון. וסלקא דעתך אמינא שהשמיטה תהיה מתחלת שבע שנים לכך איצטריך למכתב שנת השבע שנת השמיטה. אבל רש״י פי׳ בפרשה מקץ כל מקץ הוא סוף. ואינו מוכרח וכל דברי הרא״פ בסוגיא זו אינן מחוורין: