×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אמשנה: אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִילִּין וּמְזוּזוֹת אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בְּכָל לָשׁוֹן וּתְפִילִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא אַשּׁוּרִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל או׳אוֹמֵר אַף בַּסְּפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְווָנִית.
MISHNAH: The only difference between Torah scrolls and Tefillin1 and Mezuzot2 is that Torah scrolls may be written in any language3 but Tefillin and Mezuzot may be written only in Hebrew square script. Rabban Simeon ben Gamliel says, also Torah scrolls they only permitted to be written in Greek4.
1. Boxes containing parchment with the verses Ex. 13:2–12,11–16, Deut. 6:4–9,11:13–21, “to be tied to the arms and be a sign between the eyes.”
2. A single sheet with the same verses, “to be affixed to the doorposts of your house and your gates.”
3. In translation for the purpose of study.
4. In translation, not in phonetic transcription into Greek letters as in Origenes’s Hexapla.
א. במקור במשניות בכ״י ליידן נכתב כאן הלכה ״יג׳⁠ ⁠⁠״, ותוקן ע״י המגיה ל״יא׳⁠ ⁠⁠״.
קישוריםקרבן העדהפני משהאור לישריםעודהכל
מתני׳ ספרים – תורה נביאים וכתובים:
בכל לשון – בכתב ובלשון של כל אומה:
אשורית – לשון הקדש:
אלא יוונית – בגמרא מפרש טעמא:
מתני׳ אין בין ספרים – תורה נביאים וכתובים:
אלא שהספרים נכתבין בכל לשון – בלשון ובכתב של כל אומה:
ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית – בלשון הקדש דכתיב בהו והיו בהוויתן יהו:
רשב״ג אומר אף בספרים לא התירו – לשון אחר שאינו לשון הקדש אלא יונית וטעמא כדקאמר בגמרא אמר קרא יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם יפיפיתו של יפת כלומר הלשון היפה שבכל בני יפת ישכון באהלי שם ואין לך לשון יפה בכל בני יפת כלשון יוני והלכה כרשב״ג. ומיהו בזמן הזה כבר נשתבש אותו לשון יוני ולפיכך אין כותבין ספרים בזמן הזה אלא בכתב הקדש והוא אשורית ובלשון הקדש:
משנה
אין בין ספרים – מגילות של תורה, נביאים וכתובים, לתפילין ומזוזות – לפרשיות של תפילין ומזוזות, אלא שהספרים – שהם מיועדים להיקרא ולהיות מובנים על ידי הקורא, נכתבין בכל לשון – מותר לכתוב את הספרים בכתב ובלשון של כל אומה, ותפילין ומזוזות – שאינן עשויות לקריאה, אינן נכתבות אלא אשורית – בכתב אשורי ובלשון עברית. רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו – בכל כתב ולשון, אלא יוונית – בכתב יווני ובלשון יוונית שבה תרגמו את המקרא השבעים בימי שלטון התלמיים ולאחר מכן עקילס בדור יבנה.

המשנה משתמשת ב״אשורית״ לציון הלשון העברית בכתבה האשורי. משנה זו עוסקת בכתיבת התורה בשפות שונות (בכתב המתאים לכל שפה), כלומר בתרגום. כך עולה גם מסוגיית הירושלמי שעליה (״על כתב התורה בדברי חז״ל (ב)״, ״לשוננו״ עב, עמודים 91-92)).
רבן שמעון בן גמליאל פוסל את כל הספרים המתורגמים חוץ מן המתורגמים ליוונית. מסתבר שההיתר לתרגם ליוונית נובע ממעמדו המיוחד של תרגום השבעים, שבזמן המשנה כבר היה קיים זה כארבע מאות שנה (שם, עמוד 92, הערה 15).

• • •
קישוריםקרבן העדהפני משהאור לישריםהכל
 
(ב) אהלכה: כת׳כָּתוּב: וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. ר׳רִבִּי לָעְזָר ור׳וְרִבִּי יוֹחָנָן: חַד אמ׳אָמַר: שֶׁהָיוּ מְדַבְּרִים בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. וְחוֹרָנָה אמ׳אָמַר: שֶׁהָיוּ מְדַבְּרִין בִּלְשׁוֹן יְחִידוֹ שֶׁלְעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם – שֶׁיְּהוּ מְדַבְּרִין בִּלְשׁוֹנוֹ שֵׁלְיֶפֶת בְּאוֹהֳלוֹ שֶׁלְשֵׁם. בְּנֵי יֶפֶת גּוֹמֶר וּמָגוֹג וְיָוָן וְתוּבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס. גוֹמֶר – גֶּרְמַמְייָה. מָגוֹג – גּוֹתִייָא. מָדַי – כִּשְׁמוּעָהּ. יָווָן – אֱווֶסוּס. תּובָל – ווִתִנִייָה. מֶשֶׁךְ – מֶוְסִייָא. תִּירַס – ר׳רִבִּי סִימוֹן אמ׳אָמַר: פָּרַס. וְרַבָּנִן אָמְרֵי: תְרַקָא. בְּנֵי גּוֹמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתוֹגַרְמָה – אַסִייָא וְהַדִייַת וִגֶרְמַנִיקִיָּה. בְּנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדוֹדָנִים – אֶלִסטַרסִם אֶבֶּייָה וְדַרְדָּנִייָה. אֶת הָאַרְוָדִי – רוֹדוֹס. אֶת הַצְּמָרִי – חָמץ. אֶת הַחֲמָתִי – חֲמַת. עַד לָשַׁע – ר׳רִבִּי לָעְזָר אמ׳אָמַר: עַד קַלִּרָהֶ. ר׳רִבִּי יוּדָן בַּר שָׁלוֹם אמ׳אָמַר: מִיכָּן לַתַּרְגוּם.
HALAKHAH: It is written1 all Earth was one tongue and unified words. Rebbi Eleazar and Rebbi Joḥanan. One said, they were speaking seventy languages2. But the other said, they were speaking in the language of the Unique of the World, the holy language. Bar Qappara stated, may God embellish Japhet and dwell in the tents of Shem3, that one should speak Japhet’s language in Shem’s tents4. The sons of Japhet: Gomer and Magog, and Yawan, and Tubal, and Meshekh, and Tiras5. Gomer, Germamia6. Magog, Gothica. Madai, as it is understood7. Yawan, Ephesus8. Tuval, Bythinia. Meshekh, Moesia. Tiras, Rebbi Simon said Persia, but the rabbis said Thrace. The sons of Gomer: Ashkenaz, and Riphat, and Togarma9. Asia10, and Adiabene, and Germanicia11. The sons of Yawan: Elisha, and Tarshish, Kittim and Dodanim12. Elis13, Tarsos, Euboea, and Dardania14. The Arwadite15, Rhodos. The Ṣamarite, Ḥoms. The Ḥamatite, Ḥama. Up to Lasha`. Rebbi Eleazar said, to Kallirrhoe. Rebbi Yudan bar Shalom said, from here about the Targum16.
1. Gen. 11:1.
2. Everybody understood all languages of the 70 peoples mentioned as descendants of Noah.
3. Gen. 9:27.
4. Greek was the common language of all Jews in the Roman Empire.
5. Gen. 10:2.
6. The district Jerma in N. Assyria. It is to be noted that Saadia Gaon in his Arabic Pentateuch translation disregards the determinations both of the Yerushalmi and the Babli (Yoma 10a) for the descendants of Sem and Japhet but follows the determinations given here for the descendants of Ham (Gen. 10:18–19).
7. Media.
8. Representing all of Ionia.
9. Gen. 10:3.
10. Not the continent, nor Asia Minor, but probably the city of Sardis.
11. A city in the province of Comagene, near the border of Cappadocia.
12. Gen. 10:4.
13. Possibly Aeolis. Note that in the text two names are written as one.
14. Dardanos in the Troas.
15. Gen. 10:18.
16. Since the names in the Hebrew text are unintelligible, the text itself authorizes translations which make it intelligible.
א. בטקסט בכ״י ליידן מתחילה כאן הלכה ״יא׳⁠ ⁠⁠״.
קרבן העדהפני משהמראה הפניםאור לישריםעודהכל
גמ׳ ודברים אחדים – קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב שפה אחת:
שהיו מדברים בשבעים לשון – וה״ק שפה אחת שהיה כ״א מבין שפת חבירו אע״ג שדבריהם היו מיוחדים שלכל א׳ היה לשון לעצמו:
בלשון יחידו של עולם – באותה לשון שהיה מדבר הקב״ה ביום שנתן תורה לישראל:
בלשונו של יפת – היינו לשון יון וה״ק הלשון היפה של יפת ישכון באהלי שם:
גומר – הם היושבים. בארץ גרממיה וכן כולם כדמפרש ואזיל:
מדי כשמועה – כמשמע׳ יושבים במדינת מדי:
מכאן לתרגום – פליג אהא דדריש בר קפרא יפת אלהים ליפת יפיפיתו של יפת אלא יפת הוא כמו ירחיב דכן מתרגמינן כי ירחיב כי יפת ומכאן שמעינן דדברה תורה בלשון תרגום:
גמ׳ כתיב ויהי כל הארץ וגומר – ודריש כפל הלשון:
חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון – שהיו מקודם המבול ולמדו מנח ובניו וזהו שפה אחת שהיו כולם יודעים בכל לשון ומבינים זה את זה ודברים אחדים כלומר ואף שהיו דברים אחדים מיוחדים כל לשון ולשון בפ״ע. ואחרינא אמר אחדים שהיו מדברים כלשון יחידו של עולם והוא לשון הקדש שבו נברא העולם וזהו שפה אחת והכתוב מפרש מהו שפה אחת דברים אחדים ואחר דור הפלגה שאמר ה׳ הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו׳ ונפוצו ונחלקו לשבעים אומות ולשבעים לשונות:
תני בר קפרא וכו׳ – טעמא דרשב״ג דקאמר לא התירו אלא יוונית דכתיב יפת אלהים וגו׳ כדפרישית במתני׳:
בני יפת וכו׳ – דריש ואזיל המקראות להלן ומפרש המקומות שנקראו אחר זמן:
כשמועה – כמשמעו וכך נקרא היום להמדינה:
משך מיסיא – היא מוסקאווי:
וגרמניקיה – כך קורין לאשכנז בלעז איטלקי וצרפת:
חומץ – שם המקום והמדינה:
עד קלדה וכו׳ מיכאן לתרגום – וכך נקרא היום לתרגום קאלדוי״ש:
וחורנא אמר שהיו מדברין בלשון יחידו של עולם וכו׳. ופליגי אם השבעים לשון היו קודם דור המבול או מדור הפלגה ואילך ובתחלה היו הכל מדברים בלשון הקודש והכי משמע ממדרש חז״ל על הכתוב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל שמדור הפלגה נחלקו לשבעים שרים ולשבעים לשונות:
תלמוד
מציעים מחלוקת אמוראים: כתיב: – כתוב (במעשי דור הַפְּלַגָּה): ״וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים״ (בראשית יא,א) – אחרי המבול היו כל יושבי הארץ מדברים באותה לשון ובאותן מילים. - רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – נחלקו בדרשת הלשון ״שפה אחת ודברים אחדים״. חד אמר: – (חכם) אחד אומר: שהיו מדברים בשבעים לשון – כמספר צאצאיו של נח המנויים לפני כן (בראשית פרק י), שהפכו לשבעים אומות, שכל אחת ואחת דיברה בלשונה. ודרש: ״דברים אחדים״ - לשונות רבים (לפני דור הפלגה הם הבינו איש את שפת רעהו, וזהו שכתוב: ״שפה אחת״, ואחר כך נענשו ולא הבינו). וחורנה אמר: – ו⁠(החכם) האחר אומר: שהיו מדברין בלשון יחידו של העולם (כינוי כבוד לאלוהים), בלשון הקודש (כינוי ללשון העברית, על שום שנכתבו בה כתבי הקודש) – דרש: ״שפה אחת״ - לשון אחת ומיוחדת, ״דברים אחדים״ - דיבור אחד, לשון יחידו של העולם (אחר דור הפלגה נפרדו צאצאי נח ונתפזרו בכל העולם, ובעקבות פיזורם של בני נח ויצירת לאומים שונים התפתחו שפות שונות, כמו שנאמר בבני יפת: ״מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ״ (בראשית י,ה), ובבני חם: ״אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם״ (בראשית י,כ), ובבני שם: ״אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם״ (בראשית י,לא), ובחתימה: ״אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם, וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל״ (בראשית י,לב)).

אגב האזכור של שפות שונות במשנה, בא זוג דרשות לבראשית יא,א, שעוסקות אף הן בקיומן של שפות שונות, אך ללא כל זיקה אל דברי המשנה העוסקת במעמדם ההלכתי של שפות אלה. לפנינו העברה משנית של קטע מדרשי, שנאמר תחילה במסגרת לימוד הפסוק בבראשית לגופו, ורק אחר כך הועבר לסוגייתנו (״לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי״, ״אסופות״ יא, עמוד רח).
ומציעים ברייתא: תני – שונה בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): כתוב (בברכה של נח לשם וליפת): ״יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם״ (בראשית ט,כז) – ירחיב אלוהים את גבולו של יפת, וישכון אלוהים באוהליו של שם; ויש לדרוש את הכתוב: דברי יפת ישכנו באוהלי שם, - שיהו מדברין – דברי תורה, בלשונו של יפת – בלשון היוונית, שיוון היה מבני יפת, באוהלו של שם – בבית הכנסת, שאפילו לישראל מותר להשתמש בלשונו של יפת לדברי תורה.

בבבלי מגילה ט,ב אמרו: ״רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שייכתבו אלא יוונית״. - אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? - אמר קרא: ״יפת אלוהים ליפת וישכון באוהלי שם״ - דבריו (לשונו) של יפת יהיו באוהלי שם. - אי הכי, גומר ומגוג (שפה אחרת משפות יפת) נמי! - אלא אמר רבי חייא בר אבא: היינו טעמא דכתיב: ״יפת אלוהים ליפת״ - יָפְיוּתו של יפת (לשון יוון שהיא היפה בכל לשונות בני יפת) יהא באוהלי שם.

בבראשית רבה לו,ח נאמר: ״יפת אלוהים ליפת וישכון באוהלי שם״ - בר קפרא אמר: יהיו דברי תורה נאמרים בלשונו של יפת בתוך אוהלי שם. רבי יודן אמר: מיכן לתרגום.

בדברים רבה א,א נאמר: הלכה: אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכתוב ספר תורה בכל לשון? כך שנו חכמים: אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון. רבן גמליאל אומר: אף הספרים לא התירו שייכתבו אלא יוונית. - ומה טעמו של רבן גמליאל שאומר: מותר לכתוב ספר תורה יוונית? - כך לימדו רבותינו: אמר בר קפרא: דכתיב: ״יפת אלוהים ליפת וישכון באוהלי שם״ (בראשית ט) - שיהיו דבריו של שם נאמרים בלשונותיו של יפת. לכך התירו שייכתבו בלשון יוונית.

שהיו מדברים בשבעים לשון
בבבלי שבת פח,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה (במתן תורה) מתחלק לשבעים לשונות.
ובבבלי סוטה לו,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: ...בא גבריאל ולימדו (את יוסף) שבעים לשון.
ובבבלי מגילה יג,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: ...מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה, והיה יודע בשבעים לשון.
ובבבלי סנהדרין יז,א אמרו: אמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין אלא... יודעים בשבעים לשון.

לפי מאמרים אלה של רבי יוחנן בבבלי, אפשר שהוא שאמר בירושלמי כאן שאחרי המבול היו כל יושבי הארץ מדברים בשבעים לשון.

כיוון שהזכירו את יפת ולשונו, מזהים את בני יפת, הנזכרים ביוחסי בני נח, שהיו לאבות של אומות.
״בְּנֵי יֶפֶת: גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס״ (בראשית י,ב). ״גֹּמֶר״ - גרממייה – קרמניה, חבל ארץ בדרום מזרח אירן. הזיהוי על פי דמיון בצליל, ״מָגוֹג״ - גותייא – חבל ארץ ממזרח לקרמניה, והוא מחולק כיום בין פקיסטן, אפגניסטן ואירן, ״מָדַי״ - כשמועהּ (כמשמעה) – ממלכת מדיי המפורסמת והידועה, מצפון לפרס, ״יָוָן״ - אֵוֵוסוֹס – אפסוס, עיר על חופה המערבי של אסיה הקטנה (שבטי יוון ישבו בדרום חצי האי הבלקני, באיי הים האגאי ולאורך חופה המערבי של אסיה הקטנה), ״תֻבָל״ - וותנייה – ביתיניה, איזור בצפון מערב אסיה הקטנה, ״מֶשֶׁךְ״ - מוסייא – מיסיה, בצפון מערב אסיה הקטנה; או מואסיה, חבל ארץ בדרום הבלקן, מצפון לתרקיה ולמקדוניה, ״תִירָס״ - רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: פרס – הזיהוי על פי דמיון בצליל של שתי האותיות האחרונות של תירס - פרס, ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: תרקא – תרקיה, חבל ארץ בצפון מזרח חצי האי הבלקני, והוא מחולק כיום בין בולגריה, יוון וחלקה האירופי של טורקיה.
״וּבְנֵי גֹּמֶר: אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה״ (בראשית י,ג) - ״אשכנז״ - אסייא – חבל ארץ במערב אסיה הקטנה. הזיהוי לפי האותיות ׳אש׳ שב׳אשכנז׳, ״וריפת״ - והדיית (צריך לומר כמו בבראשית רבה: ׳וחַדְיָבּ׳) – ממלכה על שפתו המזרחית של נהר החידקל, כיום בצפון עירק, ״ותוגרמה״ - וגרמניקיה – עיר בדרום מזרח אסיה הקטנה. הזיהוי לפי האותיות ׳גרמ׳ שבשני השמות.
״וּבְנֵי יָוָן: אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים״ (בראשית י,ד) - ״אלישה ותרשיש״ - אלסטרסם (צריך לומר כמו בבראשית רבה: ׳אֶלַס וטֵרֵסוּס׳) – אלס - אאוליס בחוף המערבי של אסיה הקטנה; או הלס שהוא כינוי ליוון. טרסוס - עיר בקיליקיה, בדרום מזרח אסיה הקטנה, ״כיתים״ - אבייה (צריך לומר: ׳אָכָיָה׳ (אכאיה)) – שם של חבל ארץ בצפון חצי האי פלופונסוס ביוון, וגם שם של פרובינציה רומית שכללה את חצי האי פלופונסוס ומרכז יוון, ״ודודנים״ - ודַרְדַּנְיָיה – איזור בדרום הבלקן, מצפון למקדוניה (בכתוב המקביל בדברי הימים א א,ז: ״רוֹדָנִים״. ׳דרדנייה׳ יש בו משמעות של ״דודנים״ ו״רודנים״).
מזהים כמה מבני כנען בן חם.
״וְאֶת הָאַרְוָדִי״ (בראשית י,יח) - רודוס (נראה שצריך לומר: ׳ארדוס׳) – ארווד, עיר על אי קטן בים התיכון סמוך לחוף, מול העיר טרטוס שבסוריה, ״וְאֶת הַצְּמָרִי״ (בראשית י,יח) - חֻמְץ – עיר במרכז סוריה, על נהר אורונטס, ״וְאֶת הַחֲמָתִי״ (בראשית י,יח) - חֲמָת – עיר במרכז סוריה, על נהר אורונטס, מצפון לחומץ.
מזהים מקום בגבול הכנעני.
״וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי... עַד לָשַׁע״ (בראשית י,יט) - רבי לעזר אמר: עד קלרה (צריך לומר כמו בבראשית רבה: ׳קַלִּרֹהֵי׳ - שם יווני שפירושו: זרם יפה) – מקום של מעיינות חמים ליד החוף הצפוני מזרחי של ים המלח.

בירושלמי כאן דרשת יחידה מקראית (מדרש לתחילת בראשית פרק י) שהובאה אגב ראשה (בראשית ט,כז), שהיא תופעה נדירה באופן יחסי (״לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי״, ״תרביץ״ סד, עמוד 243, הערה 31).

בבבלי יומא י,א אמרו: ״בני יפת גומר ומגוג ומדיי ויוון ותובל ומשך ותירס״. ״גומר״ - זה גרממיא, ״מגוג״ - זו גיתיא / קיתיא, ״מדי״ - כמשמעו, ״יוון״ - זו מקדוניא, ״תובל״ - זה בית אונייקי (מחוז באסיה הקטנה), ״משך״ - זו מוסיא, ״תירס״ - פליגי בה רבי סימאי ורבנן, ואמרי לה: רבי סימון ורבנן. חד אמר: זו בית תרייקי (תרקיה), וחד אמר: זו פרס. תני רב יוסף: ״תירס״ זו פרס.

בבראשית רבה לז,א נאמר: ״בני יפת גומר ומגוג ומדי ויוון״ וגו׳ - אמר רבי שמואל בר אמי: אפריקי (פריגיה באסיה הקטנה) וגרמנייא (הגותים, שכבר בימי חכמינו היו מכונים גרמנים) ומדיי (כמשמעו) ומקדוניא (מצפון ליוון) ואיסוניא (מיסיה / מוסיה). ״ותירס״ - רבי סימון אמר: פרס. רבנין אמרין: ותרקי.
״ובני גומר אשכנז וריפת ותוגרמה״ - אסיא וחדייב וגרמניא. רבי ברכיה אמר: גרמונקיא (גרמניקיה באסיה הקטנה).
״ובני יוון אלישה ותרשיש כיתים ודודנים״ - אלס וטרסוס, איטליא ודדניא.
ובבראשית רבה לז,ו נאמר: ״את הארוודי״ - ארווד, ״את הצמרי״ - חמץ, ״החמתי״ - פיפניה (אפיפניה, השם היווני של חמת).
״ויהי גבול הכנעני״ וגו׳ ״עד לשע״ - עד קלרהי.

רבי יודן בר שלום (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר: מיכן לתרגום – ממה שאמר בר קפרא לעיל על הכתוב ״יפת אלוהים ליפת וישכון באוהלי שם״ אנו למדים את המנהג לתרגם את התורה ולפרשה בלשונו של יפת בשעה שקוראים בתורה בבית הכנסת (דברי רבי יודן בר שלום מוסבים על דברי בר קפרא לעיל (״לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי״, ״אסופות״ יא, עמוד רח, הערה 55)).

בבראשית רבה לו,ח הובאה מימרה זו לאחר הברייתא ששונה בר קפרא שהובאה בירושלמי לעיל.
קרבן העדהפני משהמראה הפניםאור לישריםהכל
 
(ג) אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי יוֹנָתָן דְּבֵית גּוּבְרִין: אַרְבָּעָה לְשׁוֹנוֹת נָאִים שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הָעוֹלָם, וָאֵילּוּ הֵן: לָּעַז לַזֶּמֶר, רוֹמִי לַקְּרָב, סוּרְסְי לְאִילִייָא, עִבְרִי לַדִּיבּוּר. וְיֵשׁ אומ׳אוֹמְרִים: אַף אֲשׁוּרִי לִכְתָב.
Rebbi Jonathan from Bet Guvrrin said, four languages are appropriate that the world should use them, and they are these: The Foreign Language1 for song, Latin for war, Syriac for elegies, Hebrew for speech. Some are saying, also Assyrian2 for writing.
1. Greek, the non-Hebrew language common to the Jews in the Roman Empire.
2. Hebrew square script, adopted from the Aramaic script of Northern Iraq, used by the Persian administration of the territories West of the Euphrates for their Reichsaramaic.
קרבן העדהפני משהאור לישריםעודהכל
דבית גוברין – שם מקום:
לעז – היינו יווני:
רומי – לשין רומיים לקרב הלבבות שהוא דברי רכים ופיוסין:
סורסי – לשון ארמי:
לאילייא – לקינה:
עברי – לה״ק:
לדיבור – שהוא לשון צח:
לכתב – שהוא כתב מאושר כדלקמן:
ארבעה לשונות נאים וכו׳ – גרסינן להא לקמן פ״ז דסוטה בהלכה ב׳:
לעז – הוא המובחר שבלועזים והוא לשון יוני לזמר לשורר בו ולעשות הפוזיטיקי:
רומי – הוא לעז איטלקי יפה לקרב בו הלבבות וליתן אהבה וחיבה שהוא לשון ריצוי ופיוס:
סורסי – לשון ארמי. לאילייא לקינה והיא לשון מקרא אלי ציון ומצוי בלשון המשנה שהאלית יושבת עליו בפט״ו דכלים:
עברי לדיבור – שהוא לשון צח ונקי ובתיבה אחת נכללו הרבה:
לכתב – שהוא נאה ומאושר:
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ז,ב.
אמר רבי יונתן דבית גוברין (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, מהיישוב בית גוברין בשפלה לרגלי הרי יהודה): ארבעה לשונות נאים שישתמש (במקבילה: ׳להשתמש׳) בהן העולם (האנושות, כלל בני האדם), ואֵילּוּ הן: לעז לזמר – הלשון היוונית מתאימה לדברי שירה יותר משאר הלשונות (היוונית היתה לשון התרבות והספרות במזרח המיוון), רומי לקרב – הלשון הלטינית מתאימה לדברי צבא ומלחמה (שהצטיינה בהם מלכות רומי), וראויה לשמש בשדה הקרב, סורסי לאילייא – הלשון הארמית הסורית מתאימה לדברי קינה והספד על מת, עברי לדיבור – הלשון העברית מתאימה לדיבור, מדיבור יומיומי ועד נאומים. ויש אומרים: אף אשורי לכתב – הכתב האשורי (הכתב הארמי היהודי) של האותיות מתאים לכתיבה.

באסתר רבה ד,יב נאמר: אמר רבי נתן דבית גוברין: ארבעה לשונות נאים הם שישתמש בהם העולם, ואלו הם: לעז לזמר, סורסי לאילייא, עברי לדיבור, ורומי לקרב. ויש אומרים: אף אשורית לכתב.
ובמדרש תהילים לא,ז נאמר: אמר רבי יונתן: ארבעה לשונות הם: לשון רומי לקרב, לשון יווני לזמר, לשון פרסי (צריך לומר: סורסי) לאילייה, לשון אשורי (צריך לומר: עברי) לתפילה.

סורסי לאילייא
רוב ההספדים בוצעו על ידי נשים, ואלו היו דוברות ארמית טובה לאין ערוך מעברית, אם בכלל ידעו עברית. הנשים לא למדו קרוא, וממילא כל תרבותן היתה על-פה, וכשהן ספדו למת הן ספדו לו בלשונן, ארמית (״פיוטים ארמיים מארץ ישראל ואחיזתם במציאות״, ״מהות״ כג, עמודים 167-188).
קרבן העדהפני משהאור לישריםהכל
 
(ד) אֲשׁוּרִי – יֵשׁ לוֹ כְתָב וְאֵין לוֹ לָשׁוֹן. עִבְרִי – יֵשׁ לוֹ לָשׁוֹן וְאֵין לוֹ כְתָב. בָּחֲרוּ לָהֶם כְּתָב אֲשׁוּרִי וְלָשׁוֹן עִבְרִי. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אֲשׁוּרִי? שֶׁהוּא מְאוֹשָּׁר בְּכָתְבוֹ. אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי לֵוִי: עַל שֵׁם שֶׁעָלָה בְיָדָם מֵאַשּׁוּר. תַּנּי: ר׳רִבִּי יוֹסֵי אומ׳אוֹמֵר: רָאוּי הָיָה עֶזְרָה שֶׁתִּינָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ, אְלָּא שֶׁקְּדָמוֹ דוֹר מֹשֶׁה. א׳ע׳פ׳אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִיתְנה הַתּוֹרָה עַל יָדָיו, אַף הוּא נִיתַּן כְּתָב וְלָשׁוֹן עַל יָדוֹ. וּכְתָב הַנִּשְׁתְּווָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתוּרְגָּם אֲרָמִית, וְלָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִיקְרֵי – מְלַמֵּד שֶׁבּוֹ בַיּוֹם נִיתַּן. ר׳רִבִּי נַתָן או׳אוֹמֵר: בְּדַעַץ נִיתְנָה הַתּוֹרָה. וְאַתְייָא כר׳כְרִבִּי יוֹסֵה. ר׳רִבִּי אומ׳אוֹמֵר: אֲשׁוּרִית נִיתְנָה הַתּוֹרָה, וּכְשֶׁחָטְאוּ נֶהְפַּךְ לָהֶן לְרַעַץ, וּכְשֶׁזָּכוּ בִּימֵי עֶזְרַא נֶהְפַּךְ לָהֶן אֲשׁוּרִית. גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר – כְּתָב שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהִשְׁתַּנּוֹת. תַּנֵּי: ר׳רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר או׳אוֹמֵר מִשּׁוּם ר׳רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא שאמ׳שֶׁאָמַר מִשּׁוּם ר׳רִבִּי לָעְזָר הַמּוֹדָעי: כְּתָב אֲשׁוּרִי נִיתְנָה הַתּוֹרָה. מַה טע׳טַעַם? וָוֵי הָעַמּוּדִים – שְׁיְּהוּ וָוִים שֶׁלְתּוֹרָה דוֹמִים לָעֲמוּדִים. אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי לֵוִי: מָאן דאמ׳דְּאָמַר: בְּדַעַץ נִיתְנָה הַתּוֹרָה – עַ״יִן מַעֲשֵׂה נִיסִּים. מָאן דאמ׳דְּאָמַר: אֲשׁוּרִי נִיתְנָה הַתּוֹרָה – סַ״מֶךְ מַעֲשֵׂה נִיסִּים. ר׳רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם ר׳רִבִּי חִייָה בַּר בָּא ור׳וְרִבִּי סִימוֹן תְּרֵיהוֹן אָמְרִין: תּוֹרַת הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיָה לֹא הֵ״אא שֶׁלָּהֶם וְלֹא מֶ״ם שֶׁלָּהֶן סָתוּם, הָא ס״ַמֶךְ סָתוּם.
Assyrian has a script but no language; Hebrew has a language but no script. They choose for themselves Assyrian script and Hebrew language1. Why is it called Assyrian? Because it is beautiful script; Rebbi Levi said, because they brought it with them from Assyria2. It was stated: Rebbi Yose said, Ezra was worthy that the Torah could have been given through him, only Moses’s generation preceded him. Even though the Torah was not given through him, but he gave writing and language3; and the script of the letter written in Aramaic and explained in Aramaic4. And they could not read this script5; this teaches that it was given on that day6. Rebbi Nathan says, the Torah was given in paleo-Hebrew; this follows Rebbi Yose7. Rebbi said, the Torah was given in Assyrian, but when they sinned it was changed into paleo-Hebrew. When they merited it in the days of Ezra it was changed into Assyrian: Also today I shall return to you what was told to change8; he shall write for himself this changing Torah in a scroll9, a script which in the future is apt to change. It was stated: Rebbi Simeon ben Eleazar says in the name of Rebbi Eleazar ben Protos who said it in the name of Rebbi Eleazar from Modiin, the Torah was given in Assyrian script. What is the reason? The hooks of the pillars10, that the letters vav of the Torah look like pillars11. Rebbi Levi said, for him who said, the Torah was given in paleo-Hebrew, the letter ayin was a miracle12. He who said, the Torah was given Assyrian, the letter samekh was a miracle. Rebbi Jeremiah in the name of Rebbi Ḥiyya bar Abba and Rebbi Simon both were saying, in earlier copies of the Torah neither he nor final mem were closed13. Therefore samekh was closed14.
1. This refers to the tradition quoted in the Babli, Sanhedrin 21a: “Originally the Torah was given to Israel in Hebrew script and the Holy Language. It was given to them a second time in the days of Ezra in Assyrian script and Aramaic language. Israel chose for themselves Assyrian script and the Holy language.” For this entire passage the Babli reference is Sanhedrin 21b–22a.
2. In the first version the name of the script has nothing to do with Assyria. In the second it is asserted that it is the Aramaic script of what earlier was Assyria.
3. This refers to the tradition quoted in the Babli, Sanhedrin 21a: “Originally the Torah was given to Israel in Hebrew script and the Holy Language. It was given to them a second time in the days of Ezra in Assyrian script and Aramaic language. Israel chose for themselves Assyrian script and the Holy language.” For this entire passage the Babli reference is Sanhedrin 21b–22a.
4. Ezra 4:7.
5. Dan. 5:8.
6. The Babylonian sages could not read the script on the wall because it was new. This claims divine origin for the square script.
7. The Babylonian R. Nathan follows the Babylonian tradition that traces Targum Onkelos to Ezra and asserts that he transcribed the Torah into Aramaic script.
8. Zach. 9:12. The translation here tries to express the homily implied by the quotes.
9. Deut. 17:18.
10. Ex. 27:10.
11. In paleo-Hebrew the letter vav, meaning “hook”, really looks like a hook on a stick. In square script the hook is lost, only the stick is left.
12. This does not refer to the Torah but to the stone tablets. From the description that the tablets were written on both sides it is inferred that the letters pierced the stone; the same letters were visible on both sides. This creates a problem for circular shaped letters, ayin in paleo-Hebrew and samekh in square script.
13. The open final mem is exemplified in the Aramaic inscription of King Uziahu’s ossuary. In early Medieval mss. the he looks like a ח, only that the left leg is not at the left end but touching the vertical bar somewhat to the right. The open he is recommended in the Babli, Menaḥot 29b. For a thorough discussion, cf. S. Liebermann, Tarbiz 4 (1933) pp. 292–293.
14. This justifies R. Levi’s remark that only samekh but not final mem represented a problem.
א. מלת ״הא״ מנוקדת בכתב יד ליידן.
קרבן העדהפני משהמראה הפניםחידושי רידב״זאור לישריםעודהכל
אשורי – בני אשור יש להם כתב חשוב והגון ואין להם לשון שמדברים בלשון ארמי:
עברי – בני עבר הנהר יש להם לה״ק וכתבם גרוע שהוא כתב ליבונאה:
בחרו להם – לישראל מן השמים:
שהוא מאושר – משובח ומפואר בכתב שהוא נאה:
שעלה בידם מאשור – שהוא הכתב שנשתנה ע״י המלאך בימי דניאל כמפורש שם ובו כתב עזרא את התורה:
שתינתן התורה על ידו – כיון שצדיק גמור היה ובבבלי בסנהדרין יליף מקרא:
אלא שקדמו דור משה – שהיה דור דעה וששים רבוא מישראל:
וכתב הנשתון – כתב שנשתנה והאי קרא בעזרא כתיב שהיו כותבין בימיו כתב משונה שנשתנה על ידי מלאך כדלעיל:
כתב – ארמי ולשון ארמית. ואפילו הכי לא כהלין כתבא לקרותו אף על פי שהיו שם יהודים הרבה בבית בלשצר אלא שנשתנה להן הכתב באותו היום:
ברעץ – כתב עברי:
נהפך להם לרע״ץ – לשון תרעץ אויב א״נ בהיפוך האתוון הוא לצער:
וכשזכו – כשחזרו בתשובה:
גם היום – רישא דקרא שובו לבצרון אסירי התקוה פי׳ שובו לעיר מבצר שלכם לירושלים ואבית שני קא מיתנבא וקאמר גם היום מה ששכחת את משנה התורה אחזיר לך:
את משנה התורה – רמז לנו משה רבינו שכתב זה שבימיו עתיד להשתנות מן עברי לאשורית שנתן להם בימי דניאל ובא עזרא וכתב בו התורה בכתב אשורית:
ווי העמודים – יתידות כסף העשויים כמין אונקליות וקבועים בעמודים שבהם תוחבים לולאות קלעי החצר והמסך והן דומין לווי״ן אלמא בימי משה תבנית אות וא״ו כעין וא״ו שלנו:
מ״ד ברעץ – דהיינו בלשון עברי ניתנה התורה:
עי״ן מעשה ניסים – שעי״ן של כתב עברי סתומה כסמ״ך שלנו:
סמ״ך מעשה ניסים – שהאותיות היו חקוקות משני עבריהם בלוחות וזו אין לה דביקות שהיא באויר:
לא ה״א שלהם – שהאמוראים בתראים היו פותחים הה״א לשופרא בעלמא כדאיתא בבבלי בהקומץ וקאמר דאף הראשונים כתבו כן:
ולא מ״ם שלהם סתום – דסובר דמנצפ״ך נתחדש אח״כ ולא היה שם מ״ם סתומה א״נ שהיה מ״ם שלהם פתוחה מגגה לרגלה כמו הה״א:
ולא כהלין כתבא למיקרי – שלא היו יכולין לקרות מלמד שבו ביום ניתן ועדיין לא נתפשט ודניאל קראו על פי רוח הקדש:
ברועץ – בכתב עברי והוא אינו מאושר:
ואתייא הא – כר׳ יוסי דאמר ראוי היה עזרא וכו׳. א״כ משמע באותו כתב שהיה עד עזרא ניתנה ע״י משה:
גם היום מגיד משנה וגו׳ – מלמד שהיה ג״כ מקודם אלא כשחטאו שכחו וחזר ונשנה להם בימי עזרא:
כתב שהיא עשוי להשתנות – זה אשורית וכרבי:
דומים לעמודים – וכמי שהיא בכתב אשורית:
מ״ד ברועץ – בכתב עברי ניתנה התורה וזהו הלוחות ואמרינן מ״ס וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדין לפי שהכתב היה מעבר לעבר ואלו אין להם דיבוק כשהן חלולים כך אא״כ בנס היה וזהו בכתב אשורית אבל בכתב עברי צורת המ״ם והסמ״ך נשתנו ויש להם דבקות מהצדדין אלא שהעי״ן שבכתב עברי הוא כצורת הסמ״ך של אשורית וכמו שראיתי הועתק כתב עברי בספר קדמון אחד א״כ העיי״ן שבלוחות מעשה ניסים היה:
לא ה״א שלהם ולא המ״ם שלהם סתום – בה״א יש צורה אחת שהרגל השמאלית נראית כמעט דבוקה להגג וקרוב לצורת הח׳ אלא בחי״ת יש לה תג בראשה ובתורת הראשונים לא היה אלא הרגל פתוחה כעין שלנו והמ״ם שלהם ג״כ לא היה סתומה כ״א מ״ם פתוחה בלבד. וכלומר דמשום כך אמרו דלמ״ד באשורית ניתנה סמ״ך מעשה ניסים ולא קחשיב נמי המ״ם סתומה מפני שלא היה להם עדיין מנצפ״ך מאותיות הכפולים עד לאחר מכאן:
רבי אומר אשורית נתנה תורה וכו׳. הכי נמי אמר רבי בבבלי פרק ב׳ דסנהדרין והכי הוי המסקנא מההיא דרב חסדא מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים:
תורת הראשונים לא היה לא ה״א שלהם ולא מ״ם שלהם סתום. זהו לתרץ הא דלא חשיב נמי המ״ם בנס היה עומד למ״ד אשורית ניתנה התורה ובחיבורי פני המנורה בנר השלישי במוצק הארכתי בזה ובדרושי מנצפ״ך ואין כאן מקומו:
אמר ר״ל מ״ד לרעץ נתנה התורה עי״ן מעשה ניסים. עיי׳ בס׳ בירת מגדל עוז מהגאון ר׳ יעקב עמדין ז״ל בחלק עליית הכתיבה עמוד ד׳ שמבאר ענין זה בארוכה ומביא תבנית האותיות ותמונת שקל הקודש עיי״ש:
מביאים מסורת העוסקת בכתב ובלשון שבשימוש הבריות.
אשורי יש לו כתב ואין לו לשון – היות ובזמנם האשורית כבר לא היתה שפה מדוברת, חשבו על אשורית כשפה שיש לה כתב ואין לה שפה. עברי יש לו לשון ואין לו כתב. בחרו להם (בקטע גניזה נוסף ׳ישראל׳) כתב אשורי ולשון עברי – היהודים בתקופת הבית השני אימצו את הכתב הארמי לכתיבה בלשון העברית במקום הכתב העברי הקדום (הכתב הארמי ששימש את היהודים לא היה כתב זר, אלא כתב יהודי ייחודי כמו הכתב העברי הקדום שנזנח (״על כתב התורה בדברי חז״ל (ב)״, ״לשוננו״ עב, עמוד 89)).
ולמה נקרא שמו – של הכתב, אשורי? שהוא מאושר בכתבו – שהצורה של אותיות הכתב האשורי ישרה, בניגוד לצורת הזוויתית של אותיות הכתב העברי הקדום (מאושר = מיושר - נאה ומסודר).
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נקרא שמו אשורי על שם (משום) שעלה בידם מאשור – כשעלו ישראל מגלותם בבבל, הביאו עימהם את הכתב הזה (השפה הארמית היתה השפה של ממלכות אשור ובבל, ואחר כך של ממלכת פרס. השפה הארמית שרווחה בבבל היתה שפת הדיבור של גולי יהודה בבבל. כשחזרו שבי ציון ליהודה, הביאו איתם את השפה הארמית ואת הכתב הארמי. במועד כלשהו בימי בית שני עברו בהדרגה מכתיבה בעברית בכתב העברי לכתב הארמי, שממנו התפתח כתב ייחודי ליהודים. כתב זה נקרא במקורות כתב אשורי משום שקודמו, הכתב הארמי, היה בשימוש בממלכת אשור).

עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה.

באסתר רבה ד,יב נאמר: עברית יש לה דיבור ואין לה כתב, אשורית יש לה כתב ואין לה דיבור. בחרו להם כתב אשורית ולשון עברית.

בעל המסורת בירושלמי מתאר את המצב השורר בימיו - כתב זר שאין לו לשון (הוא אינו יודע שבמקורו היה זה כתב ארמי) משמש לכתיבת העברית שאיבדה את כתבה שלה - ומסביר את המצב הזה כתוצאה של בחירה קודמת בצירוף המיוחד הזה. אך שלא כמסורת של אמורא בבבלי (ראה להלן), המסורת הארץ ישראלית אינה עוסקת בכתב ובלשון של ספר התורה, אלא בכתב ובלשון של חולין, בשימושם של הבריות. בקטע שלפני זה צוינו הלשונות הנאות לשימוש הבריות, וביניהן ״עברי לדיבור... אשורי לכתב״, וההקשר כולו עוסק בלשונות המדוברות ובשימוש היום יומי שלהן (״על כתב התורה בדברי חז״ל (א)״, ״לשוננו״ ע, עמוד 139, הערה 60).

מן התעודות היהודיות מימי הבית השני עולה, כי במהלך התקופה הזאת שינו היהודים בארץ ישראל את נוהגי הכתיבה שלהם. בתקופה הפרסית נכתבו תעודות עבריות בכתב עברי ותעודות ארמיות בכתב ארמי, אבל מן אמצע המאה השלישית לפני הספירה ואילך הולך ומתגבר השימוש בכתב הארמי לכתיבת שתי השפות. בתוך זמן קצר יחסית השתלט הכתב הארמי היהודי (שלימים נקרא ״אשורי״) על כל תחומי הכתיבה היהודית, וחדר עד לקודש הקודשים שלה - כתיבת המקרא (״על כתב התורה בדברי חז״ל (א)״, ״לשוננו״ ע, עמודים 125-126).

דברי הירושלמי ״בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי״ אינם באים לשלול את השימוש של היהודים בכתב אשורי ולשון ארמי.

ומציעים ברייתא (בעניין מפעלו של עזרא - התרגום הארמי לתורה וכתב ארמי חדש): תני: – שונה (התנא): רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: ראוי היה עזרה (עזרא) – הסופר, בראשית ימי הבית השני, שתינתן התורה על ידיו – בשל מעמדו ובשל מפעלו בלימוד התורה לכל העם, אלא שקדמו דור (מילה זו יתירה, ואינה בקטע גניזה) משה. אף על פי שלא ניתנה התורה על ידיו – של עזרא, אף הוא ניתן כתב ולשון על ידיו – עזרא נתן תורה שנייה בכתב ארמי חדש, שלא היה מוכר בעולם לפני עזרא, ובלשון ארמית, והוא התרגום הארמי לתורה (אבל התורה שניתנה על ידי משה היתה בכתב העברי הקדום ולא בכתב ארמי. הכתב החדש, שנתחדש לשם כתיבת התרגום, הוא הכתב האשורי), - שנאמר (בסיפור איגרת השטנה שכתבו צרי יהודה לארתחששתא מלך פרס בימי עזרא כדי להפסיק את בניין ירושלים): ״וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית״ (עזרא ד,ז) – וכתב האיגרת (שהיה לפני מחבר ספר עזרא שהעתיק אותה בספרו) כתוב ארמית ומתורגם ארמית (בכתב ארמי ובשפה ארמית). בתוספתא נוספה דרשה של הפסוק: ״מה תרגומו ארמית, אף כתבו ארמית״. לפי דרשה זו, האיגרת היתה כתובה בכתב המיוחד לשפה הארמית, ומכאן ראיה שהוא כתב חדש (שהרי הכתב של המקרא העברי הוא כתב ישן וידוע). ונאמר (בסיפור הכתובת על קיר ההיכל של בלשאצר מלך בבל): ״וְלָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעָה לְמַלְכָּא״ (דניאל ה,ח) – ואין יכולים (כל חכמי המלך) לקרוא את הכתב (על הקיר) ולהודיע את פתרונו למלך, - מלמד שבו ביום ניתן – הקושי של חכמי בבל לקרוא את הכתב היה בכך, שהכתב הארמי של הכתובת על הקיר של בלשאצר שהיתה בלשון הארמית היה חידוש גדול שנתחדש (״ניתן״) באותם הימים, ולכן חכמי בבל לא הכירו אותו (על פי ״על כתב התורה בדברי חז״ל (א)״, ״לשוננו״ ע, עמוד 135).
ומביאים ברייתא נוספת (בעניין הכתב המקורי של התורה): רבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי) אומר: בדעץ ניתנה התורה – התורה ניתנה על ידי משה בכתב דעץ (הכתב העברי הקדום) ולא בכתב אשורי (ארמי. ובימי הבית השני השתנה הכתב של התורה לאשורי).
ומפסיקים את הברייתא ומציעים קשר בין דברי תנאים: ואתייא – ו⁠(הדעה של רבי נתן) באה (הולכת) כרבי יוסה – כשיטת רבי יוסי לעיל (ושלא כשיטת רבי ושיטת רבי לעזר המודעי להלן, שהתורה ניתנה על ידי משה בכתב אשורי).
וממשיכים את הברייתא: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: אשורית ניתנה התורה – התורה ניתנה על ידי משה בכתב אשורי, וכשחטאו – ישראל, נהפך להן לרעץ – התחלף הכתב של התורה מאשורי לרעץ (דעץ), וכשזכו – ישראל, בימי עזרא נהפך להן אשורית – בימי עזרא התחלף הכתב של התורה והושב לכתב אשורי, כמו שניתנה על ידי משה, - שנאמר (בנבואה על מלכות ישראל העתידה): ״שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה, גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ״ (זכריה ט,יב) – הנביא קורא לנדחי ישראל לשוב לארץ, והוא מבשר שה׳ ישיב את גמולם כפליים כגודל סבלם; ויש לדרוש את הכתוב, שכשישובו גולי בבל לארץ יושב הכתב האשורי שהשתנה (-״משנה אשיב לך״). ונאמר (בהלכות מלך): ״וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר״ (דברים יז,יח) – המלך חייב לכתוב לצורכו העתק של התורה (״משנֵה״ - שני לספר שהעתיק ממנו); ויש לדרוש את הכתוב: - כתב שהוא עשוי (אפשרי) להשתנות – הביטוי ״משנה תורה״ שבא בהקשר לכתיבה מלמד שאפשר שיחולו שינויים בכתב של התורה במהלך הימים (לדעת רבי, בימי עזרא הושב הכתב של התורה לכתב האשורי שניתן למשה, אבל לא שעזרא החליף את הכתב של התורה שניתן למשה).
ומציעים ברייתא נוספת (בעניין הכתב המקורי של התורה): תני: – שונה (התנא): רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) אומר משום רבי אלעזר בן פרטא (תנא בדור השלישי) שאמר משום רבי לעזר המודעי (תנא בדור השלישי, מן העיר מודיעין): כתב (בקטע גניזה: ׳בכתב׳) אשורי ניתנה התורה – ולא התחלף הכתב של התורה מעולם, שלא כדעות התנאים לעיל. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) שנאמר (בעניין חצר המשכן): ״וָוֵי הָעַמֻּדִים״ (שמות כז,י) – הווים של עמודי החצר; ויש לדרוש את הכתוב: - שיהו (בקטע גניזה: ׳שהיו׳) ווים של התורה – אותיות וי״ו בכתב של התורה, דומים לעמודים – בכתב האשורי צורת הוי״ו דומה לעמוד, ומכאן שהתורה ניתנה בכתב אשורי ולא השתנה הכתב של התורה מעולם (בכתב העברי הקדום הוי״ו כפופה ויש עליה קו באמצע. - לפי רבי לעזר המודעי, הכתב האשורי שימש לכתיבת התורה, והכתב העברי הקדום שימש לכתיבות אחרות).

׳מה טעמא׳ בא כאן במקור תנאי שיש לו מקבילה בתוספתא. בתוספתא בא המונח ׳שנאמר׳ במקום ׳מה טעמא׳ שבירושלמי. אפשר שהמונח ׳מה טעמא׳ בא כאן בעיבוד המינוח. לחילופין, אפשר שהירושלמי לא הכיר את הטעם המופיע בתוספתא, והוא ציין טעם זה על דעת עצמו, ולפי אפשרות זו השימוש בלשון ׳מה טעמא׳ כאן אינו משקף עיבוד המינוח (על פי ״הטרמינולוגיה של הירושלמי״, עמוד 404).

בתוספתא סנהדרין ד,ז-ח שנו: רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלמלא קידמו משה... אף הוא ניתן על ידיו כתב ולשון, שנאמר: ״וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורגם ארמית״ (עזרא ד,ז) - מה תרגומו ארמית, אף כתבו ארמית. ואומר: ״ולא כהלין כתבא למיקרי ופישרה להחוואה למלכא״ (דניאל ה,ח) - מלמד שבאותו היום נוּתן (בניין נוּפעל) / ניתן. ואומר: ״וכתב לו את משנה התורה הזאת״ וגו׳ (דברים יז,יח) - תורה העתידה להשתנות / לשתנות. ולמה נקרא שמו אשורי? על שום שעלה עימהם מאשור.
רבי אומר: בכתב אשורי ניתנה תורה לישראל, וכשחטאו נהפכה להם לדחץ / לרעץ, וכשזכו בימי עזרא חזרה להם אשורית, שנאמר: ״שובו לביצרון אסירי התקווה, גם היום מגיד משנה אשיב לך״ (זכריה ט,יב).
רבי שמעון בן לעזר אומר משום רבי אלעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי: בכתב זה ניתנה תורה לישראל, שנאמר: ״ווי העמודים״ (שמות כז,י) - ווים שהם דומים לעמודים. ואומר: ״ואל היהודים ככתבם וכלשונם״ (אסתר ח,ט) - מה לשונם כלשון הזה / לא נשתנה (כמו שלשון התורה שבידינו הוא לשון התורה שניתנה למשה), אף כתבם כלשון הזה / לא נשתנה (גם כתב התורה שבידינו הוא כתב התורה שניתנה למשה). ולמה נקרא שמו אשורי? על שום שהוא מאושר בכתבו.

התוספתא השמיטה את דברי רבי נתן שבירושלמי. הראיה מ״וכתב לו את משנה התורה הזאת״ באה בתוספתא בדברי רבי יוסי בלשון ״תורה העתידה להשתנות״, ובירושלמי בדברי רבי בלשון ״כתב העשוי להשתנות״.

בבבלי סנהדרין כא,ב-כב,א אמרו: אמר רב חסדא / מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא: בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי (הכתב הקדום) ולשון הקודש. כיוון שעלו בני הגולה בימי עזרא ניתנה להם / חזרה וניתנה להם בימי עזרא (תרגום התורה על ידי עזרא) בכתב אשורי ולשון ארמי. ביררו להם ישראל כתב אשורי ולשון הקודש (לתורה), והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי (לתרגום התורה).
מאן הדיוטות? - אמר רב חסדא: כותאי (הכותים, השומרונים. - בזמן התלמוד כבר היה הכתב העברי מיוחד לשומרונים בלבד. התורה של השומרונים נכתבה בכתב העברי ובלשון העברית, ותרגום התורה שלהם נכתב בכתב העברי ובלשון הארמית).
מאי כתב עברי? - אמר רב חסדא: כתבא ליבונאה.
תניא: רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו, אלא שקדמו משה... ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה הכתב על ידו, שנאמר: ״וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתרגם ארמית״, ואומר: ״לא כהלין כתבא למקרא ופשרא להודעה למלכא״ - מלמד שבאותו היום נשתנה, ואומר: ״וכתב לו את משנה התורה הזאת״ - כתב העשוי להשתנות. - אם כן, למה נקרא שמו (של כתב זה) אשורי? - מפני שעלה עימהם מאשור.
רבי אומר: בתחילה בכתב זה (האשורי) ניתנה תורה לישראל, כיוון שחטאו נהפך להן לרעץ / לדעץ (כתבו בכתב הקדום), כיוון שחזרו (בתשובה) החזירו להם (כתבו בכתב האשורי), שנאמר: ״שובו לביצרון אסירי התקווה, גם היום מגיד משנה אשיב לך״. - למה נקרא שמו אשורי? - שמאושר בכתבו / כתב המיושר באותיותיו.
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי: כתב זה לא נשתנה מעולם, שנאמר: ״ווי העמודים״ - מה עמודים לא נשתנו, אף ווים לא נשתנו. ואומר: ״ואל היהודים ככתבם וכלשונם״ - מה לשונם לא נשתנה, אף כתבם לא נשתנה.

בבבלי הלימוד מ״ווי העמודים״ אינו מצורת האותיות אלא בהיקש, ואפשר שההבדל נובע מכך שחכמי בבל לא הכירו את צורת האותיות הקדומות. ואולם ייתכן שלשון זו בבבלי (״מה עמודים לא נשתנו, אף ווים לא נשתנו״) אינה מעיקר הברייתא, אלא נוספה על פי הדגם של הראיה התוכפת (״מה לשונם לא נשתנה, אף כתבם לא נשתנה״) (״על כתב התורה בדברי חז״ל (א)״, ״לשוננו״ ע, עמוד 132, הערה 39).

גרסת הבבלי מציגה רצף אחיד של דעות הממוקדות כולן בשינוי הכתב בסדר הדרגתי מן ״נשתנה הכתב״, דרך הטענה שהשינוי הוא החזרת הכתב הישן שאבד, ועד ״כתב זה לא נשתנה מעולם״. אך דברי רבי יוסי מעיקרם לא היו ממוקדים בשינוי כתב התורה. גרסה משופצת זו של דברי רבי יוסי היא המקור היחיד בכל הספרות התלמודית המייחס את שינוי כתב התורה לעזרא.
לעומת זאת, כשנדקדק בגרסת התוספתא נגלה שרבי יוסי אינו עוסק בשינוי כתב התורה, אלא בנתינת תמליל חדש על ידי עזרא, תמליל חשוב כמעט כמו התורה, ותמליל זה הוא שהיה כתוב בכתב חדש. ההבדל בין הגרסאות בולט כבר בסיום הטענה העיקרית: במקום ״נשתנה הכתב על ידו״ בגרסה הבבלית מופיע בתוספתא ״ניתן על ידיו כתב ולשון״. אין מדובר אפוא על שינוי כתב התורה. הכתב החדש שייך לתמליל בלשון אחרת שניתן על ידי עזרא. שתי הראיות מן הפסוקים בעזרא ובדניאל מלמדות שהכתב הארמי ללשון הארמית הוא כתב חדש שנתחדש באותם הימים. הראיה השלישית, הדרשה על ״⁠ ⁠׳משנה התורה׳ - תורה העתידה להשתנות״, מלמדת שכוונת הדרשן לנתינה של תורה שנייה ממש, שבה תתמלא ההשוואה למשה. הדרשה אינה מפרשת את המילה ״משנה״ מלשון שינוי כבבבלי, אלא קוראת אותה כפשוטה, במובן של עשיית דבר פעמיים. התורה עתידה להישנות, להיכפל, להפוך מתורה אחת לשתיים: היא ניתנה על ידי משה בלשון עברית ובכתב עברי, ונשתנתה, נכפלה, על ידי עזרא בלשון ארמית ובכתב ארמי. אומנם עזרא לא זכה שהתורה עצמה תינתן על ידיו, אבל התרגום הארמי, העומד בדרגה שנייה ליד התורה, ניתן על ידיו בכתב חדש (״על כתב התורה בדברי חז״ל (א)״, ״לשוננו״ ע, עמודים 135-136).

עיקרה של שיטת רבי יוסי מפורש גם במסורת המובאת בבבלי: ״בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש. כיוון שעלו בני הגולה בימי עזרא ניתנה להם בכתב אשורי ולשון ארמי״. מסורת בבלית זו, המובאת מיד לפני הברייתא, דומה מאוד לשיטתו של רבי יוסי בתוספתא. הלשון ״בימי עזרא ניתנה להם בכתב אשורי ולשון ארמי״ מקבילה ממש ללשונו של רבי יוסי ״ניתן על ידיו כתב ולשון״. אולם בניגוד לרבי יוסי, מסורת זו אינה מפארת את דמותו של עזרא, וגם לא את התורה השנייה (התרגום), שעתידה להיזנח על ידי ישראל ולהישאר רק בידי ההדיוטות. עניינה של מסורת זו הוא לספר על החלפת כתב התורה העברית, אלא שהאירוע החשוב והעקרוני הזה אינו זוכה בדבריו לתיאור ברור. השינוי אינו מיוחס לדמות מסוימת ולא נקבע בזמן מסוים, אלא מתואר באופן סתמי ביותר: ״ביררו להם ישראל״ (״על כתב התורה בדברי חז״ל (א)״, ״לשוננו״ ע, עמודים 138-139).

בבבלי זבחים סב,א אמרו: במתניתא תנא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלושה נביאים עלו עימהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח (על גודלו וצורתו) ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבים (קורבנות ציבור) אף על פי שאין בית (בנוי), ואחד שהעיד להם על התורה שתיכתב אשורית (בכתב אשורי, ולא בכתב העברי הקדום שהיה מזמן משה).

המסורת בברייתא בבבלי זבחים מייחסת את החלפת כתב התורה לנביא עלום שם ולא לעזרא. הזמן המצוין בברייתא אינו זמנו של עזרא, אלא של שבי ציון הראשונים שבנו את המזבח, ולפי זה כשעלה עזרא מבבל כבר מצא לפניו את התורה כתובה בכתב אשורי (״על כתב התורה בדברי חז״ל (א)״, ״לשוננו״ ע, עמוד 130).

הכתב החדש נקרא בכל מקום כתב אשורי. הכתב הקדום נקרא בכמה שמות: כתב עברי, כתב דעץ (או: דחץ, רעץ), כתב ליבונאה.

אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מאן דאמר: – מי שאומר: בדעץ ניתנה התורה – התורה ניתנה על ידי משה בכתב דעץ (הכתב העברי הקדום), וגם לוחות הברית היו בכתב זה, - עי׳ן מעשה ניסים – האותיות שהיו חרותות על הלוחות היו חקוקות מעבר לעבר, וכיוון שצורת האות עי״ן בכתב דעץ היא כעיגול סגור מכל צד, לא היה חלקה הפנימי של האות מחובר למה שמחוץ לה, ולא היה יכול לעמוד אלא בדרך נס. מאן דאמר: – (ו)⁠מי שאומר: אשורי ניתנה התורה – התורה ניתנה על ידי משה בכתב אשורי, וגם לוחות הברית היו בכתב זה, - סמ׳ך מעשה ניסים – כיוון שצורת האות סמ״ך בכתב אשורי היא כעיגול סגור מכל צד, לא היה חלקה הפנימי של האות מחובר למה שמחוץ לה, ולא היה יכול לעמוד אלא בדרך נס.

בבבלי שבת קד,א אמרו: אמר רב חסדא: מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים.

הבבלי, בניגוד לירושלמי, מכיר רק את צורת האותיות האשוריות (״על כתב התורה בדברי חז״ל (א)״, ״לשוננו״ ע, עמוד 126, הערה 5).

רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) תריהון אמרין – שניהם אומרים: תורת הראשונים – כתב התורה של התנאים הראשונים לפני חורבן הבית השני, לא היה לא ה׳א שלהם ולא מ׳ם שלהן סתום – האות ה״א שלהם לא היתה סתומה (ה״א לולאית סתומה, שבה הקו השמאלי בצורת לולאה ומחובר לקו העליון) אלא פתוחה (כצורת חי״ת של היום), והאות מ״ם שלהם לא היתה סתומה (כצורת מ״ם סופית של היום) אלא פתוחה וכפופה (כצורת מ״ם אמצעית של היום, בלא חלקו התחתון של הקו השמאלי).
ומציעים דיוק: הא – אבל סמ׳ך סתום – תורת הראשונים היתה האות סמ״ך שלהם סתומה (כצורת סמ״ך של היום) ולא היתה פתוחה וכפופה (כצורת למ״ד של היום).

בעניין האותיות בתורת הראשונים ראה מה שכתבנו להלן.
דרך הירושלמי לקרוא לשמות האותיות בלשון זכר.

• • •
קרבן העדהפני משהמראה הפניםחידושי רידב״זאור לישריםהכל
 
(ה) תַּנֵּי: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל או׳אוֹמֵר: אַף בִּסְפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְווָנִית. בָּדְקוּ וּמָצְאוּ שֶׁאֵין הַתּוֹרָה יְכוֹלָה לָהִיתַּרְגֵּם כָּל צוֹרְכָהּ אֶלָּא יְווָנִית. בּוּרְגָּנִי אֶחָד בִּידָא לָהֶם אֲרָמִית מִתּוֹךְ יְווָנִית. ר׳רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם ר׳רִבִּי חִייָה בַּר בָּא: תִּירְגֵּם עֲקִילַס הַגֵּר הַתּוֹרָה לִפְנֵי ר׳רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלִפְנֵי ר׳רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וִקִילְּסוּ אוֹתוֹ [וְאָמְרוּ לוֹ]⁠א: יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם. ר׳רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי אמ׳אָמַר: ר׳רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שָׁאַל: וְלָמָּה לֵי נָן אָמְרִין: יֵשׁ בִּסְפָרִים מַה שֶׁאֵין בַּתְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת. שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בִּשְׁנֵי דַפִּין, וּתְפִילִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבִים אֶלָּא בְדַף אֶחָד. הָתִיב ר׳רִבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דר׳דְּרִבִּי חִייָה כְתוֹבָה: דְּרַבָּה, שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בִּשְׁתֵּי עוֹרוֹת, וּתְפִילִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא בְעוֹר אֶחָד. אָמְרוּן חֲבֵרַייָא קוֹמֵי ר׳רִבִּי מָנָא: אוֹ נֹאמַר דַּף אֶחָד בִּשְׁנֵי עוֹרוֹת, לֵית הִיּא דְּרַבָּה. אמ׳אָמַר לוֹן: שֶׁכֵּן אֲפִילוּ סְפָרִים אֵינָן נִכְתָּבִים כֵּן. תּוֹלִין בִּסְפָרִים, אֵין תּוֹלִין לֹא בִתְפִילִּין וְלֹא בִמְזוּזוֹת. סְפָרִים שֶׁכְּתָבָן כִּתְפִילִּין וְכִמְזוּזוֹת אֵין תּוֹלִין בָּהֶן, תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן כִּסְפָרִים תּוֹלִין בָּהֶן. ר׳רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם ר׳רִבִּי אִימִּי: הָיָה כוֹתֵב: אלה עם, אִם הָיְתָה הַפָּרָשָׁה עֲשׂוּיָה בכֵן כָּשֵׁר, וְאִם לָאו פָּסוּל. ר׳רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם ר׳רִבִּי אִימִּי בַּר חִינְנָא: כִּכְתַב סְפָרִים כֵּן כְּתַב תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת.
It was stated: Rabban Simeon ben Gamliel says, even Torah scrolls they only permitted to be written in Greek. They investigated and found that the Torah may be correctly translated only into Greek. A villager invented for them Aramaic from the Greek1. Rebbi Jeremiah in the name of Rebbi Ḥiyya bar Abba: Akylas the proselyte translated the Torah2 before Rebbi Eliezer and Rebbi Joshua; they praised him [and said to him], you are a superhuman beauty3. Rebbi Jehudah bar Pazy said, Rebbi Joshua ben Levi asked, why do we not say there is a rule valid for Torah scrolls which does not apply to Tefillin and Mezuzot, in that Torah scrolls may be written on two sheets4, but Tefillin and Mezuzot may only be written on single sheets. Rebbi Isaac the son of Rebbi Ḥiyya the scribe asked, a stronger question, in that Torah scrolls may be written on two hides5, but Tefillin and Mezuzot may only be written on single hides. The colleagues said before Rebbi Mana, or should we say, one column of two different hides? Is that not stronger? He said to them, because even scrolls are not written in this way6. One suspends in scrolls7; one suspends neither in Tefillin nor in Mezuzot. One does not suspend in scrolls which were written as Tefillin and Mezuzot; one suspends in Tefillin and Mezuzot written as scrolls8. Rebbi Ze`ira in the name of Rebbi Immi: If he was writing אלא עם, if the paragraph was made in this way it is qualified, otherwise disqualified9. Rebbi Ze`ira in the name of Rebbi Immi bar Ḥinena: The script of scrolls is used as script of Tefillin and Mezuzot10.
1. This disqualifies all Aramaic translations, even Targum Onkelos canonized in Babylonia.
2. Into Greek. In the Babli 3a he is credited with the Aramaic translation as restoration of Ezra’s Aramaic translation.
3. Ps. 45:3.
4. Even a single book of the Torah is written on many sheets which then are sewn together. The short texts of Tefillin and Mezuzot must be written on single sheets. Babli Menaḥot 33a.
5. The leather on which the scroll is written does not have to be prepared from a single hide.
6. Rectangular sheets of leather may be sewn together to form a scroll; the stiches must be between the columns and may not intrude into the writing.
7. If a letter or a word in the text was forgotten it may be added between the lines over of the place to which it belongs.
8. If in writing the paragraphs required for Tefillin or Mezuzot one has the choice to use the written text either as part of a scroll or as Tefillin or Mezuzah, one must follow the more stringent rules. But if these paragraphs are written as part of columns of a scroll, they cannot be used in Tefillin or Mezuzot and errors may be corrected by suspending the missing letters or words.
9. If a line is short, in this example 6 spaces (the Babli requires a minimum of 9) it is acceptable if and only if the entire column is equally slim.
10. Babli Menaḥot 29b.
א. המגיה הוסיף בין השיטין את המלים ״ואמרו לו״.
ב. בכ״י ליידן נכתבה כאן האות ״ל״, ונמחקה.
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםחידושי רידב״זאור לישריםעודהכל
בדקו וכו׳ – כלומר לכך התירו יוונית לפי שבדקו ומצאו שאין כל לשון מסוגל לפרש כל דברי תורה אלא לשון יוונית:
בורגני – איש א׳ שפל אנשים שהיה דר בבורגני והוא בית קטן עשוי לשומרי העיר אי נמי עשוי כמין שובכין לאצור בו פירות:
בידא – הוציא כמו החודש אשר בדא מלבו:
ארמית מתוך יונית – נמצא שאף לרשב״ג מותר לכתוב ארמית:
תירגם עקילס הגר – הוא תרגום אונקלוס:
יפיפית מבני אדם – שזהו הלשון היפה של בנ״א ועליה קאמר יפת אלקים ליפת שיפיפותו של יפת יהא באהלי שם:
ולמה – לית אנן אמרין במתני׳ דאיכא נמי בין ספרים לתפילין ומזוזות שבספרים נכתב פרשה אחת בשני דפין ובתפילין ומזוזות אין פ׳ אחת נכתבת בשני דפין:
ר׳ חייא כתובה – כך שמו אפשר שהיה סופר:
דרבה – גדולה מזו היה לו להקשות ליתני נמי הא שהספרים נכתבים בשני עורות פרשה אחת א״נ אתפילין של יד ומזוזה פריך והראשון נראה:
נאמר דף א׳ וכו׳ – היה לו לומר שהספרים נכתבין אפי׳ דף א׳ בשני עורות שמדבקין שני עורות זה תחת זה וכותבין עליה:
לית היא דרבה – וכי אין זו גדולה מכולן:
אמר להן שכן – בדף אחד שני עורות אפילו ספרים אינן נכתבים:
תולין – אם שכח תיבה או אות בספרים תולין אותו בין השיטין:
אין תולין לא בתפילין ובמזוזות – דה״ל שלא כסדרן וכתיב והיו בהווייתן יהו כסדרן:
ספרים שכתבן כתפילין ומזוזות – שכתבם בכתב אשורית אין תולין בהן:
תפילין ומזוזות שכתבם – בכתב יוני תולין בהן:
ה״ג היה כותב אלה עמעס וה״פ שכתבן בכתב כהה אם היתה כל הפרשה כולה כתובה כן כשר ואם לאו פסול דהוה ליה כמנומר:
שכן אפי׳ ספרים אינן נכתבין כן. כתב בי״ד סי׳ ר״פ ס״א בהג״ה וי״א דמותר לדבק עליו קלף מבחוץ וכו׳ וכן אם נחסר דבר כותבין על הקלף הדבוק ע״כ ותימא דהשתא שתי עורות בדף אחד אסור כ״ש לכתוב על המטלית הדבוק מבחוץ וכ״ש שראיתי שלפעמים ג׳ או ד׳ מטלית בדף אחד וכתוב עליהן ומה שהביא מהרי״ק בתשובה סי׳ קכ״ב ראיה מהא דאמרי׳ לקמן ודובקין בדבק כבר פירשנו שם באופן שאין שום סתירה לכאן והוא הנכון דשם לענין תפילין איירי דליכא מ״ד דמטלית כשר וצע״ג. כתבו תוס׳ במנחות דף ל״ב ע״א בד״ה דלמא להשלים פי׳ בקונטרס שאם חסרה מזוזה שיטה אחת אי לאו דאין מורידין היו נוטלין שיטה אחת מס״ת ותופרין במזוזה והא דאמרינן בירושלמי דתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא על עור אחד ההיא בשלא תפר העורות זה בזה ע״כ ותימא הא אפילו בס״ת אמרי׳ כאן כה״ג אסור וס״ת ודאי בתפר איירי וצ״ע:
ספרים שכתבן כתפילין וכו׳. אפירוש שבקונטרס קשיא הא תפילין ומזווות פסולין אם נכתבו יוונית גם אין טעם בדבר לכן נ״ל דה״פ ספרים שכתבן בכתב קטן כמו שכותבין תפילין ומזוזות אין תולין בהן שאין ניכר דלשם תליה נכתב ותפילין ומזווות שכתבן בכתב גדול כמו שכותבין הספרי׳ תולין בהן שניכר דלשם תליה נכתב ואיירי בשכתב כן בתחלה ע״י תלייה דאל״כ ה״ל שלא כסדרן ור״ז קאמר אם היה כותב שני הכתבים בס״ת אם כתב פ׳ אחת בכתב גדול ואחר כך פ׳ כולה בכתב גדול כשר אבל אם פרשה אחת כתב בכתב גדול וקטן פסול דמיחזי כמנומר וה״ג היה כותב אלה עם זה ועם זה אם היתה וכו׳ ור״ז בשם ראב״ח אמר דיש לכתוב ס״ת ותפילין בכתב אחד דהיינו בכתב ממוצע ולא גדול ולא קטן ונסתייעתי לסברא זו ממ״ש הרשב״ץ כיון שהכתיבה נתלית בכתיבה דקה יותר מכתיבת שאר הדף מינכרה מילתא דלשם תליה כתבה ע״כ ומביאו הרב״י בי״ד בב״ה ריש סי׳ רעו ע״ש:
בדקו ומצאו וכו׳ – וזהו טעמיה דרשב״ג שלא התירו אלא יונית:
בידא להם ארמית – בידה מלבו והעתיק התורה בלשון ארמית מתוך יונית שהיה להם מימות תלמי המלך:
ולמה לית אנן אמרין – במתני׳ שיש עוד דבר אחד ביניהן שהספרים נכתבין בשני דפין כלומר בשני עמודין ואכל פרשה ופרשה מהתורה קאי שאתה יכול לכתוב פרשה אחת בשני עמודין אבל פרשיות שבתפילין ושבמזוזות א״א לכתבן לכל פרשה אלא בדף אחד ואין לחלק הפרשה לשני דפין ועמודין:
התיב רבי יצחק בריה דר׳ חייא כתובה בסם – כך היה נקרא על שם מקומו וכמוזכר בברכות בפ״ג והוא הקשה דרבה כלומר קושיא יותר גדולה מהאי דר׳ יהושע בן לוי שעוד מצינו מה שיש ביניהן שהספרים נכתבין הן בשתי עורות ופרשיות שבתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור אחד:
אמרין חברייא קומי ר״מ או נאמר – או דלמא נימא דף אחד בשני עורות. ולית היא דרבה כלומר דלית כאן קושיא גדולה דהעיקר דקפדינין בתפלין ומזוזות שיהו הפרשיות נכתבין בדף אחד ולא לחלקן בשני דפין וא״כ כשמדבק שני עורות יחד אפשר שיכתוב עליהן הפרשה בדף אחד מקצת על זה ומקצת על זה והרי כאן דף אחד על שני עורות:
אמר לון – ר׳ מנא שכן אפילו ספרים אין נכתבין כן בדף אחד על ב׳ עורות מדובקין אלא שבין דף לדף הוא שמדבקין עור לחבירו ודף אחד שלם על זה ודף של אחריו על עור השני:
תולין בספרים – אם השמיט תיבה בכתיבה תולין אותה בין השיטות אבל אין תולין התיבה לא בתפילין ולא במזוזות שצריך שיהא כתיבתן כסדרן:
ספרים שכתבן בתפילין ובמזוזות – כלומר שכתב פרשיות של תפלין ומזוזות בספר תורה כמו שהן נכתבין בתפלין ובמזוזות בדף אחד אין תולין בהם התיבות באותן הפרשיות דשמא יהא הס״ת כלה ויצטרך לו תפלין או מזוזה ליקח ממנה הואיל ואותן הפרשיות כתובין בכתיבת תפלין ומזוזה ולפיכך צריך ליזהר שלא יהא באותן הפרשיות תיבה תלויה:
תפלין ומזוזות שכתבן בספרים תולין בהן – כלומר אותן הפרשיות שנכתבין הן בספר תורה אין צריך להזהר שלא יהא בהן תיבה תלויה. שלא תאמר דבאותן הפרשיות הואיל ונוהגין לכתבן בתפלין ומזוזות אע״פ שלא כתבן בדף אחד שיהו מתוקנין לתפלין ומזוזה אם נצטרך והס״ת יהא כלה שצריך ג״כ ליזהר שלא יהא בהן תלויה קמ״ל דמכיון דבלאו הכי אינן ראוין לכך שהרי אין כתובין בדף אחד א״צ להזהר בהן מתלויה:
היה כותב אלה עם עם אם – סימנא היא לאורך השיטה של הדף שצריך שיהא בה כדי לכתוב בפ׳ ט׳ אותיות כמו למשפחותיכם ור׳ אימי היה נותן סימן באלו התיבות שהן ג״כ ט׳ אותיות והיה יכול לעשותן סימן אלה הדברים אלא שהיה רוצה להרבות בתיבות:
היתה – כל הפרשה עשויה כן באורך השיטות כשר ואם לאו אפילו ראשי השיטות הן כן. והשאר קצרים מכאן פסול:
ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא בעור אחד. התוס׳ בפרק הקומץ רבה דף לב ע״א בד״ה דילמא להשלים וכו׳ כתבו והא דאמרינן בירושלמי פ״ק דמגלה דתפלין ומזוזות אין נכתבין אלא על עור אחד ההיא בשלא תפר העורות זה בזה ואין כן דעת הרמב״ם שבמזוזה כתב בהדיא בפ״ה מהלכות תפילין כיצד כותבין את המזוזה וכו׳ כתבה בשני עורות אע״פ שתפרן פסולה הכי מוכח מהא דקאמר התיב ר׳ יצחק וכו׳ דרבה כלומר רבותא מהא דלעיל דלמה לא קא חשיב בהספרים נכתבין בשני עורות וכו׳ ואי דתפירה מהני בהו אם כן לידחי ליה דלהכי לא קחשיב לה במתני׳ אלא ודאי פסיקא ליה דלא מהני תפירה. ובההיא דקאמר התם דילמא להשלים צ״ל דהרמב״ם מפרש כפירוש הב׳ שהביאו התוס׳ שם ויש עוד לפרש להשלים וכו׳ ע״ש:
היה כותב אלה עם עם אם. כדפרישית ג״פ כמו ט׳ אותיות וכדאמר בהקומץ דף ל׳ ג״פ למשפחותיכם ויש לפרשו על החלק על הפתוחה או בסתומה בין פרשה לפרשה שהוא שיעור ט׳ אותיות אלא מלשון היה כותב משמע כפי׳ הא׳:
ריב״ז אמר ריב״ל שאל ולמה לי נן אמרין. יש בספרים כו׳ שהספרים נכתבין בשני דפין ותפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא בדף אחד. ר״ל דבספרים נכתבים פרשה אחת בב׳ דפין ורשאי לחלוק העור בב׳ דפין ואילו הפרשה שבתפילין ומזוזות אין לחלקם בב׳ דפין ולפ״ז הקושיא לא הוי שום חומר וקל בזה יותר מבזה דאיזה מדריגה משובחת ומעולה יותר אם ב׳ דפים או דף אחת ע״ז התיב ר׳ יצחק בריה דר״ח כתובה דרבה ר״ל דיש נפ״מ במעלות ומדריגות ברובה הכתיבה ר״ל בכתיבה הרבה איזה הכתיבה הוא רבה וגדול דמעלת ומדריגת הכתיבה של אותיות הגדולות הוא יותר בס״ת מן תומ״ז דבס״ת כותבין פרשה אחת על ב׳ עורות בב׳ דפים ואילו בתומ״ז אין כותבין בב׳ עורות בב׳ דפים וממילא הכתב של ס״ת רבה ונמצא דיש מעלה בס״ת מן תומ״ז בכתב דרבה דאם ירצה לעשות בתומ״ז כתב רבה כמו בס״ת אי אפשי ע״ז אמרין חבריא קומי ר׳ מנא נאמר דף אחד בשני עורות ר״ל אף אנו נאמר דאף במזוזה יכול לכתוב כתב רבה כמו בס״ת ע״י שיעשה הדף אחד בשני עורות וה״ה ג׳ או ד׳ עורות ויעשה כתב רבה כמו בס״ת לית היא דרבה ר״ל לפ״ז לא יהי׳ רבה הכתב של ס״ת ע״ז אמר לון שכן אפילו ספרים אינן נכתבין כן ע״כ שפיר פריך בהא דיש מעלה בס״ת יותר מתומ״ז בכתיבה רבה. תולין בספרים ואין תולין בתומ״ז פי׳ הר״נ ז״ל בתשו׳ סי׳ ל״ט דפריך הגמ׳ והא איכא עוד נפ״מ בין ספרים לתומ״ז דבספרים תולין ואין תולין במזוזה ע״ז משני ספרים שכתבן כתפילין וכמזוזות אין תולין בהם תפילין שכתבן כספרים תולין בהן דזה אינו משום חומר בתומ״ז ומפני קל שבספרים ז״א דהא דתולין בספרים משום דכתיבתן גסה ואפשר לתלות ובמזוזה הא דאין תולין משום דכתיבתן דקה אבל אי הי׳ כותב תומ״ז בעור גדול ככתב ס״ת גם בתומ״ז תולין כן פי׳ הר״נ ז״ל וזה מסתעיא לפירושינו. ומ״ש הפ״מ ז״ל כתובה הוא שם עיר כדאיתא בפ״ג דברכות באמת גרסינן ר״י ברי׳ דרב הוה בתובה ר״ל דאיקלע לעיר תובה ולא כתובה בכ״ף אלא בבי״ת עיי״ש לפי נושא הענין:
ר״ז בשם ר״א הי׳ כותב אלה עם עם אם היתה הפרשה עשוי׳ כן כשר. פי׳ המפרשים ז״ל לא הבנתי ובל״ס שיש כאן איזה ט״ס:
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית (כאן נראה שהמונח ׳תני׳ מציע פסקה מן המשנה, וההמשך הוא סתם הירושלמי (על פי ״מבוא לנוסח המשנה״, עמודים 903-904)). בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להיתרגם כל צורכה (ככל הדרוש לה, במידה מספקת) אלא יוונית – ולכן לא התירו לכתוב את הספרים אלא יוונית.
בורגני – מי שיושב בבורגן (בורגן - פונדק; מבצר (מקור המילה ביוונית ובלטינית). בורגני - פונדקאי; שומר, חייל), אחד בידא (הבדיל, בירר) להם ארמית – רומית (לטינית), מתוך יוונית – מתוך התרגום היווני (חיבר תרגום רומי של המקרא על פי תרגום יווני, ולא מן המקור העברי (״יוונית ויוונות בארץ ישראל״, עמודים 13-14)). - פירוש אחר: הרומית נוצרה מתוך היוונית על ידי בורגני אחד. אפשר שהתכוונו לומר שהכתב הרומי נוצר מתוך הכתב היווני או שהשפה הרומית (לטינית) היא צאצא של השפה היוונית (בבבלי גיטין פ,א ועבודה זרה י,א אמרו על מלכות רומי שאין להם לא כתב ולא לשון. ובבראשית רבה טז,ד ובויקרא רבה יג,ה נאמר שמלכות יוון קדמה למלכות רומי בלשון, והכוונה שמילים יווניות רבות מאוד עושות את הלשון הרומית. - כשכבשו הרומאים את יוון, הם לא כפו את שפתם על היוונים, אלא העבדים היוונים לימדו את החיילים הרומאים יוונית, וזאת בגלל עוצמתה של הלשון היוונית).

תרגום לטיני קדום של המקרא קיים למן המאה השנייה לספירה. זהות מחברי התרגום אינה ידועה. התרגום הלטיני מבוסס בעיקרו על תרגום יווני שהיה קרוב לתרגום השבעים.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): תירגם עקילס הגר – שהתגייר בתקופת התנאים, את התורה – ליוונית, לפני רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) ולפני רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) – מדעתם ובהסכמתם, וקילסו (שיבחו, היללו (מקור השורש קל״ס ביוונית)) אותו ואמרו לו (שתי מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה): ״יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם״ (תהילים מה,ג) – אתה יפה מאוד מכל שאר בני האדם. המילה ״יפיפית״ יש בה רמז ליָפְיוּתו של יפת - לשון יוון שהיא היפה בכל לשונות בני יפת, וכמו שאמר לעיל בר קפרא: ״⁠ ⁠׳יפת אלוהים ליפת וישכון באוהלי שם׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית ט,כז) - שיהיו מדברים (דברי תורה) בלשונו של יפת באוהלו של שם״.

בבבלי מגילה ג,א אמרו: אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע (על פי הדרכתם).

המימרה בבבלי על התרגום של אונקלוס מקבילה בשמות מוסריה ובתוכנה למימרה בירושלמי על התרגום של עקילס.

קרוב לוודאי שהשמות עקילס ואונקלוס אחד הם, אך אין כל ראיה שאומנם איש אחד תרגם את התורה לארמית וגם ליוונית (״תרגומי המקרא״, עמוד 112; ״ביקורת נוסח המקרא״, עמוד 116).
מסתבר שהשם אונקלוס הוא שיבוש של השם עקילס במבטאם של יהודי בבל, ושהדברים שסופרו על תרגום עקילס היווני (ירושלמי כאן) הועברו על התרגום הארמי הפשטני של מחבר אלמוני, שהיה חביב על היהודים (״תרגומי המקרא״, עמוד 9).

באסתר רבה ד,יב נאמר: ברברי אחד ברא (צריך לומר: בידה) להון (להם) לשון רומי מלשון יווני.

תרגום עקילס
אחרי חורבן הבית השני המריצו החכמים את תלמידיהם, במיוחד הגרים שבהם, לתרגם את התורה ליוונית בתרגום חדש המתאים למסורת היהודית, בשביל יהודים דוברי יוונית. תרגום חדש כזה נעשה על ידי עקילס הגר, שהיה תלמידם של רבי אליעזר ורבי יהושע ותלמיד חבר לרבי עקיבא. עקילס השתדל בתרגומו לשמור על דיוק מילולי, כדי שאף דוברי היוונית ישכילו להבין את דרכי המדרש בהלכה ובאגדה. משום כך נתרחק תרגומו, שממנו שרדו קטעים בלבד, מן התחביר של השפה היוונית ומדרכי הביטוי והסגנון הספרותיים של היוונים (״בשבילי היצירה התורנית לדורותיה״, עמוד 18).
לאחר החורבן מתבצע, בפיקוחה של הסנהדרין שביבנה, תרגום מחדש של המקרא ליוונית, הוא תרגום עקילס, הדוחה את התרגום הישן, תרגום השבעים, שהתקדש ביהדות התפוצות (״בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה״, עמוד 46).
אחד המעשים המבליטים את זיקתה של ארץ ישראל לתפוצות בדור שלאחר החורבן הוא תרגום המקרא ליוונית בידי עקילס הגר. תרגום זה נעשה בהדרכתם של רבי יהושע, רבי אליעזר ורבי עקיבא. מעשה זה נעשה עבור התפוצה ההלניסטית-רומית מתוך כוונה לתת בידם תרגום יווני קרוב למקרא העברי של המסורה, כדרך שגרסו חכמי יבנה, ושיהא הולם את דרך מדרש ההלכה. לא מן הנמנע כי נתכוונו פעמים לנסח את המקרא היווני כדי להוציא מפירושי הנוצרים שנסתמכו על תרגום השבעים (שם, עמוד 49).

• • •

במשנה שנינו: ״אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית״.
מציעים קושיה: רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שאל – הקשה: ולמה לי נן אמרין: – ולמה אין אנחנו אומרים (מדוע המשנה לא אמרה דבר נוסף): יש בספרים מה שאין בתפילין ומזוזות, שהספרים נכתבין בשני דפין (נראה שצריך לומר: ׳בשני עורות׳), ותפילין ומזוזות אינן נכתבים אלא בדף אחד (נראה שצריך לומר: ׳בעור אחד׳)? – המשנה היתה צריכה למנות הבדל נוסף בין ספרים לתפילין ומזוזות, שבספרים מותר לכתוב פרשה אחת בשני עורות (יריעות עור תפורות), ובתפילין ובמזוזות אין כותבים פרשה אחת אלא בעור אחד!
ומציעים קושיה: התיב – השיב (הקשה על הקושיה של רבי יהושע בן לוי) רבי יצחק (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בריה ד- – בנו של רבי חייה כָּתוֹבָה – הסופר: דרבה – גדולה (בעלת חידוש גדול יותר), שהספרים נכתבין בשתי עורות (נראה שצריך לומר: ׳בשני דפין׳), ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא בעור אחד (נראה שצריך לומר: ׳בדף אחד׳)! – היה לו לרבי יהושע בן לוי להקשות, שהמשנה היתה צריכה למנות הבדל נוסף בין ספרים לתפילין ומזוזות, שבספרים מותר לכתוב פרשה אחת בשני דפים (טורים), ובתפילין ובמזוזות אין כותבים פרשה אחת אלא בדף אחד, שכן הבדל זה מחודש יותר מההבדל שלעיל, שלפי הקושיה של רבי יהושע בן לוי בתפילין ומזוזות כותבים בעור אחד ואפילו בשני דפים, שאפשר שיהיו כמה דפים בעור אחד, אבל לפי הקושיה כאן בתפילין ומזוזות כותבים רק בדף אחד בעור אחד, שאי אפשר שיהיה אלא דף אחד בעור אחד!
ודוחים את הקושיה השנייה: אמרון חברייא קומי – אמרו החברים (קבוצת תלמידי החכמים) לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): או נֹאמר: דף אחד בשני עורות – אולי נאמר, שרבי יהושע בן לוי הקשה, שהמשנה היתה צריכה למנות הבדל נוסף בין ספרים לתפילין ומזוזות, שבספרים מותר לכתוב פרשה אחת בדף אחד בשני עורות (בדף שחלקו העליון נכתב בעור אחד וחלקו התחתון נכתב בעור שני), ובתפילין ובמזוזות אין כותבים פרשה אחת בדף אחד בשני עורות אלא בעור אחד. לית היא דרבה! – אין היא גדולה (בעלת חידוש גדול יותר)! אם נאמר כך, ההבדל בין ספרים לתפילין ומזוזות שהציע רבי יצחק אינו מחודש יותר מההבדל שהציע רבי יהושע בן לוי (׳או נאמר׳ מתפרש כאן כמו ׳נימר׳ בלי ׳או׳, והמשפט שהוא מציע אינו משפט ברירה. עם זאת, יש לשים לב ש׳או נאמר׳ כאן מציע דחייה (שדומה קצת מעצם טיבה למשפט ברירה), כמקובל בביטוי ׳נימר׳ (על פי ״הערות וביאורים בירושלמי״, ״סידרא״ י, עמוד 80)).
אמר לון: – אמר להם (רבי מנא לחברים): שכֵּן אפילו ספרים אינן נכתבים כן – אין לומר שזה ההבדל שהציע רבי יהושע בן לוי, מפני שאין הבדל בזה בין ספרים לתפילין ומזוזות, שאפילו בספרים אין כותבים פרשה אחת בדף אחד בשני עורות אלא בעור אחד. הרי שרבי יהושע בן לוי הקשה כמו שאמרו לעיל ולא כמו שאמרו החברים (ההגהה והפירוש לקטע זה הם על פי ״ספר ניר״ ו״שערי תורת ארץ ישראל״).

בבבלי מנחות לג,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: כתבה (את המזוזה) על שני דפים - פסולה.

רש״י פירש: שני דפים - שני טורים. אבל רוב הראשונים פירשו: שני דפים - שני עורות.

• • •

מביאים דינים בכתיבת ספרים, תפילין ומזוזות.
תולין – אותיות בין השורות, בספרים – אם טעה הסופר ודילג על אות או מילה, מותר לכתוב אותה תלויה בין השורות כדי להשלים את החסר, לפי שהספרים נכתבים בכתב גדול ועבה ויש רווח הרבה בין שורה לשורה, ואם יתלו אותיות בין השורות אין חשש שייגעו באותיות שבשורות שמעליהן ומתחתיהן, אין תולין – אותיות בין השורות, לא בתפילין ולא במזוזות – לפי שהתפילין והמזוזות נכתבים בכתב קטן ודק ויש רווח מעט בין שורה לשורה, ואם יתלו אותיות בין השורות יש חשש שייגעו באותיות שבשורות שמעליהן ומתחתיהן. ספרים שכתבן כתפילין וכמזוזות – בכתיבה דקה, אין תולין בהן – אותיות בין השורות, תפילין ומזוזות שכתבן כספרים – בכתיבה גסה, תולין בהן – אותיות בין השורות (על פי שו״ת ר״ן סימן לט).
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אימי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): היה – סופר, כותב אלה עם (אולי צריך לומר במקום המילים ׳אלה עם׳: ׳אלסיס׳ / ׳אלאסיס׳ (מילה זו שמקורה ביוונית מופיעה בויקרא רבה יט,ד; בשיר השירים רבה ד [יד] ובקוהלת רבה י [יח]. וראה ״מדרש ויקרא רבה״, עמוד תתעה) – היה כותב פרשה של תפילין ומזוזות כשהמילים מתחברות, ללא הפרדה בין המילים על ידי רווחים, אם היתה הפרשה עשויה כן – אם כל הפרשה כתובה כך, - כשר, ואם לאו - פסול (דין זה נאמר בתפילין ובמזוזות שלא ניתנו להיקרא, אבל לא בספרים שניתנו להיקרא, שכשהמילים מתחברות קשה לקרוא אותן כראוי).

בכתיבת המקרא הפרידו בין מילים. תפילין ומזוזות (כמו תפילין ומזוזות משתי המאות לפני הספירה עד שתי המאות לספירה שנמצאו במדבר יהודה) נכתבו בכתיבה רצופה ללא הפרדה בין מילים. ייתכן שהרווחים בין מילים הושמטו כדי לחסוך מקום (על פי ״ביקורת נוסח המקרא״, עמודים 166-167).
רבי זעורה אמר בשם רבי אימי בר חיננא: ככתב ספרים כן כתב תפילין ומזוזות – כדיני כתיבת האותיות בספרים, כך דיני כתיבת האותיות בפרשיות של תפילין ומזוזות.
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםחידושי רידב״זאור לישריםהכל
 
(ו) ר׳רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב: נִיקַּב נֶקֶב בִּירֵיכוֹ שֶׁלְהֵ״א: אִם גּוֹרְדוֹ וְנִשְׁתַּייֵר שָׁם יֶרֶךְ קְטַנָּה – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. ר׳רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב חִסְדָּא: הָיָה הַגִּימֶ״ל מְכַלֶּה אֶת (הַגְּבוּל) [הַגְּוִיל]:⁠א אִם גּוֹרְדוֹ וְנִשְׁתַּייֵר שָׁם יֶרֶךְ קְטַנָּה – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. ר׳רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם אֲשׁייָאן בַּר נִידְבָּה: נִיקַּב נֶקֶב בְּאֶמְצָע בֵּ״ית: אִם הָיָה (הַגְּבוּל) [הַגְּוִיל]⁠ב מַקִּיפוֹ מִכָּל צַד – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי זְעוּרָה: אַתְיָא דִרַב חִסְדָּא כְרַב, וּתְרֵיהוֹן פְּלִיגִין עַל שִׁיטָּתֵיהּ דַּאֲשׁייָן בַּר נִדְבָּה. חֲבֵרַיָא אָמְרֵי: אַתְיָא דַּאֲשׁייָן בַּר נִדְבָּה כר׳כְּרִבִּי יוֹחָנָן.
Rebbi Ze`ira in the name of Rav: If there is a hole in the hip of a he, if one shaves it off and there remains a small hip it is qualified, otherwise it is disqualified1. Rebbi Ze`ira in the name of Rav Ḥisda: If a gimel was at the end (of the border) [of the leather]⁠2. If one shaves it off and there remains a small hip it is qualified, otherwise it is disqualified. Rebbi Ze`ira in the name of Ashian bar Nidba3. If there was a hole in the middle of a bet. If the (border) [leather] surrounds it on every side it is qualified, otherwise it is disqualified4. Rebbi Ze`ira said, it turns out that Rav Ḥisda follows Rav and both disagree with the system of Ashian bar Nidba. The colleagues are saying, Ashian bar Nidba parallels Rebbi Joḥanan.
1. If there is a hole in the leather where the right hand side vertical stroke of ה is written, the letter is not complete and therefore unacceptable. Rav permits to shave off the ink around the hole and below. If a small vertical stroke is left, the letter now is legible and entire; the text may be used for public reading from the scroll or as Tefillin or Mezuzah.
2. It seems that the corrector’s change is the result of his misunderstanding the text. It is required that each letter in the text be surrounded by blank space. If a letter reaches the border of the sheet, Rav Ḥisda permits shaving off a little bit to create the blank space if the remaining writing still is legible.
3. In the Babli Menaḥot 29a his name is Ashian bar Nidbakh.
4. He denies that the space around the letter can be created by shaving off some ink from the letter in question. He then requires that the entire letter be removed and rewritten.
א. במקור בכ״י ליידן נכתב ״הגבול״ ומגיה תיקן ל״הגויל״, וכן להלן.
ב. במקור בכ״י ליידן נכתב ״הגבול״ ומגיה תיקן ל״הגויל״, וכן לעיל.
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהאור לישריםעודהכל
ביריכו – רגל ימיני:
אם גורדו – אצל הנקב ונשתייר אח״כ כמלא אות קטנה כשר דנמצא שאף למעלה אצל הנקב מוקף גויל דסובר דאף בפנים צריך להיות מוקף גויל:
מכלה את הגויל – שכרעא דגימ״ל מתפשטת עד סוף הגויל מלפניה צריך לגרדו עד שיהיה מוקף גויל מד׳ רוחותיה:
אם היה הגויל מקיפו מכל צד – בלא גרידה כשר.:
אתייא דר״ח – דאמר דגרידה מהני כרב ושניהם פליגי אאשיין דאמר דגרידה לא מהני:
אתיא דאשיין בר נדבה כר״י דתני עירב את האותיות וכו׳. הרשב״א פי מלמעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והלכך אסור לגרוד דה״ל כחק תוכות שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא בא לגורדה אבל כשנדבקה מלמטה נו של תפארתינו כיון שכבר נגמר האות קודם הדיבוק כשר אבל אם תפארתך שהכ״ף דבוקה באמצעיתה להתי״ו מבעיא ליה אם הוה כלמעלה או כלמטה וכו׳ ע״כ ובב״י בא״ח סי׳ ל״ב מביאו לדברי הרשב״א ותימא לפי פירושו לא אתיא כלל הא דאשיין לדר״י ונראה דגרם לו זה שלא ראה אלא סוגיא דברכות כמפורש בדבריו ושם לא נזכרו דברי אשיין אבל מכאן מוכח כמ״ש בקונ׳ ולא איירי כלל בדיבוק:
ניקב נקב ביריכו של ה״א – ברגל הימיני ונשתייר שם למעלה מן הנקב ירך קטנה שלם כשר ואם לאו פסול:
היה הגימ״ל מכלה את הגויל – למעלה ואין ראשו של הלמ״ד מוקף גויל אם גוררו להצואר של הלמ״ד בראשו ונשתייר למטה כדי ירך קטנה עליו כשר ואם לאו פסול:
באמצע בי״ת – בתוך החלל שלו:
מכל צד – סביב הנקב:
אתייא דרב חסדא – בהא דקאמר בראשו של הלמ״ד כרב בהא דקאמר ניקב ביריכו של ה״א דאם נשתייר ירך קטנה כשר ואע״פ שאותו הירך קטנה אינו מוקף גויל שהרי נקב למעלה הימנו וכך האי דרב חסדא אם כשגורר הראש ונשתייר תחתיו ירך קטנה כשר ואע״פ שאינו מוקף גויל ותרוייהו פליגי על שיטתיה דאשיין בר נדבה דבעי מוקף גויל דוקא:
כר׳ יוחנן – דלקמן:
כל אות בספר תורה, בתפילין ובמזוזות, שאינה מוקפת גוויל מכל צדדיה, פסולה.
גוויל הוא עור המעובד כדי לכתוב עליו, בעודו שלם, בלתי מחולק בעוביו.
רבי זעורה אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): ניקב נקב – בגוויל, ביריכו של ה״א – ברגלה הימנית של האות ה״א, שהנקב מפסיק את האות ואין שם היקף גוויל, אם גורדו (משפשפו) – את הדיו שביריכה של ה״א מעל הנקב, כדי שיהיה שם היקף גוויל, ונשתייר שם ירך קטנה - כשר – שדי בירך קטנה להכשיר את האות, ואם לאו – אם לא נשתייר שם ירך קטנה, - פסול.

רבי זעורה אמר בשם רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): היה הגימ״ל מכלה (מסיים) את הגויל – אם רגלה השמאלית של האות גימ״ל מגיעה עד קצה הגוויל, ואין בסופה היקף גוויל, אם גורדו – את הדיו שבסוף יריכה של הגימ״ל, כדי שיהיה שם היקף גוויל, ונשתייר שם ירך קטנה - כשר – שדי בירך קטנה להכשיר את האות, ואם לאו – אם לא נשתייר שם ירך קטנה, - פסול.

רבי זעורה אמר בשם אשייאן בר נידבה (אמורא בבלי בדור השני): ניקב נקב – בגוויל, באמצע בי״ת – בחלל שבתוך האות בי״ת, אם היה הגויל מקיפו – את האות, מכל צד – שלא הגיע הנקב לאות עצמה, - כשר, ואם לאו – אם לא היה הגוויל מקיפו מכל צד, - פסול – מפני שצריך שיהיה היקף גוויל סביב האות גם מבפנים.

ומציעים קשר בין דברי אמוראים ומנגידים את דעותיהם לדעה אחרת: אמר רבי זעורה: אתיא דרב חסדא כרב – באה (הולכת שיטתו) של רב חסדא כרב (ששניהם מכשירים אותיות שאינן מוקפות גוויל על ידי גרידה), ותריהון פליגין על שיטתיה דאשיין בר נדבה – ושניהם חלוקים על שיטתו של אשיין בר נדבה (שהוא לא מכשיר אותיות שאינן מוקפות גוויל על ידי גרידה, שכן הוא לא אומר, שאם ניקב נקב באמצע בי״ת ולא היה הגוויל מקיפו מכל צד, יגרד את הדיו שבסמוך לנקב, כדי שיהיה שם היקף גוויל. הרי שאשיין בר נדבה סבור, שאם אות אינה מוקפת גוויל, לא תוכשר אם יגרדה ויעשנה מוקפת גוויל, לפי שנחשב כאילו נעשתה האות מאליה על ידי חקיקה סביבה ופסולה משום חַק תּוֹכוֹת (יצירת אות מאליה על ידי חקיקה בתוך חלל האות וסביבה). אבל רב ורב חסדא סבורים, שאין לפסול משום חַק תּוֹכוֹת אלא כשלא היתה לאות צורתה והיא נעשית מאליה, אבל כשהיתה לאות צורתה וגירדה כדי שתהיה מוקפת גוויל, אין זה בכלל חַק תּוֹכוֹת).
ומציעים עוד קשר בין דברי אמוראים: חבריא אמרין: – החברים (קבוצת תלמידי החכמים) אומרים: אתיא דאשיין בר נדבה כרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – באה (הולכת שיטתו) של אשיין בר נדבה כרבי יוחנן,
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהאור לישריםהכל
 
(ז) דְּתַנֵּי: עִירֵב אֶת הָאוֹתּוֹת: אִית תַּנָּיִי תַנֵּי: כָּשֵׁר, אִית תַּנָּיִי תַנֵּי: פָּסוּל. ר׳רִבִּי אָדָא בַּר שִׁמְעוֹן בְּשֵׁם ר׳רִבִּי יוֹחָנָן: מָאן דאמ׳דְּאָמַר כָּשֵׁר – מִלְּמַטָּן, מָאן דאמ׳דְּאָמַר פָּסוּל – מִלְּמַעֲלָן. כְּגוֹן אַרְצֵינוּ תִפְאַרְתֵּינוּ, אַרְצְךָ צְרִיכָה, תִּפָאַרְתַּךָ צְרִיכָה.
1 As it was stated. If he mixed the letters. There are Tannaim who state, it is qualified. There are Tannaim who state, it is disqualified. Rebbi Ada bar Simeon2 in the name of Rebbi Joḥanan: He who says qualified, at the top. He who says disqualified, at the bottom; for example ארצך. תפארתינו ,ארצינו is questionable, תפארתך is questionable3.
1. The following two paragraphs are also in Berakhot 2:3 (Notes 145–152), as part of a series of statements of R. Idi in the name of R. Simon. Factually the first paragraph has no relevance in Berakhot and the second does not fit here.
2. As noted, read: R. Idi in the name of R. Simon (ben Laqish).
3. (Rashba Responsa 1:711.) If a letter is completely written and its foot accidentally touches the following letter, as with a slightly too long foot of נ in נו, one may scratch off the superfluous length and has a complete acceptable letter. But when a letter has its head elongated, so that from the start the letter was not standing free, then the entire letter has to be scratched out and the writing has to start anew. The questionable case is a situation with a letter that is hanging down below the line, as in the combination תך when the small foot of ת meets the downward stroke of ך. In that case, the ת was complete but the ך was not; this case remains unsettled (i. e., for practical rulings both letters have to be erased and rewritten.)
קרבן העדהפני משהמראה הפניםחידושי רידב״זאור לישריםעודהכל
עירב את האותיות – כגון שנכנס רגל ך׳ של שיטה העליונה בתוך ט׳ של שיטה תחתונה או ראש ל׳ בתוך ד׳ או ה׳:
אית תניי וכו׳ – תנא חדא כשר ותנא חדא פסול:
מ״ד כשר וכו׳ – כלומר ולא פליגי מ״ד כשר שעירבן מלמטן כגון שכתב תפארתינו כזה נו שהוי״ו בתוך הנו״ן כיון שהוי״ו בתוך המשך הנו״ן שלמטה כשר:
מ״ד פסול מלמעלן – כגון שהמשיך ל׳ לתוך ה׳ שבאה לתוך ה׳ עצמה פסול אע״ג שיכול לגרוד הל׳ אפילו הכי פסול והיינו כאשיין:
כגון ארצינו תפארתינו – כשר:
ארצך צריכה – אם משך רגל התחתון של צד״י וכתב הכ׳ בתוכה מיבעיא ליה דכיון דכ׳ מאותיות הגדולות צריכה שתהיה משונה מהצד״י וה״ל עירוב או לא:
עירב את האותיות – שנגעו זה בזה וגרסי׳ להא בפ״ב דברכות בהלכה ג׳ וכל הא דלקמן עד יהא נקי:
בשם ר׳ יוחנן – דלא פליגי דמ״ד כשר מלמטן אם נתערבו בכתיבה מלמטן כהאי דלקמיה ארצנו תפארתנו ונוגע הנו״ן בוי״ו מלמטה כשר לפי שמלמעלה נפרדין הן והרי זה כנגמר האות כשיעורו מוקף גויל כל אחד ואחד בפ״ע ומ״ד פסול כשהן נדבקין מלמעלה קאמר וזהו כשיטת אשיין דבעי מוקף גויל שיעור אות:
ארצך – אם הצד״י נוגע בכ״ף באמצע:
צריכה – הוא דמיבעיא לן הואיל והך׳ נמשכת הרבה אינו נחשב כנגמר שיעור האות קודם דיבוקו וכן תפארתך:
עירב את האותיות וכו׳. בברכות שם הבאתי בשם תשובת הרמב״ן ז״ל מה שכתב בזה וע״ש במה שביארתי בס״ד ות״ל כבר יצא זה לאורה בדפוס. המקום ברוב רחמיו וברוב חסדיו יזכני לגמור לטובה וגם לסדר הזה להוציאו לאורה במהרה וירחיק מעלי כל מיני שטן וקטרוג ועיכוב שבעולם אוכי״ר:
עירב את האותיות. ר״ל דבוקין מ״ד כשר מלמטן פי׳ הרשב״א ז״ל בתשו׳ סי׳ תרי״א אם נדבק מלמעלן פסול מפני שעד שלא נעשה אות נפסלה צורתה והילכך אם בא לגרור הרי הוא כחק תוכות ופסול שלא נעשה אות מעולם עד עכשיו שהוא גוררו אבל כשנדבקו מלמטה כגון ארצינו תפארתינו אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבקה ומתחלתה כשירה היתה ואם בא עכשיו לגוררו אין זה כחק תוכות והילכך אפילו אינו גורר כל שהוא יכול לגרור כשר כר״ז דאמר כל הראוי לבילה כו׳ אבל ארצך תפארתך שהכ״ף דבוקה באמצעית רגלה עם התיו בהא איכא ספיקא דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמור רגל שבה לגמרי ופסול ואיכא למימר דאינו אלא כלמטה וכשר כך נראה לי עכ״ל הרשב״א ז״ל:
ומציעים ברייתא בצירוף דברי אמורא המסייעים לקביעה זו: דתני: – ששונה (התנא) (כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ב,ב) עירב את האותות (האותיות) – שנגעו ודבקו האותיות זו בזו בשעת כתיבתן, ואינן מוקפות גוויל מכל צדדיהן, - ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שם של הברייתא: אית תניי תני: – יש תנא (ש)⁠שונה: כשר – שיכול לגרוד את הדיו שביניהן ולהפרידן, אית תניי תני: – (ו)⁠יש תנא (ש)⁠שונה: פסול – שאינו יכול לגרוד את הדיו שביניהן ולהפרידן. ומיישבים את הסתירה בין שתי הגרסאות: רבי אדא (במקבילה: ׳אידי׳) בר שמעון אמר בשם רבי יוחנן: מאן דאמר: – מי שאומר: כשר - מלמטן – אם נגעה אות באות מלמטה, שנדבקה לאחר שנגמרה כתיבתה, כשגורדה אין זה בכלל חק תוכות, מאן דאמר: – (ו)⁠מי שאומר: פסול - מלמעלן – אם נגעה אות באות מלמעלה, שנדבקה לפני שנגמרה כתיבתה, כשגורדה הרי זה חק תוכות. - לפי החברים, נקב באמצע בי״ת הוא כמו עירוב אותיות, ואשיין בר נדבה סבור כרבי יוחנן, והוא פוסל בנקב באמצע בי״ת כשניקב לפני כתיבתה, כשם שבעירב אותיות מלמעלה פסול, שאין לו תקנה בגרידה, והוא מכשיר בנקב באמצע בי״ת כשניקב לאחר כתיבתה, כשם שבעירב אותיות מלמטה כשר, שיש לו תקנה בגרידה. ונותנים דוגמה: כגון: ארצינו, תפארתינו – אם בכתיבת מילים אלו נגע ראשה של ו׳ בראשה של נ׳ שלפניה, זהו מלמעלה שפסול. ואם בכתיבת מילים אלו נגע סוף רגלה של ו׳ בקו התחתון של נ׳ שלפניה, זהו מלמטה שכשר.
ומציינים: ארצך – אם בכתיבת מילה זו נגע אמצע רגלה של ך׳ בסופה של צ׳ שלפניה, - צריכה – (הדבר) נצרך (מסופק, צריך לימוד ועיון, הדין במקרה הזה מסופק האם כשר או פסול). תפארתך – אם בכתיבת מילה זו נגע אמצע רגלה של ך׳ בסופה של ת׳ שלפניה, - צריכה – (הדבר) נצרך (מסופק, צריך לימוד ועיון, הדין במקרה הזה מסופק האם כשר או פסול. והספק הוא, שיש לומר שאף ך׳ אינה אות עד שתיגמר רגלה ופסולה, או שאינה אלא כנדבקה מלמטה וכשרה. - נראה שהספק מתייחס לצורת כתיבת אותיות שבה הקו התחתון של האות צ׳ וקצה הרגל השמאלית של האות ת׳ נמשכים מתחת לשורה, ורגלה של האות ך׳ משוכה למטה יותר מהן, וכשנגע בהן אמצע רגלה של ך׳ מתחת לשורה, יש כבר ל-ך׳ צורתה, ואינה כ-ר׳, אף שלא נגמרה כתיבתה).

קטע זה בירושלמי ברכות הוא מהירושלמי מגילה ואין שם מקומו כלל. הסופר העתיק את הסוגיה הזאת ממגילה, והיה צריך להתחיל: ׳רבי אחא בירבי שמעון בשם רבי יוחנן: לא יעמוד אדם ויתפלל במקום גבוה...׳, וטעה והתחיל להעתיק כמה שורות מלפני זה והעביר את הכול לברכות (״על הירושלמי״, עמוד 14).

בבבלי מנחות כט,א-ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: כל אות שאין גוויל (חלק) מוקף לה מארבע רוחותיה (אלא שהיא דבוקה לאות אחרת) - פסולה. - אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה: ניקב תוכו של ה״י (שהיה נקב בחלל שבתוך האות ה״י) - כשר, יריכו - פסול. - אמר רבי זירא: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא; ורבי יעקב אמר: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב יהודה: ניקב תוכו של ה״י - כשר; יריכו, אם נשתייר בו (בחלק המחובר לגג האות) כשיעור / כמלוא אות קטנה (כשיעור יו״ד) - כשר, ואם לאו - פסול.
אגרא חמוה דרבי אבא איפסיקא ליה כרעא דה״י (נפסקה לו הרגל של ה״י בתפילין). אתא לקמיה דרבי אבא, אמר ליה (רבי אבא): אם נשתייר בו כשיעור /כמלוא אות קטנה - כשר, ואם לאו - פסול.

בבבלי מסר אשיאן בר נדבך בשם רב יהודה: ניקב תוכו של ה״י - כשר, יריכו - פסול; ופירש רבי זירא בשם רב הונא: יריכו, אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה - כשר, ואם לאו - פסול.
ובירושלמי מסר רבי זירא בשם אשיאן בר נדבך: ניקב נקב באמצע בי״ת, אם היה הגויל מקיפו מכל צד - כשר, ואם לאו - פסול; וכן מסר רבי זירא בשם רב: ניקב נקב ביריכו של ה״א, אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה - כשר, ואם לאו - פסול.

כגון: ארצינו, תפארתינו
בירושלמי נתנו דוגמה במילים ״ארץ״ ״תפארת״ דווקא, אולי כי מצאו סימן לדבר בכתוב באיכה ב,א: ״אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן? [איכה] הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל?⁠״. המילים ״הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת״ יש בהן רמז לדין ש׳ארצנו, תפארתנו׳ מלמעלן (׳משמים׳) - פסול (׳השליך׳).

• • •
קרבן העדהפני משהמראה הפניםחידושי רידב״זאור לישריםהכל
 
(ח) ר׳רִבִּי אָחָא ביר׳בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן בְּשֵׁם ר׳רִבִּי יוֹחָנָן: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם וְיִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ. מַה טע׳טַעַם? אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי בָּא בְשֵׁם ר׳רִבִּי פָּפָּא: מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ י״י. ר׳רִבִּי אָדָא בַּר שִׁמְעוֹן בְּשֵׁם ר׳רִבִּי יוֹחָנָן: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם וְיִתְפַּלֵּל וְצָרִיךְ לִנְקוּבָיו. מַה טע׳טַעַם? הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יש׳יִשְׂרָאֵל. אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי סִימוֹן: הִתְכַּווֵן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יש׳יִשְׂרָאֵל. אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים – שְׁמוֹר עַצְמְךָ מִן הַטִּיפִּים הַיּוֹצְאִין מִבֵּין רַגְלֶיךָ. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר: בַּדַּקִּים, אֲבָל בַּגַּסִּים, אִם יָכוֹל לִסְבּוֹל – יִסְבּוֹל. ר׳רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אֲבִיָּה בְשֵׁם ר׳רִבִּי אָחָא: שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים – שְׁמוֹר עַצְמְךָ כְּשֶׁתְּהֵא נִקְרָא אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים שֶׁתְּהֵא טָהוֹר וְנָקִי. אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי בָּא: יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ – יְהִי מִקְרָאֲךָ לַקֶּבֶר בָּרוּךְ. אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי בֶרֶכְיָה: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת. אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁשְּׁעַת מִיתָתוֹ כִּשְׁעַת לֵידָתוֹ: מַה שְׁעַת לֵידָתוֹ נָקִי – אַף בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ יְהֵא נָקִי.
Rebbi Aḥa the son of Rebbi Simeon1 in the name of Rebbi Joḥanan: No man should stand at an elevated place and pray. What is the reason? Rebbi Abba the son of R. Pappai said: From the depth I call on You, Eternal!2 Rebbi Ada bar Simeon in the name of Rebbi Joḥanan said: No man should pray when he has an urge to go to the bathroom. What is the reason? Israel, prepare yourself before Your God.⁠3 Rebbi Alexandri said: Watch your feet when you go to God’s house4; watch yourself from the drops that drip from between your feet. That means, for urine. But for defecation, if he can bear it, let him bear it. Rebbi Jacob bar Abiah in the name of Rebbi Aḥa: Watch your feet when you go to God’s house; watch yourself when you are called to God’s house that you should be pure and innocent. Rebbi Abba said: Your fountain shall be blessed5, your being called to the grave shall be blessed. Rebbi Berekhiah said: A time to be born and a time to die6, hail to the man whose hour of death is like the hour of his birth; just as at the hour of his birth he was innocent so at the hour of his death may he be innocent.
1. As noted, read: R. Idi in the name of R. Simon (ben Laqish).
2. Ps. 130:1.
3. Am. 4:12.
4. Eccl. 4:17.
5. Prov. 5:18.
6. Eccl. 3:2.
קרבן העדהפני משהאור לישריםעודהכל
לא יעמוד אדם וכו׳ – הואיל ומייתי להא דאר״א בר״ש בשם ר״י מייתי נמי להך:
התכוון לקראת וגו׳ – וכשצריך לנקביו אינו יכול לכוין כל כך:
בדקים – מי רגלים הוא דצריך להפסיק אפי׳ באמצע תפילה דאיכא למיחש שיעשה כרות שפכה אבל בגדולים אם יכול לדחוק ולהעמיד עצמו לא יפסיק ואפי׳ מותר לעמוד ולהתפלל אם יודע בעצמו שיכול לסבול:
שתהא טהור ונקי – שתפנה עצמך קודם שתלך אל בית אלקים א״נ כשיהיה נקרא לע״ה לדין יהא טהור ונקי:
מקראך לקבר – כשיקראו אותו לקבר יהיה ברוך מכל המתים שיאמרו ברוך בואך:
עת ללדת ועת למות – דקרא יתירא אלא ללמד שביד האדם שתהיה עת מיתתו כעת לידתו:
ממעמקים קראתיך ה׳ – ואף שהכתוב במעמקי הלב מדבר מ״מ יש סמך גם לזה שלא יעמוד במקום גבוה להראות שאין גבהות לפני המקום:
הכון – הכן עצמך והתקן גופך כשאתה עומד לקראת אלהיך:
הדא דאת אמר בדקים – כשצריך לקטנים אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה:
אבל בגסים – שצריך לגדולים אם יכול לעמוד בעצמו ולסבול יסבול:
שמור עצמך – התקן עצמך כשתהא נקרא אל בית האלהים לעמוד בדין כשיבא עתך שתהא טהור ונקי במעשיך:
מקורך – לשון מקראך כשיהיו קורין אותך לקבר שיהיה ברוך בלא חטא:
עת ללדת – הלמ״ד דמיותר דריש דה״ק תראה שתהא עת המיתה שוה לעת של לדת שיהא נקי בלא חטא:
כאן המשך המקבילה בירושלמי ברכות.
כיוון שהביאו מימרה של רבי אדא / אידי בר שמעון בשם רבי יוחנן, מביאים עוד שתי מימרות שלו.
רבי אחא (במקבילה: ׳אידי׳) בירבי שמעון אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לא יעמוד אדם ויתפלל במקום גבוה – אסור לאדם להתפלל כשהוא עומד על מקום שהוא גבוה מסביבותיו, כגון שן סלע או תלולית עפר, אלא יעמוד במקום שהוא נמוך מסביבותיו ויתפלל.
ומציעים מקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שלא יתפלל במקום גבוה?) - אמר רבי בא בשם רבי פפא (צריך לומר כמו במקבילה: ׳רבי בא בריה דרבי פפי׳ - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): נאמר: ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ, י׳י״ (תהילים קל,א) – הריני קורא אותך וזועק אליך, ה׳, ממקום עמוק, כלומר, מתוך מצב של מצוקה. ויש לדרוש את הכתוב, שיקרא אדם לה׳ בתפילתו כשהוא במקום נמוך ולא כשהוא במקום גבוה.
רבי אדא (במקבילה: ׳אידי׳) בר שמעון אמר בשם רבי יוחנן: לא יעמוד אדם ויתפלל וצריך לנקוביו (חש בצורך להפריש שתן או צואה) – אסור לאדם להתפלל כשהוא צריך לנקביו, אלא ייפנה ואחר כך יתפלל.
ומציעים מקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שלא יתפלל והוא צריך לנקביו?) - נאמר: ״הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ, יִשְׂרָאֵל״ (עמוס ד,יב) – הֱיֵה נכון לצאת לקראת אלוהיך להקביל את פניו, כי הוא עומד לבוא אליך, - אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): יש לדרוש את הכתוב: התכוון לקראת אלהיך, ישראל – אתה חייב לכוון את ליבך אל ה׳ כשאתה מתפלל. וכיוון שמי שצריך לנקביו אינו יכול לכוון את ליבו, שצורכו מציק לו, לכן לא יתפלל.
אמר רבי אלכסנדרי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): כתוב: ״שְׁמֹר רַגְלְךָ (הכתיב ׳רגליך׳) כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים״ (קוהלת ד,יז) – היזהר בהתנהגותך כשתבוא אל בית המקדש; ויש לדרוש את הכתוב על הבא לבית הכנסת: - שמור עצמך מן הטיפים (טיפות) היוצאין מבין רגליך – דרש את הכתיב ׳רגליך׳ בלשון רבים - מי רגליים (שהשתן נראה כיוצא מבין הרגליים), ומכאן שמי שצריך להטיל מי רגליים יקפיד בעצמו שלא יתפלל.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שלא יתפלל והוא צריך לנקביו), - בדקים (צרכים קטנים, הטלת שתן) – מי שצריך להטיל שתן לא יתפלל, משום שקשה להתאפק עד לאחר שיתפלל, אבל בגסים (צרכים גדולים, הפרשת צואה) – מי שצריך להפריש צואה, - אם יכול לסבול (לשאת, להתאפק) – עד לאחר שיתפלל, יסבול – ומותר לו להתפלל.

המימרות של רבי אדא / אידי ברבי שמעון בשם רבי יוחנן הובאו כאן מפני שכולן מיוחסות לאותה שלשלת מוסרים, אף על פי שאין שום קשר ענייני ביניהן. תופעה זו מצויה בהרבה מקומות באגדות הירושלמי וגם בסוגיות הלכתיות (כמו כאן) (״לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי״, ״תרביץ״ סד, עמוד 257, הערה 113).

בקוהלת רבה פרשה ד [יז] נאמר: רבי אדא ברבי שמעון בשם רבי יוחנן: לעולם לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל. מה טעם? ״ממעמקים קראתיך, ה׳⁠ ⁠⁠״ (תהילים קל).
רבי [אדא ברבי שמעון בשם רבי יוחנן] (אומר): לעולם אל יתפלל אדם וצריך לנקביו. מה טעם? ״היכון לקראת אלוהיך, ישראל״ (עמוס ד). רבי סימון אמר: (התיבון ליה) ״היכון״ - התכוון ״לקראת אלוהיך, ישראל״.
אמר רבי אלכסנדרי: ״שמור רגלך״ - ׳שמור רגליך׳ כתיב. - רבי קריצפי בשם רבי יוחנן אמר: ״שמור רגלך״ - מן הטיפים שבין רגליך, ״כאשר תלך אל בית האלוהים״ תהיה טהור.
הדא דאת אמר - בדקים, אבל בגסים - אם יכול לסבול יסבול.

מביאים דרשה נוספת לכתוב שלעיל ״שמור רגלך...⁠״.
רבי יעקב בר אביה (במקבילה בכתב יד רומי: ׳בר אבא׳. - אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ״שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים״ (קוהלת ד,יז) – יש לדרוש את הכתוב: - שמור עצמך כשתהא נקרא אל בית האלהים שתהא טהור ונקי – על האדם להקפיד בעצמו, שכשיגיע יום מותו וייקרא אל ה׳ לתת דין וחשבון על מעשיו בחייו, יהיה טהור ונקי מן החטא.
אמר רבי בא (אמורא בדור השלישי): ״יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ״ (משלי ה,יח) – מקור המים שהוא שלך יהיה מבורך; ויש לדרוש את הכתוב: - יהי מקראך (קריאתך, הזמנתך) לקבר ברוך – כשתהיה נקרא לקבר, התבונן שתהיה ברוך, כלומר, נקי מן החטא (דרש ״מקורך״ - מקראך).
אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ״עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת״ (קוהלת ג,ב) – שעת הלידה של אדם ושעת המיתה קבועות מראש על ידי אלוהים; ויש לדרוש את הכתוב: - אשרי (מאושר) אדם ששעת מיתתו כשעת לידתו – שהכתוב בא להשוות שעת המיתה לשעת הלידה. מה שעת לידתו - נקי – שכשאדם נולד הוא נקי מן החטא, אף (במקבילה: ׳כך׳) בשעת מיתתו - יהא נקי – שלא יחטא בחייו.

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.

בקוהלת רבה פרשה ד [יז] נאמר: רבי יעקב בר אבא אמר: ״שמור רגלך״ - שמור עצמך כשתהא נקרא אל בית האלוהים שתהיה טהור ונקי. - אמר רבי אבא: ״יהי מקורך ברוך״ (משלי ה) - יהי מקראך לקבר ברוך.

בקוהלת רבה פרשה ג [ב] נאמר: ״עת ללדת ועת למות״ - אמר רבי ברכיה: הרי כל חוכמתו של שלמה שאמר: ״עת ללדת ועת למות״?! - [אלא] אשרי אדם ששעת מיתתו כשעת לידתו. מה שעת לידתו - נקי, אף שעת מיתתו - נקי.
ובדברים רבה ז,ה נאמר: אמר רבי ברכיה: כתיב: ״עת ללדת ועת למות״ (קוהלת ג) - ואין אנו יודעים שעת היא שאדם נולד ועת היא שאדם מת?! אלא אשרי אדם ששעת מיתתו כשעת לידתו. מה בשעת לידתו - נקי, אף בשעת מיתתו - נקי. הווי: ״ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך״.

• • •
קרבן העדהפני משהאור לישריםהכל
 
(ט) ר׳רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב יְהוּדָה: הָיָה עָשׂוּי כַּחֲצִי חֲלִיטָה: שׁוּרָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁיֵּשׁ לְמַטָּה הִימֶּינָּה שְׁתַּיִם – צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בָהּ שָׁלֹשׁ תִּיבִיּוֹת. הָאֶמְצָעִית – שְׁתַּיִם. הַתַּחְתּוֹנָה – אֲפִילוּ [עַל]⁠א הָאָרֶץ. ר׳רִבִּי זִעוּרָה בְשֵׁם רַב חִסְדָּא: הָיָה עָשׂוּי כְּמִין סִימְפּוֹן: שׁוּרָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁיֵּשׁ לְמַטָּה שְׁתַּיִם – שָׁלֹשׁ תֵּיבִיּוֹת, הַתַּחְתּוֹנָה – שְׁתַּיִם, וְהָאֶמְצָעִית – אֵינִי יוֹדֵעַ. ר׳רִבִּי יִרְמְיָה אמ׳אָמַר לָהּ ר׳רִבִּי זִעוּרָה בְשֵׁם רַב חִסְדָּא. ר׳רִבִּי יוֹנָה ור׳וְרִבִּי יוֹסֵה תְּרֵיהוֹן אָמְרִין: ר׳רִבִּי זִעוּרָה בְשֵׁם אַשְׁייָן בַּר נִדְבָּה, חֲבֵרַיָּא אמ׳אָמְרִין: ר׳רִבִּי זִעוּרָה בְשֵׁם רַב חֲנַנְאֵל: אִם הָיְתָה הַדְּיוֹ יוֹצְאָה מִבֵּין הַנְּקָבִים פָּסוּל. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? לוֹחְכָהּ בִּלְשׁוֹנוֹ וְהִיא עוֹמֶדֶת. טָעָה וְהִשְׁמִיט אֶת הַשֵּׁם, אִית תַּנָּייֵ תַנֵּי: תּוֹלֶה אֶת הַשֵּׁם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי: מוֹחֵק אֶת הַחוֹל וְכוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם וְתוֹלֶה אֶת הַחוֹל. ר׳רִבִּי זְעוּרָה רַב חֲנַנְאֵל בְּשֵׁם רַב: הל׳הֲלָכָה כְמִי שֶׁהוּא או׳אוֹמֵר: מוֹחֵק אֶת הַחוֹל וְכוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם וְתוֹלֶה אֶת הַחוֹל. ר׳רִבִּי זִעוּרָה רַב חֲנַנְאֵל בְּשֵׁם רַב: וְאִם הָיָה כְגוֹן אֲנִי י״י אֱלֹהֵיכֶם מוּתָּר. לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ תֵּיבִיּוֹת, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חוֹל. מַה נְפַק מִן בֵּינֵיהוֹן? אֵל אֱלֹהִים י״י. אִין תֵּימַר מִפְּנֵי שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ תֵּיבִיּוֹת – הֲרֶי הֵן שָׁלֹשׁ תֵּיבִיּוֹת. אִין תֵּימַר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חוֹל – הֲרֵי אֵין בּוֹ חוֹל. לַי״י צְרִיכָה. בַּי״י צְרִיכָה.
Rebbi Abba in the name of Rav Jehudah: if it was made like half a bagel1. The uppermost line under which are two others must contain at least three words, the middle one two, the lowest one even [on the] earth2. Rebbi Ze`ira in the name of Rav Ḥisda: if it was made like a double flute3, the uppermost line under which are two others must contain at least three words, the lowest two. The middle one I do not know4. Rebbi Jeremiah said it: Rebbi Ze`ira in the name of Rav Ḥisda; Rebbi Jonah and Rebbi Yose both say, Rebbi Ze`ura in the name of Ashian bar Nidba; the colleagues say, Rebbi Ze`ira in the name of Rav Ḥananel. If the ink comes out of the holes it is disqualified. What does he do? He licks it off with his tongue and it jells5. If he made an error and omitted the Name. There are Tannaim who state, he suspends the Name. There are Tannaim who state, he erases the profane, writes the Name, and suspends the profane6. Rebbi Ze`ira, Rav Ḥananel in the name of Rav: practice follows him who says, he erases the profane, writes the Name, and suspends the profane. Rebbi Ze`ira, Rav Ḥananel in the name of Rav: but if it was like I am the Eternal your God7 it is permitted. Why? Because these are three words or because part of it is profane? What is the difference between them? God, Highest Power, Eternal8. If you are saying because they are three words, they are three words. If you are saying, because part of it is profane, nothing there is profane. For the Eternal is questionable, by the Eternal is questionable9.
1. If a Mezuzah is written in calligraphy in the shape of half-circles one inside the other then the inner arcs are shorter than the outer ones and contain fewer words.
2. Deut. 11:21. The addition by the corrector clearly has to be deleted.
3. Greek συμφωνία. It is \_/-shaped, having the two mouth pieces close together but the bodies of the flutes diverging.
4. Whether it need 2 or 3 words. Therefore 3 certainly are sufficient. The Babli Menaḥot 30b quotes the first Tanna as R. Yose (whom Babylonian practice follows), the second one as R. Jehudah’s.
5. Whether it need 2 or 3 words. Therefore 3 certainly are sufficient. The Babli Menaḥot 30b quotes the first Tanna as R. Yose (whom Babylonian practice follows), the second one as R. Jehudah’s.
6. If there is a hole in the leather or parchment which is visible once the ink has dried, the letter is incomplete and disqualified. But if the ink when dry covers the hole completely so that the reader will not notice the hole, it is qualified. Babli Šabbat 108a.
7. Num. 15:41.
8. Jos. 22:22. The situation does not occur in the Pentateuch.
9. Since it will be stated later that prefixes of the Name may be erased while suffixes may not, the question is whether an erasable prefix has the same status as a profane word preceding the Name.
א. המגיה הוסיף בין השיטין את המלה ״על״.
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםחידושי רידב״זאור לישריםעודהכל
היה עשוי כחצי חליטה – שכתב כל הפרשה של המזוזה בחצי עיגולים זה בתוך זה כגלדי הבצלים נמצא ששורות התחתונות מתקצרים:
שורה העליונה – ולאו העליונה ממש אלא שיש למטה הימנה עוד שתי שורות צריך שיהא בה שלש תיבות:
התחתונה אפי׳ על הארץ – שהיא סוף הפרשה דיו ואף התחתונה צריכה שתי תיבות אלא דסד״א כיון שהן תיבות קצרות צריכין יותר קמ״ל דסגי בהו:
סמפון – באלכסון כעין שלש זוית:
והאמצעית איני יודע – אם סגי לה בב׳ או גם היא צריכה ג׳:
כיצד הוא עושה – לתקן שלא תצא הדיו:
לוחכה – להעור בלשונו והיא מתרככת והנקבים נסתמים:
מוחק את החול וכותב את השם – במקום המחק:
למה – מיבעיא ליה מ״ט מותר אי מפני שהן ג׳ תיבות ונראין כשורה בפ״ע ואין זה בזיון לשם או דלמא מפני שיש בו גם תיבה שהיא חול שתולה ואינו בזיון כל כך:
מה נפיק מן ביניהון – מאי איכא בין הני תרי טעמים:
הרי הן ג׳ תיבות – ומותר לתלותן:
לה׳ צריכה – אפי׳ אם תמצא לומר מפני שהוא חול מיבעיא לן לה׳ מי אמרי׳ כיון שיש באותה תיבה עצמה חול שרי או דלמא כיון שאף החול שבו הוא משמש להשם אסור:
או מפני שיש בהן חול. כתב הר״א מזרחי בתשובה סי׳ א׳ שיש שאמרו שמלת אני הוא שם ושאני ה׳ אלהיכם הם ג׳ שמות והשיב שלא מצא שאני הוא שם ע״ש וקשה ולמה לא הביא ראיה מבוררת מסוגין שאני חול:
היה עשוי כחצי חלוטה – אמזוזה קאי שעשאה השורות העליונות ארוכות ולמטה הולכות ומתקצרות עד סוף הפרשה וזהו כחצי חלוטה שהעוגה החלוטה ברותחין עושין אותה ארוכה ורחבה באמצע ושני ראשיה מתקצרות והולכות וכשחולקין אותה ברחבה לחצאין כל חציה וחציה רחבה מלמעלה ומתקצרת והולכת עד למטה:
שורה העליונה שיש למטה הימנה שתים שלש תיבות – כלומר כל שורות עד שורות שתים של למטה הן הן נקראו עליונות ואותן השורות צריך שיהא בכל אחת ואחת לא פחות משלש תיבות:
והאמצעיות שתים – ואותן האמצעיות שמתקצרין והולכין צריך שלא יהיה פחות משתים שתים תיבות:
התחתונה אפילו על הארץ – שורה התחתונה בתיבות על הארץ סגי ומפני שתיבות על הארץ צריך שיהו כתובין במזוזה בשורה האחרונה להכי קאמר אפילו על הארץ לפי שהשורות של מעלה יכולין להיות מכמה תיבות ובלבד שלא יפחות בעליונות משלש שלש ובאמצעיות לא פחות משתים שתים ובהתחתונה יהו נכתבות תיבות על הארץ ודי באלו:
היה עשוי כמין סיפמון – זהו כקנה מתפצלת באמצע ושני ראשיה מכאן ומכאן שלימין:
שורה העליונה שיש למטה שתים – כדלעיל שכל שורה שנשאר למטה. הימנה שתים שורות נקראת עליונה ואותן צריך שיהא בכל אחת ואחת לא פחות משלש תיבות והתחתונה שתים תיבות שהן על הארץ:
והאמצעיות – שהן קצרות איני יודע כמה תיבות צריך בהן:
ר׳ ירמיה אמר לה – להא דלקמן דר׳ זעירא בשם רב חסדא אמרה ור׳ יונה ור׳ יוסה תריהון אמרין דר׳ זעירא בשם רב חסדא אמרה. וחברייא אמרו דר׳ זעירא בשם רב חננאל אמרה שאם היתה הדיו יוצאה מבין הנקבים שהיה נקב בקלף ואין הדיו עוברת עליו אלא שיוצאה דרך הנקב לעבר השני פסול:
כיצד הוא עושה – אם אירע לו זה בכתיבתו:
לוחכה בלשונו – סביב הנקב והיא עומדת במקומה מצד הנקב ונשאר האות שלם וכותב להלן מצד הנקב השני ונמצא שהנקב הוא בין האותיות ואין האותיות נוגעות בו:
אית תניי תולה וכו׳ – בספר תורה מיירי דהא קאמר לעיל אין תולין לא בתפלין ולא במזוזות ובס״ת שהשמיט את השם פליגי בה כיצד יעשה:
מוחק את החול – תיבת חול שנכתב בצד השם מוחקו וכותב את השם במקומו ותולה תיבת החול בין השיטין:
ואם היה כגון אני ה׳ אלהיכם – שהשמיטן מותר לתלותן בין השיטות אפי׳ למ״ד מוחק את החול וכו׳:
למה – מותר אם הטעם מפני שהן שלש תיבות מוטב לתלותן משיצטרך למחוק ג׳ תיבות מהס״ת או הטעם מפני שיש בו חול תיבת אני והואיל ותיבה זו יכול לתלותה תולה כל הג׳ תיבות הללו כדי שיהו נכתבין ונקראין כאחת משיטה אחת:
מה נפק מן ביניהון – דהני תרי טעמים:
אל אלהים ה׳ – אם השמיטן בכתיבת נביאים וכתובים איכא בינייהו דאין תימר מפני שהן ג׳ תיבות א״כ הני נמי ג׳ תיבות הן ומוטב לתלותן משימחוק תיבות הרבה ואין תימר דלעיל הטעם מפני שיש בהן תיבת חול הרי כאן אין בהן חול שכולן שמות הן וא״כ יותר טוב למחוק בשביל כך ג׳ תיבות חול ולכתוב במקומן ולתלות החול משיתלה ג׳ שמות בין השיטין:
לה׳ צריכה – אם השמיט תיבת לה׳ וכן בה׳ צריכה מיבעיא לן דהואיל ויכול למחוק הו׳ והב׳ שהן לפני ה׳ שאין מתקדשות מוחקן עם תיבה אחת ותולן וכותב השם במקומן או מכיון שתולה הל׳ או הב׳ תולה כל אותה התיבה שתהא כולה בשיטה אחת ולא תהא נפסקת בשתי שיטות:
רב חננאל בשם רב הלכה כמי שהוא אומר מוחק את החול וכותב את השם וכו׳ ובהקומץ שם ע״ב גריס רב חננאל אמר רב הלכה תולין את השם וכך היא מסקנת הפוסקים וכר״ש שזורי שם כל השם כולו תולין מקצתו אין תולין והתוס׳ שם מביאין להא דהכא ולהוכיח דתולין גרע מלכתוב את השם על המחק וכפי הגירסא דגרס התם ר׳ יוסי אומר אף תולין את השם ולא כגי׳ ר״ת דלא גריס אף וכתבו ומיהו קשה אי גרסינן במילתיה דר׳ יוסי אף תולין וכו׳ ודעת הרמב״ם בזה כדעת ר״ת כמ״ש בפ״א מהלכות תפילין בהלכה י״ו שכך הדין בס״ת אבל במזוזה ותפילין אין תולין בהן אפילו אות אחת וטעמא דבהו בעינן הכתיבה כסדרן וכדקאמר נמי הכא לעיל תולין בספרים ואין תולין לא בתפלין ולא במזוזות וסיים שם ומותר לכתוב את השם על מקום הגרר ועל מקום המחק בכולן. ור״ל בתפילין ומזוזות שאי אפשר לתלות כותב השם על הגרר או על המחק אם עדיין לא כתב כלום משם ואילך אבל בס״ת כבר גילה דעתו שמוטב לתלות את השם מלכתבו על הגרר ועל המחק וכ״כ בהגמיי׳ שם ודעת רבינו המחבר נראה כר״ת בהא דפסק כר״ש שזורי ומצוה מן המובחר לתלות אבל בגורר ולמחוק פליגי. וסיים שם עוד פסק בספר התרומה דכל הדינים אלו בין בחומש בין בנביאים וכתובים שהיו כותבין אותם בזמניהם. דהא אל אלקים ה׳ מספקא ליה בירושלמי אם מותר לתלותו הוא בתהלים ע״כ וכ״כ התוס׳ בהקומץ שם. ולאו דוקא שהיא ג״כ ביהושע כ״ב. ובענין הבעיא דהכא ולא איפשיטא בב׳ וג׳ שמות לא ביאר כלום ונראה דזה תליא נמי בפלוגתת הפוסקים כנזכר דלמאי דפסקו הרמב״ם ור״ת וכן דעת הרא״ש הביאו הטור סי׳ רע״ו דתלייה עדיפא א״כ גם כן כאן עדיפא ובודאי בב׳ שמות שהן בתורה כגון אני ה׳ אלהיכם דפשיטא ליה הכא דמותר לתלותן ודאי תלייה עדיפא מלכותבן על הגרר ועל המחק ומיהו בג׳ שמות שהן בתורה כמו בי״ג מדות וכן בשמע ישראל אכתי מספקא לן מדלא אמר הכא במה נפק מן ביניהון דקאמר אלא אלו שבנביאים וכתובים ולעיל קאמר בהדיא תפלין ומזוזות שכתבן בספרים תולין בהן והוה ליה לומר כגון אלו ג׳ שמות שבפרשיות תפלין ומזוזות והן כתובין בס״ת דבשם אחד פשיטא לן דתולין ובאותן ג׳ שמות מספקא לן והואיל דלא שכיח שישמוט אותן הסופר לכולן בס״ת לא נאריך בזה ואפשר דמהאי טעמא נמי לא קאמר הש״ס כגון אלו הג׳ שמות:
ר״ז ר״ח בשם רב ואם הי׳ כגון אני ה׳ אלקיכם מותר. ושאל למה מפני שהן שלש תיבות ר״ל והוי כעין שורה ולא חשוכ כתלוי׳ או מפני שיש בו חול ר״ל דלת חשיב תלוי׳ תיבה השני׳ משום דהיא שייך להראשונה ואך הראשונה הוי תלוי׳ אבל התיבה שלאחריה ששייך אחריה לא חשיב תו תלוי׳ כיון שתיבה הראשונה היא חול דמותר לתלותה וע״כ ה׳ אלהיכם ששייך לה לא חשיב תו כתלוי׳:
מביאים שני מאמרים בעניין מזוזה.
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני): היה עשוי כחצי חליטה (נראה שצריך לומר: ׳חמיטה׳. חמיטה או חמיתה היא כלי עגול, קערה. גם המאפה, הלחם או העוגה, שנעשה בצורה זו נקרא חמיטה. מקור המילה ביוונית. הלשון ׳כחצי חמיטה׳ מופיע בירושלמי ברכות ט,ב) – כחצי עיגול, שהמזוזה (שתי הפרשות שבה) נכתבה בשורות העשויות בצורת חצי עיגול, זו לפנים מזו, כשכל שורה קצרה מהשורה שמעליה, ותחילת המזוזה בשורה החיצונית והארוכה ביותר, וסוף המזוזה בשורה הפנימית והקצרה ביותר, שורה העליונה שיש למטה הימינה שתים – השורה העליונה מבין שלוש השורות האחרונות של המזוזה, שיש מתחתיה שתי שורות, - צריך שיהא בה שלש תיביות (תיבות) – מילים לכל הפחות, והוא הדין השורות שמעל השורה הזו, האמצעית – השורה האמצעית מבין שלוש השורות האחרונות של המזוזה, שיש מתחתיה שורה אחת, - שתים – צריך שיהא בה שתי מילים לכל הפחות, התחתונה – השורה התחתונה מבין שלוש השורות האחרונות של המזוזה, - אפילו ״עַל הָאָרֶץ״ (דברים יא,כא) – די שיהא בה מילה אחת, ואפילו שתי המילים האחרונות של המזוזה: ״על הארץ״, שהן כמילה אחת, שכן המילים האלו מוקפות.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): היה עשוי כמין סימפון (צינור, קנה. נראה שהכוונה כאן לחליל פאן - כלי נשיפה שמורכב מכמה צינורות עץ באורכים שונים המחוברים זה לזה. הלשון ׳כמין סימפון׳ מופיע בירושלמי פיאה ו,ה) – שהמזוזה (שתי הפרשות שבה) נכתבה בשורות ישרות, כשכל שורה קצרה מהשורה שמעליה, ותחילת המזוזה בשורה העליונה והארוכה ביותר, וסוף המזוזה בשורה התחתונה והקצרה ביותר, שורה העליונה שיש למטה הימינה שתים – השורה העליונה מבין שלוש השורות האחרונות של המזוזה, שיש מתחתיה שתי שורות, - צריך שיהא בה שלש תיביות – מילים לכל הפחות, והוא הדין השורות שמעל השורה הזו, התחתונה – השורה התחתונה מבין שלוש השורות האחרונות של המזוזה, - שתים – צריך שיהא בה שתי מילים לכל הפחות, והאמצעית – השורה האמצעית מבין שלוש השורות האחרונות של הפרשה, שיש מתחתיה שורה אחת, - איני יודע – את ההלכה, האם צריך שיהא בה שתי מילים, מילה אחת פחות מהמילים שבשורה שמעליה, או שמא צריך שיהא בה שלוש מילים, מילה אחת יותר מהמילים שבשורה שמתחתיה.

כסגנון שבמימרה זו מצאנו בבבלי: ״נימא אחת קשורה - חוצצת, שלוש - אינן חוצצות, שתיים - איני יודע״; ״עַד אחת - טרפה, שלישית - כשרה, שנייה - איני יודע״.

בבבלי מנחות לא,ב אמרו: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מזוזה שעשאה שתיים שלוש ואחת (שורה בת שתי מילים, ומתחתיה שלוש ומתחתיה אחת) - כשירה, ובלבד שלא יעשנה כקובה (כמין אוהל, בשורות מתרחבות והולכות, שורה בת מילה אחת, ומתחתיה שתיים ומתחתיה שלוש), ובלבד שלא יעשנה כזנב (בשורות מתקצרות והולכות).

בבבלי מובאת מימרה ארץ ישראלית, ובירושלמי מובאות שתי מימרות בבליות. לבבל הביא רבה בר בר חנה את מימרת רבי יוחנן, ולארץ ישראל הביאו רבי אבא את מימרת רב יהודה ורבי זירא את מימרת רב חסדא.
כזנב בבבלי הוא כמין סימפון בירושלמי.
לפי הירושלמי, יעשה כחצי חמיטה וכמין סימפון. ולפי הבבלי, לא יעשה כקובה וכזנב.

רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר לה – אומר אותה (את השמועה להלן): רבי זעורה אמר בשם רב חסדא; רבי יונה ורבי יוסה (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) תריהון אמרין – שניהם אומרים (את השמועה להלן): רבי זעורה אמר בשם אשיין בר נדבה (אמורא בבלי בדור השני); חבריא אמרין – החברים (קבוצת תלמידי החכמים) אומרים (את השמועה להלן): רבי זעורה אמר בשם רב חננאל (אמורא בבלי בדור השני) – האמוראים הללו מוסרים מסורות חולקות בקשר לזהות האמורא שמשמו אמר רבי זעורה את המימרה להלן: אם היתה הדיו יוצאה מבין הנקבים – דרך הנקבים שבגוויל בשעת הכתיבה על גביו, - פסול – שהנקבים מפסיקים את האותיות ואין שם היקף גוויל. כיצד הוא – הסופר, עושה – כדי שלא תיפסל הכתיבה? לוחכה – מלקק את הגוויל, בלשונו – קודם שיכתוב, כדי לסתום את הנקבים ברוק שבלשונו, והיא עומדת – הדיו עוברת על גבי הנקבים ואינה יוצאת דרכם, והאותיות הכתובות על הנקבים נשארות שלמות.

בבבלי שבת קח,א וחולין קיט,ב אמרו: אמרי במערבא: כל נקב שהדיו עוברת עליו - אינו נקב (לפסול את הכתיבה על גביו).
דנים בעניין טעות בכתיבת השם בספרים.
ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של ברייתא: טעה – סופר, והשמיט את השם (כינוי לאלוהים) – דילג בשעת כתיבת ספרים על אחד משמותיו של ה׳ ולא כתבו, - אית תניי תני: – יש תנא (ש)⁠שונה: תולה את השם – מותר לכתוב את השם תלוי בין השורות, אית תניי תני: – (ו)⁠יש תנא (ש)⁠שונה: מוחק את החול – מילה שאין בה קדושה, וכותב את השם – במקומה על המחק, ותולה את החול – את המילה שמחק, ואין תולים את השם, משום שהוא גנאי שיהא השם תלוי בין השורות (בתפילין ובמזוזות אין תולים כלל, כמו שאמרו בירושלמי לעיל).
ופוסקים הלכה: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חננאל (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): הלכה כמי שהוא אומר: מוחק את החול וכותב את השם ותולה את החול.
רבי זעורה אמר בשם רב חננאל שאמר בשם רב: ואם היה כגון ״אֲנִי י׳י אֱלֹהֵיכֶם״ (שמות ו,ז ועוד) – אם טעה ודילג על שלוש מילים אלו, שיש בהן שני שמות של ה׳, - מותר – לתלות שלוש מילים אלו, ואין בזה גנאי כמו בתליית שם אחד.
ומבררים את טעמו של הדין: למה? – מדוע מותר לתלות שלוש מילים אלו? ויש להציע שני הסברים אפשריים לדין הזה: מפני שהן שלש תיביות – והן נחשבות כשורה בפני עצמה, או מפני שיש בו חול – שהוא תולה מילה של חול עם השם?
ומציעים מקרה נפקות בין שני ההסברים: מה נפק מן ביניהון? – מה יוצא מביניהם? ״אֵל אֱלֹהִים י׳י״ (יהושע כב,כב; תהילים נ,א) – אם טעה ודילג על שלוש מילים אלו, שכולן שמות של ה׳. ומפרטים את הנפקות: אין תימר: – אם תאמר: מפני שהן שלש תיביות – מטעם זה מותר לתלות את המילים ״אני ה׳ אלהיכם״, - הרי הן שלש תיביות – שלושה השמות ״אל אלהים ה׳⁠ ⁠⁠״ הם שלוש מילים, ולכן מותר לתלות שלושה שמות אלה. אין תימר: – (ו)⁠אם תאמר: מפני שיש בו חול – מטעם זה מותר לתלות את המילים ״אני ה׳ אלהיכם״, - הרי אין בו חול – שלוש המילים ״אל אלהים ה׳⁠ ⁠⁠״ אין בהן חול, ולכן אסור לתלות שלושה שמות אלה.
ומציינים: ״לי׳י״ - צריכה – (הדבר) נצרך (מסופק, צריך לימוד ועיון, הדין במקרה הזה מסופק האם מותר או אסור לתלות). ״בי׳י״ - צריכה – (הדבר) נצרך (מסופק, צריך לימוד ועיון, הדין במקרה הזה מסופק האם מותר או אסור לתלות. והספק הוא, האם מילה זו נחשבת כשתי מילים, מפני שיש בה אות שאינה של עיקר השם, ואם דילג על מילה זו ועל מילה נוספת ואפילו שם ה׳ - מותר לתלות אותן, שהוא כמי שדילג על שלוש מילים שיש בהן שם אחד או שניים של ה׳, או שמא אין מילה זו נחשבת כשתי מילים, ואם דילג על מילה זו ועל מילה נוספת ואפילו של חול - אסור לתלות אותן, שהוא כמי שדילג על שתי מילים שיש בהן שם של ה׳).

במסכת סופרים ה,ה נאמר: טעה את כל השם - יתלנו בין השיטים; דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: מוחק מה שלפניו, וכותב את השם על מה שמחק. רבי שמעון בן אלעזר אומר בשמו: אין תולים את השם, ואין כותבים את האזכרה על מקום הגרר. רבי חנינא בן עקיבא אומר: יגנוז את כל היריעה.

בבבלי מנחות ל,ב אמרו: תנו רבנן: הטועה בשם (שהיה צריך לכתוב את השם, ודילג וכתב את המילה הבאה) - גורר (מגרד) את מה שכתב, ותולה (כותב מעל השורה) את מה שגרר, וכותב את השם על מקום הגרר; דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: תולים את השם (מעל השורה, בלא לגרור מה שכתב). רבי יצחק אומר: מוחק (את הדיו) וכותב (את השם במקום המחק). רבי שמעון שזורי אומר: כל השם כולו תולים, מקצתו (אם היה מקום לכתוב רק שתי אותיות ולא את כולו) אין תולים. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: אין כותבים את השם לא על מקום הגרר ולא על מקום המחק ואין תולים אותו. כיצד עושה? מסלק את היריעה כולה (שטעה בה) וגונזה.
איתמר: אמר רב חננאל אמר רב: הלכה: תולים את השם. רבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל: הלכה: מוחק וכותב. - ולימא מר הלכה כמר (כרבי יוסי), ומר הלכה כמר (כרבי יצחק)! - משום דאפכי להו (יש שהופכים את שיטות התנאים, כמו שהוא במסכת סופרים ה,ה, ואם היו אומרים את שמות החכמים, לא היו יודעים מה ההלכה, ולכן היו צריכים לפרש).

פסק ההלכה של רב חננאל בשם רב בבבלי אינו כפסק ההלכה שאמר רבי זעורה בשם רב חננאל בשם רב בירושלמי.
בבבלי: ״אפכי להו״. ובירושלמי: ״אית תניי תני... אית תניי תני...⁠״. תופעה זהה יש גם בשני עניינים סמוכים בבבלי מגילה לא,ב-לב,א ובירושלמי מגילה ג,ו, וגם בהם אמר רבי זעורה בשם אמוראים בשני התלמודים ״הלכה כמי שהוא אומר״ ולא אמר ״הלכה כרבי פלוני״.
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםחידושי רידב״זאור לישריםהכל
 
(י) רַב שֶׁשְׁעָה בְרֵיהּ דְּרַב חֲנַנְאֵל אמ׳אָמַר: צָרִיךְ לִכְתוֹב הֵ״א לְמַטָּה מֵאַרְכּוּבָתוֹ שֶׁלְלַמֶּ״ד. הַלְי״י תִּגְמְלוּ זֹאת – הָא לַי״י תִּגְמְלוּ זֹאת. מְזוּזָה, אִית תַּנָּייֵ תַנֵּי: פְּתוּחָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי: סְתוּמָה. שֶׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הל׳הֲלָכָה כְמִי שאומ׳שֶׁאוֹמֵר פְּתוּחָה. שֶׁאֵין זֶה מְקוֹמָהּ. פְּתוּחָה מֵרֹאשָׁהּ – סְתוּמָה. פְּתוּחָה מִסּוֹפָהּ – פְּתוּחָה. פְּתוּחָה מִיכָּן וּמִיכָּן – סְתוּמָה. טָעָה וְהִשְׁמִיט פָּסוּק אֶחָד, אִם יֵשׁ בּוֹ שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ שִׁיטִּין – מְתַקְּנוֹ וְקוֹרֵא בוֹ, אַרְבַּע – אֵינוֹ קוֹרֵא בוֹ. ר׳רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב חֲנַנְאֵל:⁠א אַף בְּקֶרַע כֵּן. תַּנֵּי: סֵפֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ [שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ טְעִיּוֹת בְּכָל דַּף וְדַף – מְתַקְּנוֹ וְקוֹרֵא בוֹ, אַרְבַּע – אֵינוֹ קוֹרֵא בוֹ. וְהָא תַנֵּי: סֵפֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ]⁠ב שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ טְעִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן מְתַקְּנוֹ וְקוֹרֵא בוֹ! אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי שַׁמַּי: כָּאן בְּסֵפֶר גָּדוֹל וְכָאן בְּסֵפֶרג קָטוֹן. ר׳רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב חֲנַנְאֵל: מָצָא בוֹ דַף אֶחָד שָׁלֵם מַצִּיל אֶת כּוּלּוֹ. מַה שָׁלֵם שֶׁאֵין בּוֹ [שָׁלֹשׁ]⁠ד טְעִיּוֹת, אוֹ שָׁלֵם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע. חָגְרָא אֲחוֹי דר׳דְּרִבִּי בָּא בַּר בִּינָה יְהַב אוֹרַייְתָא לְרַב חֲנַנְאֵל וְקָרָא בָהּ. אמ׳אָמַר לֵיהּ: הָדָא אוֹרַיְתָךְ צְרִיכָה צְלוּ. וּבַסּוֹף מָצָא בָהּ דַף אֶחָד שָׁלֵם וְהִצִּיל אֶת כּוּלָּהּ. מַה שָׁלֵם שֶׁאֵין בּוֹ טְעִיּוֹת, אוֹ שָׁלֵם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע.
Rav Shesha the son of Rav Ḥananel said, one has to write ה below the knee joint of the ל, so you want to repay to the Eternal? In this way you want to repay to the Eternal1? The Mezuzah. There are Tannaim who state, open; there are Tannaim who state, closed2. Samuel bar Shilat in the name of Rav: Practice follows him who said open, since that is not its place3. Open at the start is closed. Open at the bottom is open. Open on both sides is closed4. If in error he omitted one verse, if it is two or three lines one repairs and reads from it; four one does not read from it5. Rebbi Ze`ira in the name of Rav Ḥananel, the same holds for a tear6. It was stated, a scroll in which there are [two or three errors on every page one fixes and reads from it. Four one does not read from it. But was it not stated, a scroll in which there are]⁠7 85 errors, as the paragraph it was when the Ark travelled8, one repairs and reads from it? Rebbi Shammai said, here in a large scroll, there in a small scroll9. Rebbi Ze`ira in the name of Rav Ḥananel, if he found in it one page which is whole, it saves everything. How? Whole in that there are (no) [not three]⁠10 errors? Or whole that there are no four? Ḥagra the brother of Rebbi Abba bar Bina gave a Torah scroll to Rav Ḥananel who checked it. He said to him, this your Torah scroll needs prayer11. At the end he found in it a page which was whole, which saved everything. How? Whole in that there are no errors? Or whole that there are no four12?
1. In Deut. 32:6 one has to write ה לי֙י, an enlarged he of which, however, the horizontal bar has to be aligned with the horizontal bar of the following lamed. The larger size will appear at the bottom where the vertical bars of this he are longer than those of the following Name.
2. Paragraphs in the Hebrew Bible are either ending in a blank space of a third of a line, with the next paragraph starting on the same line on which the previous paragraph ended, this is called a closed paragraph. The other possibility is that the remainder of the last line remains empty; this is called open paragraph. Both paragraphs written in a Mezuzah, Deut. 6:4–9, 11:13–21, are closed in a Torah scroll; the first one follows an open paragraph, the second a closed one.
3. The Babli disagrees (Menaḥot 32a).
4. “Open at the start” means that the writing of the first paragraph starts only in the middle of the line. This is normal for paragraphs following a closed paragraph. Open at the bottom means that the remainder of the last line of the paragraph remains empty; this is the definition of an open paragraph. Open on both sides implies open at the start.
5. The scroll may not be used for public readings.
6. A tear in the parchment damaging up to three lines may be fixed by sewing the tear. If it is greater the page has to be removed and buried.
7. It seems that the corrector’s addition is necessary from the statements following.
8. Num. 10:35–36 is a separate text and contains exactly 85 letters.
9. A small scroll is one of 28 colums, which may exhibit 3 errors on each column and not reach 85. A large scroll has more columns; one has to check each column for the number of errors.
10. The later text shows clearly that the corrector’s text has to be deleted.
11. There are so many errors that the scribe clearly sinned when writing the scroll.
12. Since no answer is given, in praxi one requires a column totally without error. Babli Mehaḥot 29b.
א. בכ״י ליידן נוספה כאן בטעות המלים: ״מצא בו דף אחד שלם״ והועבר עליהן קולמוס.
ב. המלים בסוגריים המרובעים הושמטו ע״י הדומות בכ״י ליידן והושלמו שם בגיליון.
ג. בכ״י ליידן נוספה כאן בטעות מלת: ״גדול״ והועבר עליה קולמוס.
ד. המגיה הוסיף בין השיטין את המלה ״שלש״.
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםאור לישריםעודהכל
צריך לכתוב ה״א – דהלה׳ תגמלו זאת למטה מכפיפתה של למ״ד דנשמע שהיא תיבה בפ״ע ונפרשה הא לה׳ תגמלו זאת:
פתוחה – שעושה פ׳ שמע שבה פתוחה שאף ע״פ שהיא סתומה בתורה מ״מ כיון שאינה סמוכה בתורה לפ׳ והיה אם שמוע ליכא קפידא:
פתוחה מראשה – שהניח חלק בראש השיטה כשיעור ט׳ אותיות ואח״כ התחיל לכתוב היינו צורת פ׳ סתומה:
פתוחה מסופה – שסיים באמצע שיטה והניח בסוף כשיעור ט׳ אותיות והתחיל לכתוב בתחלת שיטה השנייה זו היא פ׳ פתוחה:
פתוחה מכאן ומכאן – כשתצטרף מה שהניח חלק בסוף שיטה ובתחלת שיטה יהיה שיעור ט׳ אותיות זו סתומה היא:
אם יש בו – כדי שיעור לכתוב ב׳ או ג׳ שיטין לתקנו:
ארבע – אם החסרון כדי שיעור ד׳ שיטין אינו קורא בו:
אף בקרע כן – אם נקרע גליון הס״ת ונכנס הקרע בג׳ שיטין יתפור בד׳ שיטין אל יתפור אלא יגנזנה:
פ״ה טעיות וכו׳ מתקנו וקורא בו – ויש ספרים שאין בה עשרים דפין הרי מגיע לכל דף יותר מג׳ טעיות ואפילו הכי מתקנו:
כאן בספר גדול – שיש בו דפין הרבה אם יש בו פ״ה טעיות אף על פי שאינו מגיע לכל דף ג׳ טעיות גונזו:
כאן בספר קטן – שלפי שיעור פ״ה אותיות יגיע לכל דף יותר מג׳ טעיות אזלינן לחומרא אם יש ג׳ טעיות בכל דף צריך גניזה:
מציל את כולו – שאפי׳ כמה טעיות בכל דף מצלת עליהן דף זה השלם:
מה שלם – מיבעיא ליה האי שלם דקאמרת אם שיהיה דף א׳ שאין בו טעות אבל אי אית ביה שלש אינו מציל או דלמא אם יש בו דף א׳ שאין בו ד׳ אבל ג׳ מציל דהואיל ואיתיהיבת רשות לתקן ספר תורה שיש בה ג׳ טעיות בכל דף מתקן נמי להך דף ומצלת על כולן אף על פי שיש ד׳ טעיות בכל שאר דפין והכי מסיק בבבלי:
חגרא – אחיו של ר׳ בא בר׳ בינה נתן ספר תורה לרב חננאל לקרות בה אם היא כשרה דרב חננאל סופר היה:
א״ל – ס״ת זו צריכה דעת צלולה לעיין בכולה אם אינה צריכה גניזה לפי שמצא בה יותר מג׳ טעיות בכל דף וי״מ צריכה תפילה לכפר על מי שקרא בה שהיו בה הרבה טעיות בכל דף והראשון נ״ל:
מה שלם וכו׳ – כלומר אף במעשה זה יש להסתפק אם היה הדף שלם בלא שום טעות או שלא היו בו ד׳ טעיות:
פתוחה מראשה סתומה. מה שפירשתי בקונטרס הוא ע״פ שיטת הרמב״ם אבל הרא״ש חולק בדבר ויש לו גירסא אחרת בסוגיין ועיין בב״י בסימן ער״ה וסימן רפ״ח בי״ד ובתוספות דמנחות דף ל״ב בד״ה והאידנא וכו׳ פירשו בה פירוש אחר ע״ש:
צריך לכתוב ה״א למטה מארכובתו של למ״ד וכו׳. כתב בספר אור תורה ונ״ל שאילו היתה כוונתו למטה ממש הא תו ל״ל לכן נ״ל שסוף מאמר זה מורה כוונתו שה״א נכתבת לבדה וכיון שאינה סמוכה ללמ״ד למטה ממנה קרי לה וכו׳ ע״כ ואיני יודע לכוין דבריו להוציא המאמר הכתוב בירושלמי ובמדרש רבה פרשת בשלח מפשטו בשביל דברים שנאמרו במסורה וגם שאפשר לכוין שניהם דצריך הרחקה ללמד שחסר אות וצריך השפלה ללמד על האנחה וצעקת הוי וכמפורש במדרש שם וזה ברור גם מה שכתב בספר ידי משה אינו נכון לפי מ״ש כאן:
אף בקרע כן. במנחות דף ל״א גרסינן אר״ז אמר רב תננאל א״ר קרע הבא בשני שיטין יתפור בשלש אל יתפור ע״כ וקשה דכאן קאמר ר״ז בשם ר״ת דאף שלש יתפור וי״ל דמסיק התם דבחדתא לית לן בה א״כ הכא בחדתא איירי דומיא דהשמיט שנעשה מתחלה ודוקא ג׳ הוא דיתפור אבל ד׳ אפילו אחדתא לא יתפור וזה מדוקדק בלשון הרמב״ם פ״ט מה״ת ז״ל אבל אם ניכר הגויל שהוא עפיץ תופר אפילו קרע הבא בתוך ג׳ ול״ק סתם תופר אלא ודאי דאף בחדתא תוך ד׳ לא יתפור וכמ״ש:
צריך לכתוב ה״א למטה מארכובתו של למ״ד – כדמסיים ואזיל שהוא בפסוק הלה׳ תגמלו זאת ועל פי תיקון סופרים מהמסורה אותה ה׳ נכתבת גדולה והיא נחשבת בחשבון אל״ף בי״ת הגדולים שישנן בהכ״ד כשרים וקאמר שצריך ליזהר שלא יגביה הה׳ מהלמ״ד אלא מלמטה נגד הארכיבה של הלמ״ד יתחיל לכתוב לעשותה גדולה כי היכי דלישתמע כשתי תיבות הא לה׳ תגמלו זאת:
מזוזה – פליגי בה כיצד עושין פרשיותיה:
הלכה כמי שאומר פתוחה – בין שמע לוהיה אם שמוע לפי שאין זה מקומה של והיה אחר שמע בהתורה:
פתוחה וכו׳ – השתא מפרש מה היא פתוחה ומה היא סתומה:
פתוחה מראשה סתומה – אם לא התחיל והיה אם שמוע מתחלת השיטה אלא שהניח חלק והתחיל לכתוב וזהו פתוחה מראשה והיא נקראת סתומה:
פתוחה מסופה פתוחה – שהתחיל לכתוב מתחלת השיטה ולא הניח חלק אלא בסופה זו היא נקראת פתוחה:
פתוחה מכאן ומכאן סתומה – אם סיים פ׳ שמע שלפניה באמצע השיטה והניחה פתוחה והתחיל לכתוב והיה באמצע השיטה וזהו מכאן ומכאן נקראת היא ג״כ סתומה:
טעה והשמיט פסוק אחד וכו׳ – אס״ת קאי דאלו בתפלין ובמזוזה כסדרן בעינן:
ארבע – אם הוא בארבע שיטין אינו קורא בו דמנומר הוא:
אף בקרע כן – אם נקרעו השיטות הדין כן דעד ד׳ שיטין מתקן וקורא בו:
והתני ספר שיש בו פ״ה טעיות וכו׳ – ומשמע הא יותר מכאן אינו קורא בו והרי חשבון זה לא יגיע לשלש טעיות לכל דף ודף ואפ״ה לא מהני תיקון לקרות בו:
כאן בספר גדול כאן בספר קטן – ספר גדול הוא כל הספר מחמשה חומשין שבתורה וספר קטן ספר אחד מהחמשה הוא והא דקתני דעד ג׳ טעיות בכל דף מהני תיקון וא״צ גניזה היינו בכל הס״ת והא דקתני דלא מהני תיקון אלא עד פ״ה טעיות יש הספר היינו בספר קטן שהוא ספר אחד מחמשה ספרים דמכיון שבספר אחד יש כ״כ טעיות שהן יותר מפ״ה לא מהני ביה תיקון:
מצא בו – בהספר דאמרינן אם יש בו ד׳ בכל דף אינו קורא בו ואם יש בו דף אחד שלם מציל את כולו ומהני לו תיקון ומבעיא ליה להש״ס מאי שלם דקאמר אם צריך שאין בדף הזה אפי׳ ג׳ טעיות ומשום דלהצלה על כולו בעינן שלא יהא בו ג׳ טעיות ואע״ג דבעלמא ג׳ טעיות בכל דף ודף של כל הספר מהני ביה תיקון שאני הכא דלהצילו הוא משום שיש בו בשאר כל הדפין ד׳ טעיות או דילמא שלם נקרא שאין בו ד׳ טעיות כמו שהוא בשאר כל הדפין ומציל הוא על כולו דליהני ביה תיקון:
הדא אורייתך צריכה צלו – הס״ת שלך צריכה הצלה לכל הפחות בדף אחד כי היכי דלהני בה תיקון ואם לאו טעונה גניזה ובסוף מצא בה דף אחד שלם וכו׳ ומיבעיא ליה נמי כדלעיל מה שלם וכו׳ ולא איפשיטא:
מזוזה אית תניי תני פתוחה וכו׳ פתוחה מראשה סתומה פתוחה מסופה פתוחה וכו׳. אומר אני בזה הנה ראינו כמה דיויות משתפכין וכמה קולמוסין משתברין במחלוקת הפוסקים בענין פתוחה וסתומה ולכולן נזדמן להם ספר מוטעה וגירסת משובשת מלבד הרמב״ם שהיה לפניו הגירסא הנכונה והאמיתית וכמו שהיא לפנינו בדפוס וויניציאה ומתפרשת כפשטה וכדברי הרמב״ם בלי פקפוק. דהתוס׳ בפרק הקומץ רבה דף ל״ב ע״א ד״ה והאידנא נהוג עלמא בסתומות וכו׳ כתבו ועוד בירושלמי פ״ק דמגלה קאמר בהדיא דפתוחה מראשה פתוחה וכו׳ ושוב העתיקו לדהכא וכתבו והכי איתא התם מזוזה אית תנאי תניי וכו׳ פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה וכו׳ וכתבו ודבר תימא הוא וכן העתיק הרא״ש ז״ל בהלכות קטנות בא׳ מהלכות מזוזה ותמה והקשה דברי הירושלמי אהדדי ופירשו לפי גירסתם בדוחק גדול וכן העתיק עוד הרא״ש שם לעיל בהל׳ ס״ת להירושלמי כדי גירסתם אשר היה לפניהם וכתב שם והרמב״ם כתב דפתוחה בסוף השיטה היא פתוחה ולא הפתוחה בתחלת השיטה ואם סיים בסוף השיטה מניח שיטה אחת חלק. וסתומה היא באמצע או בתחלת השיטה וכאשר כתבתי כן נראה עיקר דהירושלמי הוא עיקר כנגד מסכת סופרים וכו׳ עכ״ל וכל הבאים אחריהם נשתמשו בהעתקה זו של התוס׳ והרא״ש ופלפלו ואקוו אקהויי וכולם נתלו בדברי הירושלמי הזה לפי מה שראו בתוס׳ והרא״ש. והנה לפניך הגירסא נכונה אשר היא לפנינו פתוחה מראשה סתומה וכו׳ והן הן דברי הרמב״ם בהלכות ס״ת בפ״ח בהלכה ב׳ פרשה סתומה יש לה שלש צורות. אם גמר באמצע השיטה וכו׳ ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור וכו׳ יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה ויתחיל לכתוב הפרשה סתומה באמצע שיטה שנייה וזו היא כדפרישית בהא דקאמר הכא פתוחה מכאן ומכאן סתומה ואם גמר בסוף השיטה מניח מתקלת שיטה שנייה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השיטה וכו׳ וזהו הא דקאמר הכא ברישא. פתוחה מראשה סתומה ובבא זו היא דלא כמסכת סופרים והעתיק שם הרא״ש איזו היא פתוחה כל שלא התחיל בראש השיטה. והירושלמי הוא העיקר ונמצאו דברי הרמב״ם שרירין וקיימין בנויין על קו האמת וכפי הגי׳ נכונה אשר לפנינו:
מצא בו דף אחד שלם מציל את כולו וכו׳. הכא בעיא דלא איפשיטא היא מה נקרא שלם אם שצריך שלא יהיה בו ג׳ טעיות או אף כשאין בו ד׳ נקרא שלם. ובהקומץ רבה דף כט ע״ב גרסינן על הברייתא דתני שלש יתקן ארבע יגנז תנא אם יש בו דף אחת שלימה מצלת את כולה והוא דכתיב ביה רובא דספרא שפור א״ל אביי לרב יוסף אי אית ביה בההיא דף שלש טעיות מאי א״ל הואיל ואתייהיב לתיקוני מיתקן וכ״פ הרמב״ם בהל׳ ס״ת פ״ז בהל׳ י״ב ופשוט הוא דהיינו דוקא מעיקרא כדכתבו התוס׳ שם דאם היה יכול לתקן במה שיחזור ויכתוב דף שלם אמאי יגנז:
רב ששעה בריה ד- – בנו של רב חננאל אמר: צריך – הסופר, לכתוב ה׳א – של ״הלי׳י תגמלו זאת״, למטה מארכובתו (דבר כפוף כעין רגל) של למ׳ד – אות ה״א זו היא גדולה (רבתי), וצריך להאריך את רגליה כך שקצות רגליה יהיו נמוכים יותר מקצה הרגל העקומה של האות למ״ד שאחריה (ואין להגביה את גגה של האות ה״א, כדי שלא תהיה גבוהה יותר מאותיות השם שאחריה). ויש לדרוש את האות ה״א כאילו היא תיבה בפני עצמה: ״הַלְי׳י תִּגְמְלוּ זֹאת״ (דברים לב,ו) - הא לי׳י תגמלו זאת – הרי לה׳ אתם גומלים זאת! (אולי יש לגרוס ׳הוי׳ (מילת צער), במקום ׳הא׳, כמו בשמות רבה).

במסכת סופרים ט,ה נאמר: ה׳ ד״הלי׳י״ צריך להיות פשוט (גדול קצת) מכל ה׳, שהיא תיבה בפני עצמה.

בשמות רבה כד,א נאמר: ״הלה׳ תגמלו זאת״ - רבי ששא בנו של רבי אבא היה כותב ה״א למטן (השפיל קצת את הה״א למטה מהשורה) ולמ״ד למעלן (הגביה קצת את הלמ״ד), כלומר: הוי, הלה׳ תגמלו זאת?! (דרש את הה״א גם כנפרדת: ׳הוי׳, וגם כמחוברת: ׳הלה׳⁠ ⁠׳)

מביאים דין בכתיבת מזוזה.
ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שם של ברייתא: מזוזה - אית תניי תני: – יש תנא (ש)⁠שונה: פתוחה – הפרשה השנייה של המזוזה (פרשת ״והיה אם שמוע״) פתוחה, שהפרשה הראשונה (פרשת ״שמע״) נגמרת באמצע שורה ויש רווח בסוף השורה והפרשה השנייה מתחילה בתחילת השורה הבאה, אית תניי תני: – (ו)⁠יש תנא (ש)⁠שונה: סתומה – הפרשה השנייה של המזוזה סתומה, כמו שהיא בתורה, שהפרשה השנייה מתחילה בסוף השורה שבה נגמרת הפרשה הראשונה ויש רווח באמצע השורה בין הפרשות (הפרשה הראשונה של המזוזה מתחילה בתחילת שורה).
ופוסקים הלכה: שמואל בר שילת (אמורא בבלי בדור הראשון והשני) אמר משמיה דרב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) – בשם רב (ראשונים גרסו: ׳בשם רב׳): הלכה כמי שאומר: פתוחה – הפרשה השנייה של המזוזה פתוחה, שאין זה מקומה – אין הפרשה השנייה סמוכה בתורה לפרשה הראשונה, ולכן צריך להפריד ביניהן.

בבבלי מנחות לא,ב-לב,א אמרו: אמר רבי חלבו: חזינא ליה לרב הונא ד...עשה פרשיותיה (של המזוזה) סתומות (שבשורה שגמר את ״שמע״ התחיל את ״והיה אם שמוע״).
מיתיבי: אמר רבי שמעון בן אלעזר: רבי מאיר היה ...עושה רווח מלמעלה ורווח מלמטה ועושה פרשיותיה פתוחות (שהשורה שגמר את ״שמע״ נשארה פתוחה, והתחיל את ״והיה אם שמוע״ בשורה הבאה). אמרתי לו: רבי, מה טעם (אתה עושה את הפרשיות פתוחות)? אמר לי: הואיל ואין סמוכות (זו לזו) מן התורה. ואמר רב חננאל אמר רב: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. מאי לאו אפתוחות? (האם הלכה כמותו לגבי הפרשיות שעושה אותן פתוחות? וקשה מכאן על רב הונא שעשה אותן סתומות!) - לא, ארווח (הלכה כמותו לגבי הרווח)...
אמר ליה אביי לרב יוסף: ואת לא תסברא דכי אמר רב (שהלכה כרבי שמעון בן אלעזר) ארווח? והא רב אית ליה מנהגא (לדעתו המנהג מחייב), והאידנא נהוג עלמא בסתומות!...
רב נחמן בר יצחק אמר: מצווה (לכתחילה) לעשותן סתומות, ואי עבדינהו פתוחות - שפיר דמי, ומאי פתוחות דקאמר רבי שמעון בן אלעזר (שרבי מאיר היה עושה אותן פתוחות)? אף פתוחות (ולא רק סתומות).

בבבלי לא ידעו מה שאמרו בירושלמי בשם רב שהלכה כמי שאומר: פתוחה.

איזו היא פרשה פתוחה ואיזו היא פרשה סתומה בספרים? -
פתוחה מראשה - סתומה (נראה שצריך לומר: ׳פתוחה׳, וכן גרסו רוב הראשונים) – פרשה שסיים הסופר לכתוב את הפרשה שלפניה בסוף השורה והניח את תחילת השורה השנייה בלא כתב (-פתוחה מראשה) והתחיל לכתוב את הפרשה באמצע השורה השנייה, היא פרשה פתוחה, פתוחה מסופה - פתוחה – פרשה שסיים הסופר לכתוב את הפרשה שלפניה באמצע השורה והניח את סוף השורה בלא כתב (-פתוחה מסופה) והתחיל לכתוב את הפרשה בתחילת השורה השנייה, היא פרשה פתוחה, פתוחה (נראה שצריך לומר: ׳סתומה׳) מיכן ומיכן - סתומה – פרשה שסיים הסופר לכתוב את הפרשה שלפניה בתחילת השורה (-סתומה מיכן) והניח את אמצע השורה בלא כתב והתחיל לכתוב את הפרשה בסוף השורה (-ומיכן), היא פרשה סתומה (ראשונים תמהו על הגרסה ׳פתוחה מיכן מיכן - סתומה׳: אם פתוחה מראשה או מסופה - פתוחה, בוודאי שפתוחה מראשה ומסופה (פרשה שסיים הסופר לכתוב את הפרשה שלפניה באמצע השורה והניח בלא כתב גם את סוף השורה וגם את תחילת השורה השנייה והתחיל לכתוב את הפרשה באמצע השורה השנייה) - פתוחה!).

במסכת סופרים א,טו נאמר: איזו היא פתוחה? כל שלא התחיל בראש השיטה. ואיזו היא סתומה? כל שהניח באמצע השיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה? כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. וכמה יניח באמצע השיטה ותהא נקראת סתומה? כדי לכתוב שם של שלוש אותיות.

לפי הגהתנו ופירושנו בירושלמי, פתוחה במסכת סופרים היא פתוחה מראשה בירושלמי, וסתומה במסכת סופרים היא סתומה מכאן ומכאן בירושלמי.

דנים בעניין טעות בכתיבת ספרים.
טעה – סופר, והשמיט פסוק אחד – דילג בשעת כתיבת ספר על פסוק אחד ולא כתבו, אם יש בו – בפסוק שהשמיט, שתים שלש שיטין – אם הפסוק קצר, שאפשר להשלימו בשתיים או בשלוש שורות, - מתקנו – את הספר, שמוחק שתיים או שלוש שורות שכתב וחוזר וכותבן בכתב קטן יותר ומוסיף עימהן את הפסוק שהשמיט, וקורא בו – לאחר התיקון, ארבע – אם הפסוק ארוך, שאפשר להשלימו רק בארבע שורות או יותר, - אינו קורא בו – אפילו מתקנו, משום שתיקון גדול כזה ניכר ונראה לעין, וגנאי הוא לספר, אלא יחליף את היריעה (בתפילין ובמזוזות אין מתקנים השמטות).
רבי זעורה אמר בשם רב חננאל: אף בקרע כן – גם במקרה שנקרע הספר הדין כך כמו במקרה שהשמיט פסוק אחד, שאם יש בו בקרע כדי שתיים או שלוש שורות - מתקנו, שתופר את הקרע, וקורא בו, ואם יש בו בקרע כדי ארבע שורות או יותר - אינו קורא בו, אלא יחליף את היריעה.

בבבלי מנחות לא,ב אמרו: אמר רבי זעורא (רבי זירא) אמר רב חננאל אמר רב: קרע (שבספר תורה) הבא בתוך שתי שיטים (נכנס משפת הקלף בעומק שתי שורות) - יתפור, בתוך שלוש - לא יתפור.

במימרה שנמסרה בירושלמי על ידי רבי זירא בשם רב חננאל, הגיע הבבלי עד שם המוסר הקדום ביותר שלה, שהוא רב. הירושלמי לא מסר את הנוסח המקורי של המימרה אלא ניסח אותה בסגנון ״אף ב... כן״, כיוון שהסמיך אותה להלכה הדומה שהביא לפניה.
יש הבדל בין התלמודים בתוכן המימרה. במקרה שיש בקרע כדי שלוש שורות, לפי הבבלי לא יתפור, ולפי הירושלמי יתפור.
בבבלי נשתבש שמו של רבי זירא בצורות שונות במימרה זו ובמימרה נוספת סמוכה במנחות שם. ונראה ששתי מימרות אלו, שהן שתי המימרות היחידות בבבלי שאמר רבי זירא בשם רב חננאל בשם רב, הגיעו לבבל מארץ ישראל, ולכן נמסרו בבבלי כפי שנמסרו בירושלמי, כששמו של רבי זירא בא בצורה הרגילה בירושלמי ׳רבי זעורא׳, שכן במקומות אחרים בבבלי נמסרו המימרות של רב חננאל בשם רב סתם שלא באמצעות אמורא נוסף שמסר אותן, בעוד שבירושלמי הן נמסרו תמיד על ידי רבי זירא שהביאן מבבל לארץ ישראל.
רבי זירא הוא המעביר העיקרי של המימרות הבבליות העוסקות בספרים ובתפילין ובמזוזה לארץ ישראל.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): ספר שיש בו שתים ושלש טעיות – כגון השמטות של אותיות ומילים, בכל דף (טור) ודף - מתקנו – רשאי לתקן את הספר, שתולה את ההשמטות בין השורות, וקורא בו – לאחר התיקון, ארבע – אם יש בו ארבע טעויות או יותר בכל דף ודף, - אינו קורא בו – אפילו מתקנו, משום שתיקון גדול כזה ניכר ונראה לעין, וגנאי הוא לספר (במסירה שלפנינו נשמט מ״שיש בו״ עד ״שיש בו״ להלן בשל שוויון סופות, והושלם על ידי מגיה).
ומציעים קושיה מברייתא: והתני: – והרי (התנא) שונה: ספר שיש בו שמונים וחמש טעיות כפרשת ״וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן״ (במדבר י,לה) – כמספר האותיות שיש בפרשה זו, שהיא נחשבת כספר בפני עצמו, - מתקנו וקורא בו! – הרי שיש סתירה בין הברייתא הזו ובין הברייתא שלפני כן, שכן לפי הברייתא הזו, ספר שיש בו יותר משמונים וחמש טעויות - אינו קורא בו, אף שאין בו ארבע טעויות בכל דף ודף!
ומיישבים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני מקרים: אמר רבי שַׁמַּי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי): כאן - בספר גדול – במקרה של ספר גדול, שדפיו מרובים, משום שנכתב בכתב גדול, אם יש בו שמונים וחמש טעויות - מתקנו וקורא בו, אבל אם יש בו יותר משמונים וחמש טעויות - אינו קורא בו, אף שאין בו ארבע טעויות בכל דף ודף, וכאן - בספר קטון – במקרה של ספר קטן, שדפיו מועטים, משום שכתוב בכתב קטן, אם יש בו שתיים ושלוש טעויות בכל דף ודף - מתקנו וקורא בו, ארבע - אינו קורא בו.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חננאל (אמורא בבלי בדור השני): מצא בו – בספר שיש בו ארבע טעויות או יותר בכל דף ודף, דף אחד שלם - מציל – הדף השלם, את כולו – את כל הספר, ומתקנו וקורא בו.
ומציעים בעיה: מה? – מה פירוש ״דף אחד שלם״? ומוצעות שתי אפשרויות פרשניות: שלם שאין בו – בדף זה (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה ׳שלש׳, והיא יתירה ואינה במשפט הזהה להלן), טעיות – לגמרי, או שלם שאין בו – בדף זה, ארבע – טעויות, אפילו יש בו שתיים או שלוש טעויות? – איזו משתי האפשרויות נכונה? (אין פושטים את הבעיה)
ומספרים: חגרא אחוי ד- – אחיו של רבי בא בר בינה (רבי אבא בר אבינא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני, בבלי שעלה לארץ ישראל) יהב אורייתא – נתן את התורה (ספר התורה שהיה לו), לרב חננאל – שהיה סופר ספרי תורה, תפילין ומזוזות, וקרא בה – כדי לבדוק האם יש בה טעויות (מעשה זה אירע בבבל). אמר ליה: – אמר לו (רב חננאל לחגרא): הדא אוריתך צריכה צלו – תורתך הזאת (שנתת לי) צריכה צלילות (יישוב הדעת, כדי לבדוק האם רשאים לתקן אותה, לפי שיש בה טעויות בכל דף ודף). ובסוף מצא בה – רב חננאל, דף אחד שלם והציל את כולה – את כל הספר, ולכן רשאים לתקנו ולקרוא בו.
ומציעים בעיה: מה? – מה פירוש ״דף אחד שלם״? ומוצעות שתי אפשרויות פרשניות: שלם שאין בו טעיות – לגמרי, או שלם שאין בו ארבע – טעויות? – איזו משתי האפשרויות נכונה? (בעיה זו זהה לבעיה לעיל. אין פושטים את הבעיה)

במסכת סופרים ג,י נאמר: ספר שיש בו טעות - אל יקרא בו. וכמה יהא בו? שלוש / אחת בדף; דברי רבי יהודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו אחת / שלוש בדף אחד - אל יקרא בו.

בספרי זוטא י,לג נאמר: כל ספר שיש בו שמונים וחמש טעויות - לא יקרא בו עד שיוגה.

בבבלי מנחות כט,ב-ל,א אמרו: אמר רב יוסף: הני תרתי מילי אמר רב בספרים, ותניא תיובתיה. חדא, דאמר רב: ספר תורה שיש בו שתי טעויות בכל דף ודף - יתקן, שלוש - ייגנז, ותניא: שלוש (טעויות בכל דף ודף) - יתקן, ארבע - ייגנז.
תנא: אם יש בו (בספר) דף אחת שלימה (בלי טעויות) - מצלת על כולו (ואפשר לתקן את הכול). - אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: והוא דכתיב רוביה דסיפרא שפיר (ולא שכולו מלא טעויות). - אמר ליה אביי לרב יוסף: אית בההוא דף (שלם) שלוש טעויות, מאי? אמר ליה: הואיל ואיתיהיב לתקוני (הואיל ודף זה כשלעצמו ניתן לתיקון) מיתקן (הספר כולו).
והני מילי (שלא ניתן לתקן את הספר כשהיו בו טעויות רבות) חסירות (כשהיו בו אותיות חסרות, שצריך להוסיף אותן בין השורות), אבל יתירות - לית לן בה (מפני שיכול למחוק אותן ואין זה פגם). מאי טעמא (לא ניתן לתקן חסירות)? אמר רב כהנא: דמיחזי (שנראה הספר) כמנומר (כשמוסיפים אותיות רבות בין השורות).
אגרא חמוה דרבי אבא הווה ליה יתירות בסיפריה. אתא לקמיה דרבי אבא (לשאול), אמר ליה (רבי אבא): לא אמרן (שלא יכול לתקן) אלא בחסירות, אבל ביתירות - לית לן בה (שמוחק את האותיות היתירות).

בבבלי אמרו שדף אחד שלם פירושו שאין בו ארבע טעויות. ובירושלמי הסתפקו בדבר.
בבבלי הובא מעשה באגרא חמיו של רבי אבא שהביא לרבי אבא ספר תורה שהיו בו אותיות יתירות, ובירושלמי הובא מעשה בחגרא אחיו של רבי אבא בר אבינא שהביא לרב חננאל ספר תורה שהיו בו טעויות (אותיות חסירות). גם המעשה שבבבלי אירע בבבל, והיה לפני שרבי אבא עלה לארץ ישראל. נראה שאגרא וחגרא אדם אחד הוא, והיה אחיו של רבי אבא בר אבינא וגם היה חמיו של רבי אבא.

צריכה צלו
הלשון ׳צריכה צלו׳ לפי פירושנו מקביל ללשון ׳בעיא צילותא׳ שנמצא בבבלי בשני מקומות. המילה ׳צלו׳ לא באה במשמעות של ׳צלילות׳ בשום מקום במקורות ארץ ישראליים. ואפשר שדברי רב חננאל הבבלי ׳בעיא צילותא׳ נמסרו בטעות בארץ ישראל בלשון ׳בעיא צלותא׳ (תפילה), ולשון זו הועברה מארמית בבלית לארמית גלילית ׳צריכה צלו׳, כי ׳צלותא׳ בארמית בבלית הוא ׳צלו׳ בארמית גלילית (בצורה הלא מיודעת של המילה).

• • •
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםאור לישריםהכל
 
(יא) ר׳רִבִּי זְעוּרָה רַב חֲנַנְאֵל בְּשֵׁם רַב: תִּיפוּרָהּ הל׳הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. ר׳רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם ר׳רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: קִשְׁרֵי תְפִיּלִּין הל׳הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. ר׳רִבִּי יִרְמְיָה אַפְסָקַת רְצוּעֲתָה דִתְפִילָּתָה. שָׁאַל לר׳לְרִבִּי בָּא בַּר מָמָל. אמ׳אָמַר לֵיהּ: וּקְשַׁרְתָּם – אֲפִילוּ קְשִׁירָה תַמָּה. ר׳רִבִּי זְעוּרָה אַפְסִיק גּוּדָא דִרְצוּעֲתָא. שָׁאַל לְרַב חוּנָה וּלְרַב קַטִּינָא, וְשָׁרוּן לֵיהּ. אַפְסִיק זְמַן תִּנְייָנוּת, וְשָׁרוּן לֵיהּ דְּלָא מִן אוּלְפָּן. ר׳רִבִּי בָּא בְּרֵיהּ דר׳דְּרִבִּי חִייָה בַּר בָּא, ר׳רִבִּי חִייָה בְשֵׁם ר׳רִבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה, זֶה שֶׁהוּא תוֹפֵר צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְשַׁייֵר מִלְּמַעֲלָן וּמִלְּמַטָּן כְּדֵי שְׁלֹּא יִקְרַע. וּמַחִי לֵיהּ עַל מוֹחָא: אִם הל׳הֲלָכָה - לָמָּה לֹא יִקְרַע? וְאִם לֹא יִקְרַע – לָמָּה הֲלָכָה? הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיְּהוּ כוֹתְבִין בְּעוֹרוֹת, וְכוֹתְבִין בִּדְיוֹ, וּמְסַרְגְּלִין בְקָנֶה, וְכוֹרְכִין בְּשֵׂיעַר, וְטוֹלִין בְּמַטְלִית, וְדוֹבְקִין בַּדֶּבֶק וְתוֹפְרִין בְּגִידִין. וּכְשֶׁהוּא תוֹפֵר, יְהֵא תוֹפֵר כְּתֶפֶר הַזֶּה. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְשַׁייֵר בֵּין שִׁיטָּה לְשִׁיטָּה [כִ]⁠מְלוֹאא שִׁיטָּה, בֵּין תֵּיבָה לְתֵיבָה כִּמְלוֹא אוֹת, בֵּין אוֹת לְאוֹת כָּל שֶׁהוּא, בֵּין דַּף לְדַף מְלֹא גוֹדֶל. עָשָׂה סוֹף הַדַּף שָׁוֶה לִתְחִילָּתוֹ – פָּסַל. צָרִיךְ לִיתֵּן רֵיוַח בַּסֵּפֶר מִלְּמַעֲלָן שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, ומִלְּמַטָּן שָׁלֹשׁ. ר׳רִבִּי או׳אוֹמֵר: בַּתּוֹרָה – מִלְּמַעֲלָן שָׁלֹשׁ ומִלְּמַטָּן טֶפַח, וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְשַׁייֵר בֵּין סֵפֶר לְסֵפֶר כִּמְלוֹא אַרבַּע שִׁיטִּין. וּבְנָבִיא שֶׁלְשְׁנֵים עָשָׂר – שָׁלֹשׁ, וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא גוֹמֵר בְּאֶמְצַע הַדַּף וּמַתְחִיל בְּאֶמְצָעִיתוֹ. וּבְנָבִיא – גוֹמֵר בְּסוֹפוֹ וּמַתְחִיל בְּרֹאשׁוֹ. וּבְנָבִיא שֶׁלְשְׁנֵים עָשָׂר – אָסוּר. אֵין עוֹשִׂין יְרִיעָה פְּחוּתָה מִשְׁלֹשָׁה דַפִּין, וְלֹא יוֹתֵר עַל שְׁמוֹנֶה. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר: בַּתְּחִילָּה, אֲבָל בַּסּוֹף – אפי׳אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא. וּבַקְּלָפִים לֹא נָתְנוּ חכמ׳חֲכָמִים שִׁיעוּר.
Rebbi Ze`ira, Rav Ḥananel in the name of Rav: Its sewing1 is practice of Moses from Sinai. Rebbi Jeremiah in the name of Rebbi Samuel bar Rav Isaac: the knots of Tefillin2 are practice of Moses from Sinai. A Tefillin strip of Rebbi Jeremiah broke; he asked Rebbi Abba bar Mamal who said to him, and you stall tie them3, even simple tying4. Rebbi Ze`ira’s wall of the strip broke5. He asked Rav Huna and Rav Qatina, and they permitted him. It broke a second time and they permitted him, not from what they had learned6. Rebbi Abba the son of Rebbi Ḥiyya bar Abba, Rebbi Ḥiyya in the name of Rebbi Joḥanan: The practice is that he who sews must leave space on top and bottom7 so it should not tear. They hit him on the skull, if it is practice why “should not tear”? And if “should not tear” why practice8? It is practice of Moses from Sinai that one write on leather, and write with ink, and rule with a ruler9, and ties with hair10, and patches with a patch11, and glues with glue12, and sews13 with sinews. As he sews, he has to sew this stitch14. One needs to leave between line and line the width of a line, between word and word the width of a letter, between letter and letter something, between column and column a thumb-width15. If he made the end of the column equal to its beginning he disqualified it16. One must leave on the top of the scroll {a margin of} two finger-breadths and at the bottom three. Rebbi says, in the Torah at the top three and at the bottom a hand-breadth. Between book and book one has to leave four lines empty17, in the Twelve Prophets three. One has to end in the middle of a column and start in its middle18; but for a Prophet he ends at the bottom and starts at the top19; but for the Twelve Prophets it is forbidden20. One makes no sheet less than three columns and none more than eight21. That you are saying, at the start. But at the end even a little22; and for parchment23 the Sages did not give any size.
1. That the leaves of a Torah scroll and the Tefillin cases must be sewn together with sinews. Babli Makkot 11a.
2. The straps of the Tefillin on the arm must be tied together with a small knot imitating the shape of י; the straps of the head Tefillin must be tied behind the head in a ד. Babli Menaḥot 35b.
3. Deut. 6:8.
4. The suffix תם is read as a separate word, “unblemished, straight-forward.” The knots must be at the prescribed places; the shapes are desideratum (since the shapes would not fit if Moses wrote paleo-Hebrew.)
5. The Tefillin are small cubes sitting on a square leather base. To this base is added a rectangular tube through which the strap is drawn (in Babylonian sources called תִּיתּוּרָא “augmentation”.) The wall became defective. Since it is augmentation, not the essence of Tefillin, it may be patched up.
6. To permit patch of a patch was their decision, not traditional practice.
7. If one sews leather sheets together, the top and bottom stitches should not be too close to the rim. Babli 19b.
8. Since “practice” here means “practice from Moses on Sinai”, it needs no justification.
9. The lines on which the horizontal bars of the letters are written must be impressed with a wooden or metal tool, not drawn by pencil.
10. The sheets used for Tefillin are made into scrolls which then are tied with animal hair before being out into Tefillin boxes. Babli Sabbat 108a.
11. If the leather on which the Torah scroll is written has a tear, it can be patched up at the back with a leather patch.
12. If the text of the arm-Tefillin were written on separate sheets, they may be glued together to form one page.
13. The Torah scroll and the cases for Tefillin.
14. The stitches must be evenly spaced.
15. Babli Menaḥot 30a; Soferim 2:2.
16. One may not start writing on a page below the top, that it may not look deficient.
17. Between the books of the Pentateuch. Babli Bava batra 13b; Soferim 2:3.
18. In writing a Torah scroll containing all five books.
19. Since the books of Prophets are independent of one another.
20. A sheet of a single column is possible at the end of Deuteronomy.
21. Menaḥot 30a; Soferim 2:6.
22. Since the Twelve Prophets form a single book.
23. Or rather split leather. Babli Bava batra 14a.
א. המגיה הוסיף בין השיטין את האות ״כ״.
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםאור לישריםעודהכל
תיפורה – שיתפור כל היריעות של ס״ת יחד הל״מ:
קשרי תפילין – שיהא בשל יד כיו״ד ובשל ראש כדל״ת הל״מ:
אפילו קשירה תמה – ואם יש קשר אחר ברצועה מלבד הקשר שקושרין בראש אין זו קשירה יפה ל״א קשירה תמה רצועה שלימה ולא קשורה ופי׳ זה נראה:
גודא דרצועה – הרצועה הארוכה התלויה חוץ מהקשר והרא״ש כתב גודא דרצועתא שנפסקה הרצועה ותפרה בגידין ונפסק הגיד והתיר לו לחזור ולקשור הגיד וי״ג גידא דתפילי ומיירי בתפירה מרובעת שבתיתורא:
ושרון ליה – והתירו לו:
אפסיק – פעם אחרת והתירו שלא מן הדין דשני קשרים ודאי אסור דאינו נאה:
הלכה – למשה מסיני זה שהוא תופר ס״ת לחבר היריעות יחד צריך שישייר בתפר למעלה ולמטה:
ומחי ליה על מוחא – כלומר הקשו על דבריו:
אם הלכה – היא למה לי טעם שלא יקרע שאין הל״מ צריכה טעם כי היכא דלא אמרינן טעם על מצות התורה:
ואם לא קרע – שהטעם הוא פשוט שאין לתפור עד למעלה שלא יקרע קשיא הלכה למה לי:
מסרגלין – משרטטין:
וכורכין בשיער – התפילין לאחר שגללן וכרכן וטולין במטלית על הפרשיות ונ״י פי׳ וכורכין וטולין במטלית אם נקרע הגויל או הקלף עושין לו מבחוץ בגד והראשון נ״ל וכ״מ בדברי הרמב״ם פ״ג מה״ת:
ודובקין בדבק – אם היו תפילין כתובין על ד׳ עורות מותר לדבק אותן ולהניחן על היד:
וכשהוא תופר – כלומר כל מה שהוא תופר בתפילין יהא כתפר הזה בגידין ולא בדבר אחר:
ה״ג עשה סוף הדף לתחלתו פסול וכ״ה במ״ס פ״ב – וה״פ התחיל בסוף הדף ושייר למעלה פסול שנראה כאלו חסר שם דבר:
בתורה – בס״ת צריך להניח ריוח מלמעלה ג׳ אצבעות:
טפח – שהוא ד׳ אצבעות בגודל:
וצריך שיהא גומר – הספר כגון כל חומש באמצע הדף ומתחיל הספר השני באותו הדף באמצעיתו כדי שלא יבא לחתוך החומשין זה מזה:
ובנביא – דמותר לחתכו גומר בסוף הדף ומתחיל השני בראש הדף והוא שיניח ד׳ שיטין ורש״י פי׳ שא״צ להניח ריוח בנביאים ד׳ שיטין בין ספר לספר:
אסור – שאין לחתכם זה מזה:
אבל בסוף – הספר אפילו דף אחד מותר לעשות מהיריעה:
ובקלפים – כמה יהא ארכן ועביין לא נתנו חכמים שיעור:
וכורכין בשיער וטולין במטלית ודובקין בדבק. כתב הנ״י וכורכין וטולין במטלית כלומר אם נקרע הגויל או הקלף עושין לו מבחוץ טלאי של בגד ותופרין או תופרין אותו בגידים ע״כ מדבריו דוכורכין בשיער נמי אנקרע קאי ותימא איך יכרוך בשיער הקרע וא״ל שלא היתה בגירסתו וכורכין בשיער שהרי אף בדברי הרי״ף שמביא הירושלמי כתוב כן וע״ק לפי דבריו אף ודובקין בדבק ותופרין וכו׳ אקרע קאי ומלשון הירושלמי משמע שלכתחלה דובקין בדבק ועוד אי אס״ת קאי מאי מהני הדבק הא יקרע בגלילה וכמו שכתב הרא״ש בשם הר״ם לכן נראה לי דכולן אתפילין קאי דומיא דכורכן בשיער וכמ״ש בקונט׳ ועמש״ל ואף שהר״ף כתב להירושל׳ הזה בסוף הלכות ס״ת יש לומר דללמוד ממנו דיני ס״ת שכתבו שם דכ״ש הוא מתפילין:
תיפורה – של ס״ת הלכה למשה מסיני שיהא תופר את היריעות לחברן:
קשרי תפילין – של יד ושל ראש:
אפי׳ קשירה תמה – אפילו על ידי קשירה תמה היא:
אפסיק גודא דרצועתה – נפסקה לו המעברתא והיא המחיצה שהרצועה עוברת בתוכה:
ושרון ליה – התירו לו לדבקה:
ושרון ליה דלא מן אולפן – כלומר שלא קבלו כך מרבן ולפי שבנפסקה פעם אחר פעם שוב אין בה חיזוק אלא הן מעצמן התירו לו:
הלכה זה שהוא תופר – הס״ת צריך שיהא משייר בתפר מלמעלן ומלמטן כדי שלא יקרע כשהוא גוללה:
ומחו ליה על מוחא – הקשו על דבריו אם הלכה היא שצריך לתפור למה יזהר שלא יקרע ואם צריך ליזהר שלא יקרע למה אמר הלכה בודאי הוא שתופרן להיריעות זו לזו:
וטולין במטלית – מבחוץ על הנקב שבקלף ודובקין להמטלית בדבק:
יהא תופר כתפר הזה – כלומר כתופר הזה שרואה לחבר דבר לדבר ואינו מקפיד כמה תפירות יעשה:
וצריך שיהא משייר – ריוח:
עשה סוף הדף – מלמטה שוה הגליון לתחלתו בראשו פסול אלא צריך ליתן ריוח בספר מלמעלן שתי אצבעות ומלמטן שלש:
רבי אומר – בתורה צריך גליון מלמעלה שלש וכו׳ ושתי אצבעות ושלש שאמרו בשאר ספרים בנביאים וכתובים:
בין ספר לספר – בתורה כמלא ד׳ שיטין חלק:
ובנביא של שנים עשר שלש – שיטין ולא יותר:
וצריך שיהא גומר – הספר באמצע הדף ומתחיל בספר של אחריו באמציעותו אחר ד׳ שיטין ריוח:
ובנביא גומר בסופו – של הדף ומתחיל בשל אחריו בראשו של הדף:
ובנביא של שנים עשר אסור – לעשות כן משום דכולהו כחד ספר דמי וכשהוא עושה כן נראה שרוצה לחלקן ולהפרידן זה מזה:
בתחלה – מתחלת הספר ובכולו אבל בסוף הספר שנשתייר ואין היריעה מחזיק יותר עושה יריעה אחת קטנה ואפי׳ של דף א׳ וכל שהוא:
ובקלפים לא נתנו חכמים שיעור – אלא כל שרוצה מוסיף ובלבד שלא יפחות משלשה דפין. כך היא במסכת סופרים בפ״ב:
אפילו קשירה תמה. יש לפותרו לחומרא שצריך שאפילו הקשירה תהא חמה וכדאהדר ליה רב יוסף לאביי בהקומץ דף ל״ה ע״ב דבעא מיניה מהו למיקטריה וא״ל וקשרתם כתיב שתהא קשירה תמה וכדפירש״י ז״ל בל״א רצועה שלימה ולא קשורה ורב הונא ורב קטינא דלקמיה פליגי והתירו בפעם הראשון וכו׳. תו גריס התם מהו למתפריה ועיילי׳ לתפירה לגאו אמר פוק חזי מאי עמא דבר ופי׳ רש״י כיון דאין נוהגין כן לא תעשה. והתוס׳ בשם ר״ת כתבו דמפרש להקל ודעת הרמב״ם בזה נראה כפירש״י להחמיר שכ״כ בסוף פ״ג מהלכות תפלין ואין קושרין אותה ואין תופרין אותה אלא מוציאה וגונזה ולא מחלק בין אם התפירה מבחוץ או מבפנים אלא שהטור וש״ע א״ח בסי׳ ל״ג מביאין דעת ר״ת וי״א לחלק אם מה שנשאר יש כדי להקיף ממנה הראש וכו׳ ואפשר דכה״ג הוו ס״ל לרב הונא ורב קטינא גם בקשירה ולכן בפעם ראשון התירו בלי פקפוק מפני שנשארה בה כשיעור בלי הקשירה וכי אפסק זמן תנינות שרון ליה דלא מן אולפן שלא קיבלו כן מפני שעכשיו לא נשאר כשיעור וע״י הדחק הוא שהתירו:
רבי אומר בתורה מלמעלן שלש ומלמטה טפח. כך הוא שנוי בהקומץ דף ל ע״א שיעור גליון מלמטה טפח מלמעלה שלש אצבעות ובין דף לדף קאמר התם כמלא ריוח רוחב שתי אצבעות והכא דקאמר כמלוא גודל היינו אורך פרק העליון של אגודל שהוא כמלא רוחב ב׳ אצבעות בקירוב:
ובקלפים לא נתנו חכמים שיעור. זהו גם כן במסכת סופרים ולא הובא בבבלי שם מזה:
מביאים הלכות בעניין תפילין.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חננאל (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): תיפורה (צריך לומר כמו בבבלי: ״תיתורה״ (״שערי תורת ארץ ישראל״) - החלק שמתחת לבית התפילין שבולט סביבותיו ומכסה את פתחו) - הלכה למשה מסיני.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): קשרי תפילין – שני קשרים העשויים ברצועות של התפילין, אחד בשל ראש ואחד בשל יד, - הלכה למשה מסיני.
ומספרים: רבי ירמיה אפסקת רצועתה דתפילתה – נפסקה (ניתקה, נחתכה) הרצועה של תפילתו. שאל ל- – שאל את רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) – האם הוא רשאי לקשור או לתפור את שני חלקי הרצועה שנפסקה. אמר ליה: – אמר לו (רבי בא בר ממל לרבי ירמיה): נאמר (במצוות תפילין): ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ״ (דברים ו,ח) – ויש לדרוש את המילה ״וקשרתם״: - אפילו קשירה תמה (שלמה) – אף הקשירה של התפילין תהיה תמה (ולא רק הכתיבה של התפילין תהא תמה), שהרצועות שבהן קושרים את התפילין יהיו שלמות. ומכאן שאין לקשור או לתפור את שני חלקי הרצועה שנפסקה.
ומספרים עוד: רבי זעורה אפסיק גודא (צריך לומר: ׳גידא׳, וכן גרסו ראשונים) דרצועתא – נפסק הגיד (מיתר בגוף החי המחבר שריר אל עצם) של הרצועה (של התפילין שלו, שבו תפר את שני חלקי הרצועה שנפסקה). שאל ל- – שאל את רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) ול- – ואת רב קטינא (אמורא בבלי בדור השני) ושרון ליה – והתירו לו (לקשור את שני חלקי הגיד שנפסק). אפסיק זמן תיניינות – נפסק (הגיד) פעם שנייה, ושרון ליה דלא מן אולפן – והתירו לו (לחזור ולקשור את שני חלקי הגיד שנפסק) שלא מן תלמוד (שלא ממסורת, שלא מפי השמועה, אלא מסברה התירו. - יש ראשונים שגרסו: ׳אפסיק גידא דתפילתא׳ - נפסק הגיד של התפילה, שבו תופרים את בתי התפילין כדי לחברם).

בבבלי מנחות לה,א-ב אמרו: אמר רב חננאל אמר רב: תיתורא (הגשר, הבסיס) דתפילי (שעליו יושבים הבתים) - הלכה למשה מסיני.
אביי הווה יתיב קמיה דרב יוסף, איפסיק רצועה דתפילי, אמר ליה: מהו למיקטריה? אמר ליה: ״וקשרתם״ כתיב, שתהא קשירה תמה (ואין הדבר מתקיים באופן זה).
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: קשר של תפילין (קשר של רצועות התפילין של ראש ושל יד) - הלכה למשה מסיני.

מביאים הלכה בעניין ספרים.
רבי בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בריה ד- – בנו של רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (בר בא) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): הלכה – הלכה למשה מסיני, זה שהוא תופר – יריעות בספר תורה זו לזו, צריך שיהא משייר מלמעלן ומלמטן – שלא יתפור כל שפת יריעה אל חברתה, אלא ישאיר את שפת היריעה למעלה ולמטה בלא תפירה, כדי שלא יקרע – שאם תימשך היריעה בחוזקה, תיפרד שפת היריעה מחברתה למעלה או למטה, ולא תיקרע היריעה עצמה.
ומקשים: ומחי (נראה שיש להגיה: ׳ומחו׳ / ׳ומחיי׳ (״אוצר לשונות ירושלמיים״, עמוד 579, הערה 1207)) ליה (=לה) על מוחא: – והיכו / ומכים (החכמים) אותה (את השמועה) על מוחה (על ראשה, על קודקודה): אם הלכה – אם זו הלכה למשה מסיני, - למה לא יקרע? – מדוע אמרו שטעם ההלכה ״כדי שלא ייקרע״? (שאין טעם להלכה למשה מסיני) ואם לא יקרע – אם טעם ההלכה ״כדי שלא ייקרע״, - למה הלכה? – מדוע אמרו שזו הלכה למשה מסיני?

במסכת סופרים ב,יח נאמר: צריך שיהא משייר מלמעלן ומלמטן, כדי שלא ייקרע.

בבבלי מגילה יט,ב אמרו: אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שיור התפר (ההלכה שאין תופרים את היריעות בספר תורה עד קצות הדף אלא משאירים משהו) - הלכה למשה מסיני. - ומחי / ומחו לה אמוחא: לא אמרו אלא כדי שלא ייקרע (ואין זו הלכה למשה מסיני אלא תקנת חכמים).

בשני התלמודים אמרו שהיכו את השמועה הזאת על מוחה.

מביאים הלכות בעניין ספרים, תפילין ומזוזות.
ומביאים ברייתא: הלכה למשה מסיני, שיהו כותבין – ספרים, תפילין ומזוזות, בעורות – על יריעות עור של בהמה טהורה ושל חיה טהורה, וכותבין בדיו, ומסרגלין בקנה – חורצים באמצעות קנה חד קווים ישרים אופקיים ביריעות לפני הכתיבה לסימון השורות, בשביל לכתוב שורות ישרות, וקווים אנכיים לסימון התחלות הטורים וסופיהם (סירגול הוא שירטוט שנזכר בירושלמי לעיל א,א: תורה צריכה שירטוט), וכורכין – כשפרשיות של תפילין מוכנסות לתוך בתי התפילין כשהן מגולגלות, עוטפים אותן, בשיער – של בהמה טהורה ושל חיה טהורה, וטולין במטלית – מתקנים קרע ביריעות על ידי חיבור טלאי (חתיכת עור) על הקרע מבחוץ, ודובקין בדבק – מתקנים קרע ביריעות על ידי הדבקת חתיכת עור על הקרע מבחוץ, ותופרין – את היריעות זו לזו, וכן את בתי תפילין, בגידין (מיתרים בגוף החי המחברים שרירים אל עצמות) – של בהמה טהורה ושל חיה טהורה. וכשהוא תופר – את היריעות זו לזו, וכן את בתי התפילין, יהא תופר כתפר הזה – כדרך התפירה של תופרי בגדים, שתופרים בגדים זה לזה בשפתם, ותופרים תפרים רבים כדי שיהיו הבגדים מחוברים בשלמות (כשנאמרה הלכה זו על פה בבית המדרש, היה החכם מראה בצורה מוחשית את דרך התפירה שכיוון לה בדבריו, וזו משמעות הלשון ״כתפר הזה״. ראה ״מחקרי תלמוד״ ג, עמוד 793, הערה 19).

במסכת סופרים א,א נאמר: הלכה למשה מסיני, שכותבים על עורות בהמה טהורה ועל עורות חיה טהורה, ותופרים בגידן, וכורכים בשערן. הלכה למשה מסיני שמסרגלים בקנה, וכותבים בדיו על העור.
ושם ב,יט נאמר: ספר שנקרע - טולה עליו מטלית מבחוץ.

בבבלי שבת קח,א אמרו: תנו רבנן: כותבים תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה ועל גבי עור נבילות וטריפות שלהן, ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן, והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן. אבל אין כותבים לא על גבי עור בהמה טמאה ולא על גבי עור חיה טמאה, ואינו צריך לומר על גבי עור נבילות וטריפות שלהן, ואין נכרכות בשערן ואין נתפרות בגידן.

וצריך – הסופר, שיהא משייר – רווח, בכתיבת ספרים, תפילין ומזוזות, בין שיטה לשיטה – בין הכתב שבשורה אחת לכתב שבשורה אחרת, - כמלוא שיטה – כשיעור גובהה של שורה, בין תיבה לתיבה - כמלוא אות – כשיעור רוחבה של אות, בין אות לאות - כל שהוא (משהו), בין דף לדף – בין הכתב שבטור אחד לכתב שבטור אחר, - מלוא גודל – כשיעור רוחבו של אגודל (בוהן היד. מודדים את האגודל במקום הרחב שלו באמצעיתו). עשה – הסופר, סוף הדף שוה לתחילתו – מה שכתב בסוף הדף כתב שוב בתחילת הדף הבא (הכפלת מילה או מילים במעבר בין סוף דף לתחילת הדף הבא נועדה לסייע לשטף הקריאה), - פסל – את הספר.

במסכת סופרים ב,ב נאמר: מניחים בין שיטה לשיטה כמלוא שיטה, ובין תיבה לתיבה כמלוא אות, ובין אות לאות כמלוא שיער, ובין דף לדף כמלוא גודל. עשה סוף הדף שווה לתחילתו - פסל.

בבבלי מנחות ל,א אמרו (בהלכות כתיבת ספר תורה): תנו רבנן: שיעור גיליון (החלק הגלוי שאינו כתוב): בין דף לדף - (יעשה רווח) כמלוא שתי אצבעות; ובחומשים (שאינם ספר תורה שלם), בין דף לדף - כמלוא גודל; ובין שיטה לשיטה - (יעשה רווח) כמלוא שיטה, ובין תיבה לתיבה - (יעשה רווח) כמלוא אות, ובין אות לאות - (יעשה רווח) כמלוא חוט השערה.

מביאים עוד הלכות בעניין ספרים.
צריך – הסופר, ליתן ריוח – שוליים ריקים המקיפים את הכתב, בספר – בכתיבתו, מלמעלן – בחלקו העליון של הגיליון, שתי אצבעות – כשיעור רוחבן של שתי אצבעות, ומלמטן – בחלקו התחתון של הגיליון, שלוש – כשיעור רוחבן של שלוש אצבעות (האצבע שמודדים בה בכל התורה כולה הוא רוחב האגודל של היד). רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: בתורה צריך ליתן רווח מלמעלן שלש אצבעות ומלמטן טפח – שהוא ארבע אצבעות. אבל בנביאים די ליתן רווח מלמעלן שתי אצבעות ומלמטן שלוש, כדברי התנא הראשון (צריך להניח רווח מלמטה יותר מאשר מלמעלה, משום שהיד ממשמשת את הגיליון מלמטה יותר מאשר מלמעלה והוא מתבלה מלמטה יותר מאשר מלמעלה).

במסכת סופרים ב,ה נאמר: מניחים בתורה מלמטן רווח טפח ומלמעלן שלושה חלקים בטפח (שלוש אצבעות), ובנביאים ובחומשים שלוש אצבעות מלמטן ושתיים מלמעלן.

בבבלי מנחות ל,א אמרו (בהלכות כתיבת ספר תורה): תנו רבנן: שיעור גיליון (החלק הגלוי שאינו כתוב): מלמטה - טפח, מלמעלה - שלוש אצבעות; ובחומשים, מלמטה - שלוש אצבעות, מלמעלה - שתי אצבעות.

וצריך – הסופר, שיהא משייר – בכתיבת תורה, בין ספר לספר – בין חומש לחומש, כמלוא ארבע שיטין – רווח חלק בשיעור כתיבת ארבע שורות, ויתחיל ספר חדש בשורה חמישית באותו דף, ובנביא של שנים עשר – בין נביא לנביא בספר ׳תרי עשר׳, שבו נצטרפו דברי שנים עשר נביאים, שלש – רווח חלק בשיעור כתיבת שלוש שורות בלבד, מפני שהם נחשבים כספר אחד (גם בכתיבת נביאים משייר בין נביא לנביא שלוש שורות, ולא אמרו דבר זה, מפני שצריך לשייר רווח רק כשגומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו, ובנביאים אינו צריך לגמור באמצע הדף ולהתחיל באמצעיתו, אלא רשאי לגמור בסוף הדף ולהתחיל בראש הדף, מה שאין כן בנביא של שנים עשר שצריך לגמור באמצע הדף ולהתחיל באמצעיתו, כמו בתורה, כאמור להלן).
וצריך – הסופר, בכתיבת תורה, שיהא גומר – חומש, באמצע הדף ומתחיל – חומש שאחריו, באמצעיתו – של אותו הדף, ומניח ביניהם רווח ארבע שורות, ואינו רשאי לסיים חומש בסוף הדף ולהתחיל חומש שאחריו בראש הדף הבא, כדי שלא יבוא לחתוך תורה בין חומש לחומש, ובנביא – בכתיבת נביאים, גומר בסופו ומתחיל בראשו – רשאי הוא לסיים נביא בסוף הדף ולהתחיל נביא שאחריו בראש הדף הבא, כיוון שמותר לחתוך נביאים בין נביא לנביא, ובנביא של שנים עשר – בכתיבת ספר ׳תרי עשר׳, אסור – אינו רשאי לסיים נביא בסוף הדף ולהתחיל נביא שאחריו בראש הדף הבא, כיוון שאסור לחתוך נביאים של שנים עשר בין נביא לנביא, מפני שהם נחשבים כספר אחד, אלא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו, ומניח ביניהם רווח שלוש שורות.

במסכת סופרים ב,ו נאמר: מניחים בין ספר לספר בתורה רווח ארבע שיטים, ובנביא של שנים עשר שלוש שיטים.
ושם ג,ב נאמר: לא יניח בין נביא לנביא כשם שמניח בין ספר לספר בתורה, אבל מניח הוא לזה רווח בפני עצמו ולזה רווח בפני עצמו, ומתחיל מלמעלן.
ושם הוספה ב א,יח נאמר: בין חומש לחומש של תורה ארבע שיטים, ובין נביא לנביא נותן רווח לכל אחד ואחד, ומתחיל מלמעלה.

בבבלי בבא בתרא יג,ב אמרו: תנו רבנן: נותן בין כל חומש וחומש של תורה - ארבע שיטים (ריקות לרווח), ובין כל נביא ונביא בנביא של שנים עשר - שלוש שיטים, ומסיים (ספר) מלמטה (בסוף דף) ומתחיל (את הספר הבא) מלמעלה (בראש הדף הבא, בלי לתת רווח).

בבבלי כמה גרסאות, ונראה שהגרסה המקורית היא: ״ובנביא מסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה״, כמו בירושלמי.

אין עושין יריעה – של גוויל (עור המעובד בעוביו השלם לאחר שהורידו ממנו את שכבת השיער והשכבה העליונה), לכתיבת ספרים, פחות(ה) משלשה דפין – קצרה, שאורכה פחות משיעור כתיבת שלושה טורים, ולא יותר על שמונה – ארוכה, שאורכה יותר משיעור כתיבת שמונה טורים. ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאין עושים יריעה פחות משלושה דפים ולא יותר על שמונה): - בתחילה – ביריעה הראשונה שעושים בשביל תחילת הספר, וכן בשאר היריעות שעושים בשביל המשך הספר, אבל בסוף – ביריעה האחרונה שעושים בשביל סוף הספר, - אפילו כל שהוא – עושים אפילו יריעה בת דף אחד, אם נשאר מהספר לכתוב משהו (בירושלמי כאן הוחלף הביטוי התנאי המקורי ׳במה דברים אמורים׳ בביטוי האמוראי השגור ׳הדא דאת אמר׳. השווה לברייתא המקבילה בבבלי).

במסכת סופרים ב,י נאמר: אין פוחתים ביריעה פחות משלושה דפים ולא מוסיפים על שמונה.

בבבלי מנחות ל,א אמרו (בהלכות כתיבת ספר תורה): תנו רבנן: עושה אדם יריעה מבת שלושה דפים (טורים) ועד בת שמונה דפים. פחות מיכן (משלושה) ויתר על כן (משמונה) - לא יעשה. במה דברים אמורים (שצריך לעשות ביריעה שלושה דפים לפחות)? - בתחילת הספר (ובאמצעו), אבל בסוף הספר - אפילו פסוק אחד בדף אחד.

ובקלפים – ביריעות של קלף (השכבה החיצונית המעובדת של עור לאחר שפיצלו את העור בעוביו לשניים), לכתיבת ספרים, לא נתנו חכמים שיעור – במניין הדפים שעושים ביריעה, אלא מוסיף כל מה שהוא רוצה, ובלבד שלא יפחות משלשה דפים.

במסכת סופרים ב,יב נאמר: בקלפים לא נתנו שיעור, אלא כל שרוצה - עושה, ובלבד שלא יפחות משלושה דפים.
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםאור לישריםהכל
 
(יב) וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא כוֹתֵב עַל הַגְּוִיל בְּמָקוֹם הַשֵּׂיעֵר וְעַל הַקְּלַף בִּמְקוֹם נְחוּשָׁתוֹ. אִם שִׁינָּה – פָּסַל. לֹא יְהֵא כוֹתֵב חֶצְיוֹ עַל הָעוֹר וְחֶצְיוֹ עַל הַקְּלַף, אֲבָל כּוֹתֵב הוּא חֶצְיוֹ עַל עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְחֶצְיוֹ עַל עוֹר חַיָּה טְהוֹרָה. אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא עַל עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה. מַה טע׳טַעַם? לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת י״י בְּפִיךָ – מִמַּה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן בְּפִיךָ. וְהָא תַנֵּי: כּוֹתְבִין עַל גַבֵּי עוֹר נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת! מִּינָא דְאַתְּ נוֹתֵן בְּפִיךָ. וְעוֹשִׂין עָמוּד לְסֵפֶר בְּסוֹפוֹ, לַתּוֹרָה מִיכָּן וּמִיכָּן. לְפִיכָךְ גּוֹלְלִין הַסֵּפֶר לִתְחִילָּתוֹ, וְהַתּוֹרָה לְאֶמְצָעִיתָהּ. ר׳רִבִּי שְׁמוּאֵל ר׳רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב חִייָה בַּר יוֹסֵף: אפי׳אֲפִילוּ שְׁתֵּי יְרִיעוֹת. ר׳רִבִּי זְעוּרָה שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת בְּשֵׁם כַּהֲנָה: וּבִלְבַד מְקוֹם הַתֶּפֶר. ר׳רִבִּי אָחָא בְשֵׁם ר׳רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: סֵפְר שֶׁאֵין עָלָיו מַפָּהף הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב כְּדֵי שְׁלֹּא יִתְבַּזֶּה הַכְּתָב.
It is required that he write on leather on the place of the hair and on parchment on the place of its split1. If he changed this, he disqualified it. One should not write half of it on leather and half of it on parchment, but he may write on leather from a pure domestic animal and half on leather from a pure wild animal. One only writes on leather from a pure animal2. What is the reason? That the Eternal’s teaching be in your mouth3, from what you are putting into your mouth. But was it not stated, one writes on leather from carcasses and torn animals4? The kind which you are putting into your mouth5. One makes a staff at the end of a book, but for the Torah one on both sides. Therefore one rolls a book up to its beginning but the Torah to its middle6. Rebbi Samuel, Rebbi Ze`ira in the name of Rav Ḥiyya bar Joseph: Even two sheets7. Rebbi Ze`ira, Samuel bar Shilat in the name of Kahana: but only at the place of the suture8. Rebbi Aḥa in the name of Rebbi Samuel bar Naḥman: A scroll which has no cover one turns on the writing so the writing should not be degraded9.
1. Where the script is more readable. Babli Menaḥot 32a.
2. Babli Šabbat 108a.
3. Ex. 13:9.
4. Babli Šabbat 108a.
5. Since hide and leather are inedible anyhow.
6. The Torah scroll can be stored to open at the place where one stopped reading.
7. The scroll shows two sheets when it is opened.
8. Babli 32a.
9. Eruvin 10 (Note 79); Soferim 3:16.
קרבן העדהפני משהחידושי רידב״זאור לישריםעודהכל
על הגויל – והוא העור שלא נחלק ותקנו במקום השער ובמקום הבשר לא תקנו הלכך כותבין בו במקום השיער ובס״ת איירי:
ועל הקלף – הוא עור שנחלק לשנים וחלק החיצון של צד השיער נקרא קלף וכותבין במקום נחושתו דהיינו בצד הפנימי שלצד הבשר:
אין כותבין אלא על עור בהמה טהורה – וחיה בכלל:
ממה שאתה – מותר ליתן מבשרו בפיך:
ומשני מינא שאתה נותן בפיך – שמאותו מין אתה מותר ליתן בפיך לאפוקי בהמה טמאה:
ועושין עמוד – של עץ לספר של נביאים וכתובים בסופו שיהא נגלל עליו:
לפיכך – כיון שאין לספרים אלא עמוד אחד בסופן לפיכך נגללין לתחלתן:
אפי׳ שתי יריעות – אם הניח שתי יריעות בצד א׳ ה״ל אמצעיתו ל״א אם שתי יריעות הם אמצעית ס״ת ואחת ארוכה מחברתה גוללין לאמצעית שתיהן והראשון נראה:
ובלבד מקום התפר – והוא שיגלל למקום התפר כדי שאם יקרע יקרע התפר:
הופכו – על פניה להגין עליה שלא יעלה האבק על האותיות אם אין לו בגד או שאינו יכול לכפלה:
ועל הקלף במקום נחושתו – לצד הבשר ונחושתו על שם שגוררין מעט מהדבוק עליו ולשון שולים הוא שעל מקום הנשאר חלק כותבין:
מינא דאת נותן בפיך – מין טהורה קאמרינן ואפילו ע״ג עורות נבילות וטריפות של הטהורין:
בסופו – לשאר ספרים ולתורה שני עמודין מכאן ומכאן לפיכך גוללין הספר לתחלתו בהעמוד שבסופו ובזה מחזקו שלא יהא נפרד והתורה שיש לה שני עמודים גוללין לאמצעיתה:
אפי׳ שתי יריעות – כלומר אפי׳ למקום ששתי יריעות מדובקין הן:
ובלבד – על מקום התפר שבין ב׳ היריעות שאז יכול להשמר שלא יקרע התפר:
ספר שאין עליו מפה הופכו על הכתב – כך הוא שנוי במסכת סופרים בסוף פ״ג. שאם אין לו מפה לכסות הכתב שלא יפול עליו האבק וכשהוא מגולה הופכו על הכתב כדי שלא יתבזה. ומייתי להא לעיל בפ״י דעירובין בהלכה ג׳ גבי היה קורא בספר על האסקופה:
ר״ש ק״ז בשם רחב״י אפילו שתי יריעות. ר״ל דאפילו האמצע יהי׳ בין ב׳ יריעות ולא מיבעיא אם הגלילה היא באמצע מקום שלם שאין תפור בו ב׳ יריעות אלא אפילו במקום שב׳ יריעות נתפרין מותר ג״כ לגלול ע״ז פליג ר״ז שמואל בר שילת משמי׳ כהנא ובלבד מקום התפר ר״ל דלא כדבריך דס״ל אפילו במקום שבין ב׳ יריעות ז״א אלא גולל דווקא במקום התפירה:
וצריך – הסופר, בכתיבת ספרים, שיהא כותב על הגויל – עור המעובד בעוביו השלם לאחר שהסירו ממנו את השיער ואת השכבה העליונה (עילית העור) ואת השכבה התחתונה השומנית, במקום השיער – בצידו החיצוני שעליו היה השיער, שהוא נוח לכתיבה, ועל הקלף – השכבה החיצונית של עור מעובד לאחר שפיצלו את העור בעוביו לשניים, במקום נחושתו – בצידו הפנימי שהיה פונה לעבר הבשר, שהוא נוח לכתיבה. אם שינה – הסופר וכתב על הגוויל בצידו הפנימי או שכתב על הקלף בצידו החיצוני, - פסל – את הספר. לא יהא כותב חציו – של ספר, על העור – על הגוויל, וחציו על הקלף – אלא או כולו על זה או כולו על זה, אבל כותב הוא חציו על עור בהמה טהורה וחציו על עור חיה טהורה – שחיברם בתפירה.

במסכת סופרים א,ה נאמר: כותבים על הקלף במקום בשר, ועל הגוויל במקום שיער, ואינו רשאי לשנות, והלכה למשה מסיני, שאם שינה בזה ובזה - אין קורים בו.
ושם ב,טז נאמר: לא יעשה חציו גוויל וחציו קלפים, אבל עושה הוא חציו גוויל (עור בהמה) וחציו צבאים (עור חיה), אף על פי שאינו מן המובחר.

הגוויל והקלף
השם גוויל מבוסס על השוואה לאבן גוויל, שהיא אבן שלמה ובלתי מהוקצעת. גם גוויל ככינוי לעור מציין את העור בשיעור עוביו השלם שלא ניטל ממנו כלום (״מגילות הספרים בין קומראן לימי הביניים״, ״תרביץ״ נא, עמוד 365).
קלף הוא ה׳ציפוי׳ החיצון של העור, שאפשר לקלוף אותו מעל העור השלם (שם, עמוד 369).
אישור לקדמותו היחסית של הגוויל לעומת הקלף יש להביא מן העובדה, שהגוויל הוא שנחשב על ידי חז״ל כצורה התקנית של עור שכותבים עליו ספרי תורה. בכתיבת ספרים על קלף היה משום חידוש, ומצינו שרבי ידע בדיוק מה הוא האורך שצריך להיות לספר תורה, כלומר, גובה היריעות, אבל לא ידע מה הוא השיעור בקלפים (בבלי בבא בתרא יד,א). כיוצא בזה אמרו חכמים, שאין עושים יריעה של ספר תורה או נביאים פחותה משלושה דפים ולא יותר על שמונה, אבל בקלפים לא נתנו שיעור (ירושלמי מגילה א,ח; מסכת סופרים פרק ב). והסיבה לכך היא, כנראה, החידוש שבעצם כתיבת הספרים על קלפים (שם, עמוד 366).

אין כותבין – ספרים, תפילין ומזוזות, אלא על עור בהמה טהורה – וכן על עור חיה טהורה. ומציעים מקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) שנאמר (במצוות תפילין): ״לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת י׳י בְּפִיךָ״ (שמות יג,ט) – (אתה חייב לתת תפילין על היד ועל הראש) כדי שתהיה רגיל לשנן בפיך את תורת ה׳; ויש לדרוש את הכתוב: - ממה שאתה נותן בפיך – תורת ה׳ תהיה כתובה על דבר שאתה רשאי לתת בפיך לאוכלו.
ומציעים קושייה ממקור תנאי: והא תני: – והרי (התנא) שונה: כותבין על גבי עור נבילות וטריפות – של בהמה טהורה ושל חיה טהורה! – הרי שמותר לכתוב על דבר שאין אתה רשאי לתת בפיך לאוכלו, שלא כדברי הברייתא הקודמת!
ומציעים תירוץ לקושיה: מינא דאת נותן בפיך – המין שאתה נותן בפיך (כוונת דרשת הכתוב ״למען תהיה תורת ה׳ בפיך״ היא, שתורת ה׳ תהיה כתובה על דבר שאתה רשאי לתת את מינו בפיך לאוכלו, אף על פי שאותו עצמו אין אתה רשאי לתת בפיך לאוכלו, ולכן כותבים על נבילות וטריפות של בהמה טהורה ושל חיה טהורה).

במסכת סופרים א,ב נאמר: כותבים על נבילות וטריפות. - שאל אחד את רבי יהושע הגרסי: מפני מה אמרו: כותבים על עורות נבילות וטריפות? אמר לו: אמשול לך משל. למה הדבר דומה? לשניים שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו המלך עצמו, ואחד הרגו אספקלטור (תליין). אי זה מהם משובח? הווי אומר: זה שהרגו המלך (הרי שבהמה שמתה בידי שמים משובחת יותר מבהמה שמתה בידי אדם). אמר לו: אם כן, יהיו מותרות באכילה! והרי הוא אומר: ״לא תאכלו כל נבילה״! אמר לו: התורה אסרה, ואני מה אעשה.

בבבלי שבת קח,א אמרו: תנו רבנן: ...וזו שאלה שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מניין שאין כותבים תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה? - אמר לו: שנאמר: ״למען תהיה תורת ה׳ בפיך״ - מדבר המותר בפיך (באכילה). - אמר לו: אלא מעתה, על גבי עור נבילות וטריפות אל יכתבו! - אמר לו: אמשול לך משל. למה הדבר דומה? לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקלטור שלו. איזה מהם משובח? הווי אומר: זה שהרגו מלך. - אמר לו: אלא מעתה, ייאכלו! - אמר לו: התורה אמרה: ״לא תאכלו כל נבילה״, ואת אמרת: ייאכלו?! - אמר לו: קאלוס (יפה).

ועושין עמוד – של עץ, לספר – שנכתבו בו נביאים או כתובים, בסופו – של הספר, כדי לגוללו על העמוד, לתורה – ספר שנכתבה בו תורה בלבד, מיכן ומיכן – עושים עמוד בתחילתו של הספר ועמוד בסופו, כדי לגוללו עליהם. לפיכך גוללין הספר – שנכתבו בו נביאים או כתובים, לתחילתו – מסופו לתחילתו, כיוון שיש לו עמוד בסופו, והתורה – ספר שנכתבה בו תורה בלבד, לאמצעיתה – משני צדדיו, מתחילתו ומסופו לאמצעיתו, כיוון שיש לו עמודים בתחילתו ובסופו (אמצעיתו לאו דווקא, אלא גוללים את הספר משני צדדיו למקום שקוראים ופוסקים, ובא למעט תחילתו וסופו).
רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שאמר בשם רב חייה בר יוסף (אמורא בדור השני): אפילו שתי יריעות – ספר שנכתבה בו תורה בלבד, אפשר לגלול אפילו שתי יריעות ממנו על עמוד אחד ושאר היריעות על העמוד השני, שאף זה נחשב כנגלל לאמצעיתו.
רבי זעורה אמר בשם שמואל בר שילת (אמורא בבלי בדור הראשון והשני) שאמר בשם כהנה (רב כהנא הראשון, אמורא בבלי בדור הראשון): ובלבד מקום התפר – צריך לגלול ספר תורה רק באופן שבין שני חלקי הספר הגלולים יהיו בסוף הגלילה התפרים שבין יריעה לחברתה ולא תהיה יריעה עצמה, כדי שאם יהדקו את הספר יותר מדי בסוף הגלילה, לא תיקרע היריעה שבאמצעיתו אלא רק ייפרמו התפרים שבאמצעיתו.

במסכת סופרים ב,ח נאמר: גוללים את הספר לתחילתו ואת התורה לאמצעיתה.
ושם ג,יב נאמר: הגולל ספר תורה גוללו כנגד התפר, אבל לא כנגד היריעה.

בבבלי בבא בתרא יד,א אמרו: תניא: כל הספרים נגללים לתחילתם. וספר תורה נגלל לאמצעיתו, ועושה לו שני עמודים, אחד אילך ואחד אילך.
ובבבלי מגילה לב,א אמרו: אמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: הגולל ספר תורה יעמידנו על התפר.

רבי אחא אמר בשם רבי שמואל בר נחמן: ספר שאין עליו מפה (יריעה של אריג) – לפרוס עליו כשהוא פתוח ואינו קורא בו, - הופכו על הכתב – הופך את הספר כשהכתב כלפי מטה, כדי שלא יתבזה הכתב – שביזיון הוא לכתב שיש בו קדושה כשהוא גלוי (מזה משמע, שבדרך כלל עדיף לכסות את הספר, ורק אם אין במה לכסותו - יש להופכו על הכתב).

במסכת סופרים ג,כב נאמר: ספר שאין עליו מפה - הופכו על הכתב.

בירושלמי עירובין י,ג אמרו: ״[היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע לעשרה טפחים - גוללו אצלו,] משהגיע לעשרה טפחים - הופכו על הכתב״. - למה? שלא יתבזה הכתב. ואתייא כדמר רבי אחא בשם רבי שמואל בר נחמן: ספר שאין עליו מפה - הופכו על הכתב, שלא יתבזה הכתב.

בבבלי עירובין צח,א אמרו: ״היה קורא בראש הגג... משהגיע לעשרה טפחים - הופכו על הכתב״. - ומי שרי (לעשות כן)? והתניא: כותבי ספרים תפילין ומזוזות (הצריכים להפסיק ממלאכתם לפי שעה) לא התירו להם להפוך יריעה על פניה (שלא תתלכלך באבק), אלא פורס עליה את הבגד! - התם אפשר (לכסות את הספר בבגד), הכא לא אפשר, ואי לא מהפיך ליה, איכא ביזיון טפי (ומוטב להופכו מלהשאירו גלוי בביזיון).
קרבן העדהפני משהחידושי רידב״זאור לישריםהכל
 
(יג) כָּל הָאוֹתוֹת הַכְּפוּלִים בָּאֲלֶף בֵּית כּוֹתֵב אֶת הָרִאשׁוֹנִים בִּתְחִילַּת הַתֵּיבָהא וּבְאֶמְצָע הַתֵּיבָה, וְאֶת הָאַחֲרוֹנִים בְּסוֹפָהּ. וְאִם שִׁינָּה – פָסַל. מִשֵּׁם ר׳רִבִּי מַתְּיָה בֶּן חָרָשׁ אָמְרוּ: מ׳נ׳צ׳פ׳ך׳ הל׳הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. מָהוּ מנצפך? ר׳רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם ר׳רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מַה שֶׁהִתְקִינוּ לָךְ הַצּוֹפִים. מָאן אִינּוּן אִילֵּין צוֹפִין? מַעֲשֶׂה בְיוֹם סַגְרִיר שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ חכמ׳חֲכָמִים לְבֵית הַווַעַד וְנִכְנְסוּ הַתִּינוֹקוֹת. אָמְרִין: אַיְתוֹן נַעֲבִיד בֵּית ווַעֲדָא דְלָא יִיבָּטֵל. אָמְרִין: מָהוּ דֵין דכת׳דִּכְתִיב מֶ״ם מֶ״ם נ״וּן נ״וּן צַ״דֵּי צַ״דֵּי פֵּ״ה פֵּ״ה כַ״ף כַּ״ף. מִמַּאֲמַר לְמַאֲמַר, מִנֶּאֱמָן לְנֶאֱמָן, מִצַּדִּיק לְצַדִּיק, מִפֶּה לְפֶה, מִכַּף יָדוֹ שלהק׳ב׳ה׳שֶׁלְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַף יָדוֹ שֶׁלְמֹשֶׁה. וְסִייְמוּ אוֹתָן חֲכָמִים וְעָמְדוּ כוּלָּן בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים. אָמְרוּן: ר׳רִבִּי לִיעֶזֶר ור׳וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲווֹן מִינְּהוֹן. ר׳רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם ר׳רִבִּי חִייָה בַּר בָּא ור׳וְרִבִּי סִימוֹן תְּרֵיהוֹן אָמְרִין: תּוֹרַת הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיָה לֹא הֵ״א שֶׁלָּהֶם וְלֹא מֶ״ם שֶׁלָּהֶן סָתוּם, הָא סַמֶךְ סָתוּם.
Of all double letters1 in the alphabet one writes the first form at the start of a word and in the middle of a word, but the last form at the end, and if one changed this he disqualified it. In the name of Rebbi Matthew ben Ḥarash they said, מנצפ״ך is a practice of Moses from Sinai. What is מנצפ״ך? Rebbi Jeremiah in the name of Rebbi Samuel bar Rav Isaac: what the seers instituted for you2. Who are those seers? 3 It happened on a day of rainstorm that the Sages did not come to the assembly hall, but the children entered. They said, come and let us form an assembly that it should not be cancelled. They said, what is that that it is written mem mem, nun nun, ṣade ṣade, peh feh, kaf khaf. From utterance to utterance, from trustworthy to trustworthy, from just to just, from mouth to mouth, from the hand of the Holy One, praise to Him, to the hand of Moses4. The Sages identified them and they all grew to become important personalities. They said, Rebbi Eliezer and Rebbi Joshua were from these. Rebbi Jeremiah in the name of Rebbi Ḥiyya bar Abba and Rebbi Simon both were saying, in earlier copies of the Torah neither he nor final mem were closed5. Therefore samekh was closed6.
1. The letters which in square script have two forms, as indicated in the next sentences.
2. While R. Matthew ben Ḥarash holds that the Torah was given in square script, R. Jeremiah dates square script to the time of the (later) prophets; he holds that the Torah was given in Paleo-Hebrew. Babli 2b.
3. Babli Šabbat 104a.
4. The entire homily refers to the giving of the Torah, from utterance of God to utterance of Moses, etc.
5. The open final mem is exemplified in the Aramaic inscription of King Uziahu’s ossuary. In early Medieval mss. the he looks like a ח, only that the left leg is not at the left end but touching the vertical bar somewhat to the right. The open he is recommended in the Babli, Menaḥot 29b. For a thorough discussion, cf. S. Liebermann, Tarbiz 4 (1933) pp. 292–293.
6. This justifies R. Levi’s remark that only samekh but not final mem represented a problem.
א. בכ״י ליידן נוספה כאן בטעות המלים: ״ובאחרית התיבה״ והועבר עליהן קולמוס.
קרבן העדהפני משהאור לישריםעודהכל
הראשונים – הכפופים:
ואת האחרונים – הפשוטים:
ביום סגריר – יום גשם שהכל נסגרים בבתיהם:
אמרין – בואו ונעביד בית הוועד ונדרוש שלא יבטל:
מהו דין דכתיב – מנצפ״ך כפולות:
ממאמר – של הקב״ה למשה למאמר של משה לישראל שלא היה בהם שינוי כדכתיב והאלקים יעננו בקול א״כ שלא שינה משה ואמר לישראל בלשון רבו:
מנאמן – שהקב״ה נקרא האל הנאמן למשה שנקרא נאמן שנאמר בכל ביתי נאמן:
מצדיק – מהקב״ה שנקרא צדיק שנאמר צדיק יי בכל דרכיו למשה שנקרא צדיק שנאמר צדקות ה׳ עשה וגו׳:
מפה – של הקב״ה לפה של משה שנאמר פה אל פה אדבר בו:
מכף ידו של הקב״ה – ניתנו הלוחות לכף ידו של משה:
וסיימו – ועשו חכמים סימנים בתינוקות אלו שידעו שיהיו חכמים גדולים בתורה:
הוון מינהון – היו מאותן תינוקות:
לא ה״א שלהם – סתום אלא פתוחה מלמעלה ואף מ״ם שלהם לא היתה סתומה לגמרי אלא קצת ריוח בין גגה לרגלה לצד שמאל כאויר שבין רגל הה״א לגגה:
כל האותיות הכפולים – מנצפ״ך. והובא זה במסכת סופרים סוף פ״ב:
מאן אינון אלין צופין – כלומר ודאי מקודם היו כדקאמר רבי מתיא בן חרש מנצפ״ך הלכה למשה מסיני אלא מדמפרש רבי שמואל מנצפ״ך מה שהתקינו לך הצופים משמע שנשתכח מהן וחזרו ויסדו הצופים ומי הן אלו הצופים וקאמר מעשה ביום סגריר וכו׳ ומדדרשו אלו התינוקות ואמרו מה הדין דכתיב מ״ם מ״ם וכו׳ א״כ כבר היו מקובלים כך מימות הנביאים שחזרו ויסדום והתינוקות הללו דרשו ליתן טעם לאלו הכפולים:
תורת הראשונים וכו׳ – כדלעיל גבי הא דקאמר סמ״ך מעשה ניסים:
כל האותות (האותיות) הכפולים באלף בית – חמש האותיות מנצפ״ך, - כותב – הסופר, את הראשונים – את האותיות כ׳, מ׳, נ׳, פ׳, צ׳, בתחילת התיבה (המילה) ובאמצע התיבה, ואת האחרונים – את האותיות ך׳, ם׳, ן׳, ף׳, ץ׳, בסופה – בסוף התיבה. ואם שינה – שלא כתב את האותיות כ׳, מ׳, נ׳, פ׳, צ׳ בראש ובאמצע התיבות, או שלא כתב את האותיות ך׳, ם׳, ן׳, ף׳, ץ׳ בסוף התיבות, - פסל – את הספר.

במסכת סופרים ב,כ נאמר: כל האותיות הכפולים באלפא ביתא - כותב את הראשונים בתחילת התיבה ובאמצע התיבה, ואת האחרונים בסוף. ואם שינה - פסול.

בבבלי שבת קג,ב אמרו: ״וכתבתם״ - שתהא כתיבה תמה (כתב תם, ללא שגיאות), שלא יכתוב... כפופים (האותיות נצפ״כ) פשוטים (האותיות ןץף״ך), פשוטים כפופים, סתומים (האות ם׳) פתוחים (האות מ׳), פתוחים סתומים.
ובספרי דברים פסקה לו נאמר: ״וכתבתם״ - כתב שלם. מיכן אמרו: כתב ...לכפופים פשוטים, לפשוטים כפופים, לסתומים פתוחים, לפתוחים סתומים... הרי אלו ייגנזו.

• • •

דנים באותיות הכפולות מנצפ״ך שנזכרו לפני כן.
מביאים ברייתא: משֵּׁם רבי מתיה בן חרש (תנא בדור השלישי והרביעי) אמרו: מנצפ׳ך – כפל הצורות של חמש האותיות האלו, - הלכה למשה מסיני.
ושואלים: מהו – מה פירוש מנצפך? – מדוע קוראים לאותיות האלו בשם הזה ולא בשם כמנפ״ץ כסדרן באותיות האלף-בית?
ומשיבים: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): מה שהתקינו לך הצופים – השם מנצפ״ך בא ללמד שהאותיות האלו הן מה שהתקינו הצופים: מנצפ״ך - מן צופיך (הצופים הם החכמים, על פי היוונית: סופיה - חוכמה. ושינו ׳סופיים׳=חכמים ל׳צופים׳, להתאימה למונח העברי ולנוטריקון של מנצפ״ך (״מדרש רבה״, בראשית חלק א, עמוד 12)). - מימרה זו חלוקה על המימרה הקודמת שמנצפ״ך הלכה למשה מסיני.
ושואלים: מאן אינון אילין צופין? – מי הם הצופים האלה (שהתקינו את האותיות הכפולות מנצפ״ך)?
ומביאים סיפור מעשה: מעשה ביום סגריר (יום גשום וקר) שלא נכנסו חכמים לבית הוועד (מקום ישיבת החכמים) ונכנסו התינוקות (ילדים קטנים) – לבית הוועד. אמרין (צריך לומר: ׳אמרון׳): – אמרו (התינוקות זה לזה): איתון נעביד בית וועדא דלא ייבטל – בואו ונעשה בית הוועד (ניוועד שם ונדרוש בדברי תורה) שלא ייבטל (בית הוועד אפילו יום אחד). אמרין (צריך לומר: ׳אמרון׳): – אמרו (התינוקות בדרשתם בבית הוועד): מהו דין דכתיב – מהו זה שכתוב (מה פירוש) מ׳ם מ׳ם נו׳ן נו׳ן צד׳י צד׳י פ׳ה פ׳ה כ׳ף כ׳ף? – מה המשמעות של האותיות הכפולות מנצפ״ך? - מ׳ם מ׳ם - ממאמר למאמר – התורה ניתנה ממאמרו של הקב״ה למאמרו של משה, שהקב״ה אמר למשה שיאמר לבני ישראל, נו׳ן נו׳ן - מנאמן לנאמן – התורה ניתנה מהקב״ה שנקרא נאמן למשה שנקרא נאמן, צד׳י צד׳י - מצדיק לצדיק – התורה ניתנה מהקב״ה שנקרא צדיק למשה שנקרא צדיק, פ׳ה פ׳ה - מפה לפה – התורה ניתנה מפיו של הקב״ה לפיו של משה, כ׳ף כ׳ף - (בהבאת הירושלמי בראשונים נוסף ׳מכף לכף׳) מכף ידו של הקב״ה לכף ידו של משה – התינוקות, שידעו רק את אותיות האלף-בית, דרשו את האותיות הכפולות מנצפ״ך על נתינת התורה מהקב״ה למשה. וסיימו אותן חכמים – החכמים ציינו את אותם התינוקות לראות מה יהא בסופם, ועמדו – נעשו התינוקות, כולן בני אדם גדולים – בתורה.
אמרון (צריך לומר: ׳אמרין׳ (״אוצר לשונות ירושלמיים״)): – אומרים: רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) ורבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) הוון מינהון – היו מהם (היו שניים מהתינוקות הללו).

האותיות מנצפ״ך הכפולות היו קיימות עוד בימי הבית השני לפני ימי התנאים. לפי המקורות התלמודיים, האותיות האלו הן הלכה למשה מסיני, או שהצופים, שהם נביאים (ראה הבבלי להלן) או חכמים קדומים, התקינו אותן. מהמעשה, שהובא בירושלמי בתשובה לשאלה שקדמה לו ״מאן אינון אילין צופים?⁠״, עולה שהצופים שהתקינו את האותיות האלו הם תינוקות בימי התנאים. אבל במקבילה בבראשית רבה (ראה להלן) אין השאלה הזו שבירושלמי, והמעשה הוא עניין בפני עצמו ולא תשובה על השאלה, ומכאן שתינוקות אלו לא התקינו את האותיות האלו אלא רק דרשו אותן בדרוש נאה. לכן נראה שיש למחוק את השאלה הזו שבירושלמי.
ב״שערי תורת ארץ ישראל״ כתב, שמי שלא ידע מי הם הצופים האלה כתב שאלה זו בירושלמי מן הצד, וסופר שחשב שזה מגוף הירושלמי הכניסו בפנים.
לחילופין, אפשר שהשאלה הזו נשאלה בירושלמי במקורו, אלא שהתשובה על השאלה נשמטה, אולי משום שהיתה בת מילה אחת בלבד.

אפשר שהצופים הם מלאכים (שמא זו המילה שנשמטה בתשובה על השאלה מי הם הצופים). ראה בראשית רבה מה,ז ופסיקתא דרב כהנא נספח ה. אם כן, המלאכים, שלימדו את בני האדם את אותיות האלף-בית לפי המסופר בספרים החיצוניים, הם שהתקינו את האותיות מנצפ״ך. נתינת האותיות מהמלאכים לבני אדם מקבילה לנתינת התורה מהקב״ה למשה שעליה דרשו התינוקות את האותיות מנצפ״ך.

בבבלי שבת קד,א ומגילה ב,ב אמרו: אמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא: מנצפ״ך - צופים (נביאים) אמרום. - ותסברא? והכתיב: ״אלה המצוות״ - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה! ...אלא: שכחום (במשך הדורות) וחזרו (הנביאים) ויסדום.
ובבבלי שבת קד,א אמרו: אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי: אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו: ...מ״ם פתוחה מ״ם סתומה - מאמר פתוח (יש מאמר פתוח בתורה שהכל מבינים אותו) מאמר סתום, נו״ן כפופה נו״ן פשוטה - נאמן כפוף (צנוע) נאמן פשוט, ...פ״א כפופה פ״א פשוטה - פה פתוח (לעיתים צריך שיהא הפה פתוח לדבר דברים) פה סתום, צד״י כפופה צד״י פשוטה - צדיק כפוף צדיק פשוט.

מן הסיפור בבבלי על לימוד האלף-בית במילים המצטרפות למשפטים מובא כאן רק החלק הדן באותיות הכפולות.
בבבלי יוחס המעשה לתקופה מאוחרת יותר, לימי רבי יהושע בן לוי.

בבראשית רבה א,יא נאמר: רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מנצפ״ך - הלכה למשה מסיני. - רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא: מה שהתקינו צופים. - מעשה היה ביום סגריר ולא נכנסו חכמים לבית הוועד, והיו שם תינוקות. אמרו: בואו ונעסוק בצופים (באותיות שהתקינו הצופים) / בואו ונעשה בית וועד. אמרו: מה טעם כתוב: מם מם נון נון צאדי צאדי פה פה כף כף? ממאמר למאמר, מנאמן לנאמן, מצדיק לצדיק, מפה לפה, מכף לכף, מכף ידו של הקב״ה לכף ידו של משה. וסיימו אותם, ועמדו חכמים גדולים בישראל. ויש אומרים: רבי ליעזר ורבי יהושע היו. קראו עליהם: ״גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר, אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ״ (משלי כ,יא) (ניתן להכיר אדם גדול כבר בקטנותו).

בירושלמי ובבראשית רבה מובא אותו סיפור שמובא בבבלי. אבל בירושלמי ובבראשית רבה לא נשמר אלא חלק זה הדן באותיות הכפולות מנצפ״ך, שאותה סוגיה מוקדשת להן (״הלשון והספר - כרך הספר״, עמוד 161).
בדברי התלמודים והמדרש נזכרות מילים ששימשו בלימוד האלף-בית לתינוקות, והם מבארים את האות על ידי מילה, ומילים אלו מצטרפות לתוכן מובן (שם, עמוד 165).

בבראשית רבה: ״ועמדו חכמים גדולים בישראל״. ובירושלמי: ״ועמדו כולן בני אדם גדולים״.
בכתוב ״גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר, אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ״ שקראו על התינוקות לפי בראשית רבה, יש רמז לז״ך האותיות (22 האותיות הרגילות ועוד 5 האותיות הסופיות) שדרשו התינוקות.

אותיות מנצפ״ך
בא״ב הקדום - הן כתב דעץ, הן הכתב הארמי של תקופת הבית הראשון - אין אותיות ״סופיות״, כלומר, אין כפל צורות לאותיות מנצפ״ך.
צורתן המקורית של אותיות נצפ״ך היא דווקא הצורה שבה הקו נמשך כלפי מטה: ן, ץ, ף, ך. צורת אות זו נקראת ׳פשוטה׳ (ישרה). מצורות אלו התפתחה האות הכפופה הנכתבת באמצע מילה. בשעת הכתיבה נוטים למשוך את הקולמוס שמאלה, בכיוון הכתיבה, וכך באמצע מילה הפך הקו הפשוט לקו כפוף הפונה שמאלה. באותיות הנוטות מלכתחילה לכיוון הכתיבה (דוגמת ב, ע) לא נוצרו שתי צורות, ואילו באלה שלא נטו - ך, ף, ץ, ן - נוצרה חלופה כפופה המשמשת ברצף הכתיבה.
באות מ״ם חל תהליך שונה: בעיקרה לא הייתה המ״ם הסגורה צורה סופית דווקא, אלא צורה שהתפתחה מתוך המ״ם הרגילה ושימשה לצדה. בהמשך נתייחדה צורה זו לסופי תיבות בלבד (״האקדמיה ללשון העברית״. המקור: ״מנצפ״ך צופים אמרום״, ״לשוננו״ י, עמודים 99-118).

רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) תריהון אמרין – שניהם אומרים (רבי ירמיה האומר בשם רבי חייא בר בא, ורבי סימון האומר דברים זהים מבלי להזכיר שם אומרם): תורת הראשונים – כתב התורה של התנאים הראשונים לפני חורבן הבית השני, לא היה לא ה׳א שלהם ולא מ׳ם שלהן סתום – האות ה״א שלהם לא היתה סתומה (ה״א לולאית סתומה, שבה הקו השמאלי בצורת לולאה ומחובר לקו העליון) אלא פתוחה (כצורת חי״ת של היום), והאות מ״ם שלהם לא היתה סתומה (כצורת מ״ם סופית של היום) אלא פתוחה וכפופה (כצורת מ״ם אמצעית של היום, בלא חלקו התחתון של הקו השמאלי).
ומציעים דיוק: הא – אבל סמ׳ך סתום – תורת הראשונים היתה האות סמ״ך שלהם סתומה (כצורת סמ״ך של היום) ולא היתה פתוחה וכפופה (כצורת למ״ד של היום).

המאמר בעניין האותיות בתורת הראשונים מובא גם בירושלמי לעיל.

מתוך צורת הה״א הקדומה התפתחה הה״א הפתוחה, ומתוך הצורה הפתוחה התהוותה בכתיבה מהירה הה״א הלולאית הסתומה. הה״א הסתומה שימשה בזמן בעלי המאמר על הה״א של תורת הראשונים, אלא שצורה זו אבדה אחר כך (״מנצפ״ך צופים אמרום״, ״לשוננו״ י, עמוד 111).
צורת הסמ״ך הקדומה היתה ארוכה ופשוטה. מתוכה נולדה הסמ״ך הפתוחה הכפופה, המחוברת לצד שמאל על ידי קו אופקי, ומתוכה נולדה אחר כך הסמ״ך הסתומה שלנו (שם, עמוד 105). לפי ההערה שהתלמוד הירושלמי מוסיף למאמר על תורת הראשונים, הסמ״ך היתה סתומה כבר בתקופת הראשונים (שם, עמוד 113).
קרבן העדהפני משהאור לישריםהכל
 
(יד) ר׳רִבִּי סִימוֹן ור׳וְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן תְּרֵיהוֹן אָמְרִין: אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלִַם הָיוּ כוֹתְבִין: יְרוּשָׁלַיִם יְרוּשָׁלַיִמָה, וְלֹא הָיוּ מַקְפִּידִין. וְדִכְוָתָהּ צָפוֹן צְפוֹנָה, תֵּימָן תִּימָנָה.
Rebbi Simon and Rebbi Samuel bar Naḥman both were saying, the people of Jerusalem were writing Jerusalem, to Jerusalem, and were not differentiating. And similarly North, to North; South, to South1.
1. In the Hebrew of late Second Temple times, as exemplified in the Qumran texts, locative is freely used as nominative (already noted by Geiger, Urschrift p. 233; cf. S. Liebermann Tarbiz 4(1933) p.293, E. Kutscher, Isaiah Scroll, p. 67).
קרבן העדהפני משהאור לישריםעודהכל
ירושלימה – כיון דמשמעות הענין אינו משתנה לא היו מקפידין א״נ ה״ג ירושלימ צפונ תימנ וה״פ באותיות כפופי׳ בסוף וכ״נ עיקר דירושלימה הרי הענין משתנה דהוי כמו לירושלים שכל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה הטל לה ה״א בסופה:
ירושלים – אף במקום שנכתב ירושלים היו כותבין ירושלימה וכן להפך ולא היו מקפידים על כך ודכוותה וכו׳:
רבי סימון ורבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) תריהון אמרין – שניהם אומרים: אנשי ירושלם – שהיו לפני חורבן הבית השני, היו כותבין – בספריהם: ירושלים - ירושלימה – ׳ירושלימ׳ במ״ם פתוחה במקום ׳ירושלים׳ במ״ם סתומה, ומתוך הכתיב ׳ירושלימ׳ היו באים לכתוב גם ׳ירושלימה׳ (״מנצפ״ך צופים אמרום״, ״לשוננו״ י, עמוד 108, הערה 11), ולא היו מקפידין – להבחין בין ם ל-מ, והיו משתמשים בהם לסירוגין.
ומציעים בעיה: ודכותה: – ושכמותה: צפון - צפונה, תימן - תימנה? – האם אנשי ירושלים לא היו מקפידים להבחין גם בין ן ל-נ, והיו כותבים ׳צפונ׳ / ׳צפונה׳ ו-׳תימנ׳ / ׳תימנה׳ בנו״ן כפופה במקום ׳צפון׳ ו׳תימן׳ בנו״ן פשוטה? (׳ודכותה׳ כאן בלשון שאלה על פי ״יוונית ויוונות בארץ ישראל״, עמוד 166, הערה 28. - בלשון הסיפור השם ירושלים נכתב בלא יו״ד (׳אנשי ירושלם׳) ככתיב במקרא ובספרות חז״ל, אבל בציון מנהגם של אנשי העיר ניתן הכתיב המשקף את ההגייה בתקופת חז״ל (ירושלים, ירושלימה))

במדרש בראשית רבתי לבראשית מה,ח מובאים שינויי נוסח לתורה שנמצאו בספר תורה עתיק מירושלים מלפני חורבן הבית שנמצא בבית הכנסת של סוירוס ברומא (ספר תורה זה הביא טיטוס לרומי כשלל אחרי חורבן הבית. במאה השלישית ספר זה ניתן כמתנה על ידי סוירוס לבית הכנסת שנבנה באישורו). בין השינויים נזכרים הפסוקים הבאים:
הנה נא זקנתי לא ידעתי יומ (במקום: יום) מותי (בראשית כז,ב).
ויקומו וירדו מצרימה (במקום: מצרים) (בראשית מג,טו).
ואקברה שמ (במקום: שם) בדרך (בראשית מח,ז).
ואלה שמות... הבאים מצרים (במקום: מצרימה) (בראשית מו,ח).
ולקח הכהן מדמ (במקום: מדם) (ויקרא ד,לד).
ולא אביתמ (במקום: אביתם) לעלות (דברים א,כו).
וירשו גם המ (במקום:הם) את הארץ (דברים ג,כ).
בתוך ספר תורה עתיק זה משמשת מ״ם פתוחה אמצעית גם במקום מ״ם סתומה בסוף התיבות, ועל פי שימוש זה של מ״ם אמצעית נכתב ״מצרימה״ במקום ״מצרים״, כמו שאמרו בירושלמי, שאנשי ירושלים היו כותבים ״ירושלימה״ במקום ״ירושלים״, ושתורת התנאים הראשונים לפני חורבן הבית לא היה מ״ם שלהם סתום. בספרי התורה של הראשונים לא היתה עדיין מ״ם סתומה, כי אם המ״ם הפתוחה, שמתוכה התפתחה אחר כך צורת המ״ם הסתומה (״מנצפ״ך צופים אמרום״, ״לשוננו״ י, עמודים 106-108).

מתוך המ״ם הפשוטה הארוכה הקדומה נולדה, על ידי תוספת קו המקשר אותו לצד שמאל, המ״ם הפתוחה הכפופה של תורת הראשונים, ואחר כך התפתחה המ״ם הסתומה של האחרונים (שם, עמודים 104-105 ועמוד 112). בתקופה של תורת הראשונים שימשה המ״ם הפתוחה הכפופה בלבד. בתקופה של ספר סוירוס ושל אנשי ירושלים שכתבו ״ירושלים״ ״ירושלימה״ שימשו מ״ם פתוחה ומ״ם סתומה זו בצד זו ללא הבדל (שם, עמוד 113).
החכמים בני המאה השנייה לספירה קבעו את הכלל המכריע בנוגע לשימוש המתחלף של שתי צורות המ״ם: מ״ם פתוחה בראש תיבה ובאמצעיתה, מ״ם סתומה בסוף בלבד. דרך זו של שימוש שתי צורות שונות היתה נוהגת מזמן לגבי האותיות נצפ״ך, ועל כן לא ראו בשתי הצורות השונות של המ״ם אלא אותו הבדל של צורה אמצעית וצורה סופית. צורת המ״ם האמצעית, בעלת הקו האופקי הפונה שמאלה, נקבעה לאמצע המילה, כשם שאותיות נצפ״ך הכפופות, בעלי אותו הקו הפונה שמאלה, מקומן בראש המילה ובאמצעיתה.
נוסח המקרא העברי וכללי הכתיב שלו מיוסדים על שלושה ספרים של בית המקדש בירושלים, שמקורם בתקופה שלפני הספירה. את כללי הכתיב של הספרים האלה הנהיגו חכמי המאה השנייה מחדש בניגוד למנהג זמנם (שם, עמודים 116-117).

• • •
תרגום השבעים הוא תרגום יהודי שהוכן רובו באלכסנדריה. שמו המקובל של התרגום משקף את המסורת ששבעים (ושניים) זקנים תרגמו את התורה ליוונית. במאות הראשונות לספירה הורחבה מסורת זו לכל ספרי המקרא המתורגמים, ולבסוף ציין השם את כל כתבי הקודש היווניים (״ביקורת נוסח המקרא״, עמוד 106).
קרבן העדהפני משהאור לישריםהכל
 
(טו) שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דָּבָר שִׁינּוּ חכמ׳חֲכָמִים לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ. כָּתְבוּ לֹו: אֱלֹהִים בָּרָא בְרֵאשִׁית. אֶעֱשֶׂה אָדָם בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת. זָכָר וּנְקוּבָיו בְּרָאָם. וַיכַל בַּשִּׁישִׁי וַיִּשְׁבּוֹת בַּשְּׁבִיעִי. הָבָה אֵרְדָה. וַתִּצְחַק שָׂרָה בִּקְרוֹבֶיהָ לֵאמֹר. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ שׁוֹר וּבִרְצוֹנָם עִקְרוּ אָבוּס. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל נוֹשְׂאֵי בְנֵי אָדָם. וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְמִצְרַיִם וּבְכָל הָאֲרָצוֹת שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מְאוֹת שָׁנָה. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת אֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם, אִמּוֹ שֶׁלְתַּלְמַי הַמֶּלֶךְ אַרְנַבְתָּא הֲווָת שְׁמָהּ. לֹא חֶמֶד אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי. אֲשֶׁר חָלַק י״י אֱלֹהֶיךָ אוֹתָם לְהָאִיר לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי לָאוּמּוֹת לְעָבְדָם.
Thirteen things they changed for King Ptolemy. They wrote for him, “God created the beginning1.” “I shall make man in stature and form2.” “Male and his openings He created them3.” “He finished on the Sixth and rested on the Seventh4” “Now I shall descend5.” “Sarah laughed in her surroundings, saying.⁠6” “For in their rage they slew a bull and in their will uprooted a trough7.” “Moses took his wife and his sons and let them ride on people-carriers8.” “The dwelling of the Children of Israel, which they dwelled in Egypt and other lands, was 430 years.⁠9And the hare10, “and the young of foot.” King Ptolemy’s mother was called “hare11”. “Not one precious thing I took from them12” “Which the Eternal, your God, distributed them to give light to all peoples under all the heavens.⁠13” “Which I did not command peoples to worship them.⁠14
1. Gen. 1:1; change not found in LXX.
2. Gen. 1:26; change not found in LXX.
3. Gen. 1:27; change not found in LXX.
4. Gen. 2:2; change found in LXX.
5. Gen. 11:7; change found in LXX.
6. Gen. 18:12; LXX: “in herself”.
7. Gen. 49:6; change not found in LXX.
8. Ex. 4:20. LXX: “beast of burden”.
9. Ex. 12:40. LXX: “In the land of Egypt and the land of Canaan.”
10. Lev. 11:6 (in LXX 11:5). LXX: “rough-foot”, a designation of the hare.
11. The dynasty of the Ptolemies was called the Lagides, after an ancestor Lagos “hare”.
12. Num. 16:15; change found in LXX.
13. Deut. 4:19; change not found in LXX.
14. Deut. 17:3; change not found in LXX.
The comparisons with the LXX text was done on the basis of Rahlfs’s edition; the history of the text between the time of the Jewish translation in Alexandria and its adaptation by Christian editors in the Roman Empire is unknown. The same list is in the Babli 9a.
קרבן העדהפני משהמראה הפניםאור לישריםעודהכל
לתלמי – שהיה מלך מצרים וכינס ע״ב זקנים והכניסן בע״ב בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל א׳ וא׳ וא״ל כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב״ה בלב כל א׳ וא׳ עצה והסכימו כולן לדעת אחת לשנות לו י״ג דברים אלו:
אלקים ברא בראשית – שלא יאמר בראשית שם הוא שכן דרך היוונים לכתוב שם אלהות בתחלת הדבר ויסבור ששני רשויות הן והראשון ברא את השני:
אעשה אדם – שמכאן טעו ואמרו שני רשויות הם בצלם ובדמות. ולא בצלמינו שמכאן טעו המגשימים שיש צלם ודמות למעלה כמ״ש המורה בריש ספרו. זכר ונקביו בראם. שלא יטעו דצלם אלקים הוא זכר ונקיבה לכך כתבו זכר ונקביו בראם שהוא הפלא הגדול שבאדם שהוא נוד מנוקבת והרוח משתמר בקרבו:
ויכל בששי וישבות בשביעי – שלא יאמר א״צ עשה מלאכה בשבת דהא כתיב ויכל ביום הז׳ והוא לא יקבל עליו מה שדרשו בו החכמים מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה וזה גמרו:
הבה ארדה – ולא נרדה לשון רבים ורז״ל דרשו בו מכאן שדרך ארץ שהגדול נמלך בקטן:
בקרוביה – שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק ועל שרה הקפיד לפיכך כתבו בקרובי׳ לומר אברהם בלבו והיא אמרה לקרובים:
הרגו שור – שלא יאמר רצחנים היו אבותיכם שהרי אביהם מעיד עליהם שהרגו איש לכך כתבו שור שלא היו חשובין אלא כבהמות:
נושאי בני אדם – דמשמע גמל שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל:
ובכל הארצות – שלא יאמר שקר כתוב בתורה שהרי קהת מיורדי מצרים הי׳ וכשתחשוב שנותיו של קהת ועמרם ומשה אינן ת׳ שנה וכ״ש שהשנים של האבות נכללין בשנות הבנים אלא שמנה הכתוב מיום שנגזרה הגזירה גלו׳ מצרים בין הבתרים היה ת״ל שנה ומאז היו האבות גרים בארץ לא להם:
ואת הארנבת – כתבו במקומו ואת צעירת הרגלים לפי שידיה קצרות וקטנות מרגליה:
ארנתא – היה שמה ויאמר שחקו בי היהודים והטילו שם אמו בתורה בטמאים:
לא חמד א׳ מהם נשאתי – שלא יאמרו חמור לא נשא אבל חפץ אחר לקח:
להאיר לכל העמים – שלא יאמר בן נח מותר בעכו״ם ומדרשו להחליקן בדברים לטרדן מן העולם:
אשר לא צויתי לאומות לעבדם – שלא יאמר אשר לא צויתי שיהיו ובעל כרחו הם אם כן אלהות הן:
לאומות לעבדם – בענין אמצעי ושיתוף דלישראל מפורש צוה שלא לעבדם:
י״ג דבר שינו חכמים לתלמי המלך – כשהעתיקו לו את התורה בלשון יונית:
שלשה עשר דבר שינו חכמים לתלמי המלך. יש קצת שינוי להא דהכא מהאי ברייתא שהובאה בבבלי פרקין דף ט׳ בזה דהכא קאמר שכתבו לו זכר ונקוביו בראם והתם קאמר שכתבו זכר ונקבה בראו ולא כתבו בראם ובאמת בנקוביו נמי הוי שפיר שאין כאן במשמע על שני גופין אלא על נקביו קאי ושייך נמי לשון רבים אלא דהתם שפיר מהאי טעמא שלא רצו לשנות ולשקר כדכתבו התוס׳ גבי זאטוטי הטעם שלא כתבו אצילי. וכן לא קא חשיב הכא שכתבו זאטוטי בני ישראל ב׳ פעמים כדחשיב התם. אמו של תלמי המלך וכו׳ והתם קאמר אשתו ובזה לא נ״מ מידי:
מספרים על השינויים בתרגום השבעים.
מביאים ברייתא: שלשה עשר דבר שינו חכמים לתלמי המלך – שבעים הזקנים מחכמי ישראל שתרגמו את התורה ליוונית לתלמי השני מלך מצרים ההלניסטית שינו לו כמה דברים בעת תרגומם, שלא יבוא לתמוה עליהם. כתבו לו:
׳אלהים ברא בראשית׳ (בראשית א,א) – במקום: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״. וטעם השינוי, כדי לפתוח את התורה במילה ׳אלוהים׳ (בתרגום השבעים שלפנינו לא נמצא שינוי זה);
׳אעשה אדם בצלם ובדמות׳ (בראשית א,כו) – במקום: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ״. וטעם השינוי מלשון רבים (״נעשה״) ללשון יחיד (׳אעשה׳), שלא יאמר תלמי: תורת ישראל מודה שהרבה אלוהויות בעולם, וטעם השינוי ל׳בצלם ובדמות׳ סתם שלא יאמר: יש לאלוהים דמות הגוף (בתרגום השבעים שלפנינו לא נמצא שינוי זה);
׳זכר ונקוביו בראם׳ (בראשית א,כז) – זכר ונקביו (פתחי ההפרשה שבגוף האדם להשתנה ולהטלת צואה) ברא אותם, במקום: ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם... זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם״. וטעם השינוי, שלא ישאל תלמי: כאן הוא אומר: ״זכר ונקבה בראם״ - שתי בריאות נפרדות, והרי זה סותר את הסיפור שהאישה נבראה מצלע האדם, ולא היתה בריאה נפרדת לגמרי! ולכן לא כתבו כאן בריאת נקבה כלל. ובוודאי שגם שינו לו מה שכתוב בבראשית ה,ב: ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״ (בתרגום השבעים שלפנינו לא נמצא שינוי זה);
׳ויכל ביום השישי וישבות ביום השביעי׳ (בראשית ב,ב) – במקום: ״וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה״. וטעם השינוי, כדי להסיר את הסתירה בין הפסוק הזה שכילה אלוהים את מלאכתו ביום השביעי עצמו ובין הפסוק הקודם ״ויכולו השמים והארץ וכל צבאם״ שהבריאה נסתיימה ביום השישי (בתרגום השבעים שלפנינו נמצא שינוי זה);
׳הבה ארדה ואבלה שם שפתם׳ (בראשית יא,ז) – במקום: ״וַיֹּאמֶר י׳י: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם״ - ארד ואבלול (אבלבל) את שפתם של בוני העיר והמגדל. וטעם השינוי מלשון רבים ללשון יחיד, שלא יאמר תלמי: תורת ישראל מודה שהרבה אלוהויות בעולם (בתרגום השבעים שלפנינו לא נמצא שינוי זה);
׳ותצחק שרה בקרוביה לאמר׳ (בראשית יח,יב) – כששמעה שיהיה לה בן, שרה צחקה בין האנשים הקרובים לה וכה אמרה, במקום: ״וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן״ - צחקה בקרבה ואמרה כדברים האלה. וטעם השינוי, שלא ישאל תלמי: מדוע הקפיד ה׳ על שרה, ולא הקפיד על אברהם שגם הוא צחק בליבו כששמע שיהיה לו בן? ולכן כתבו ששרה צחקה בין קרוביה (בתרגום השבעים שלפנינו לא נמצא שינוי זה);
׳כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס (הכוונה לתואר ׳אָבוּס׳ (מפוטם) כמילה נרדפת ל׳שור׳)׳ (בראשית מט,ו) – במקום: ״כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר״ - אלה דברי יעקב אל שמעון ולוי על ההרג שעשו באנשי שכם. על טעם השינוי ראה להלן (בתרגום השבעים שלפנינו לא נמצא שינוי זה);
׳ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי בני אדם (בהמות משא)׳ (שמות ד,כ) – במקום: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר״. על טעם השינוי במילה ״חמור״ כשהיא קשורה במשה ראה להלן;
׳ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובכל הארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה׳ (שמות יב,מ) – במקום: ״וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״. וטעם השינוי, שקשה ליישב מספר שנים זה עם מספרי השנים של הדורות של ישראל שישבו במצרים. תיקון זה מתאים לדעת חכמינו שארבע מאות ושלושים השנה נמנות מגזירת ברית בין הבתרים ״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״;
״וְאֶת הָאַרְנֶבֶת, כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִוא לָכֶם״ (ויקרא יא,ו) - ׳את צעירת (צריך לומר: ׳שעירת׳) הרגלים׳ - אמו של תלמי המלך ארנבתא הוות שמה (צורת הנקבה ׳הוות׳ במקום צורת הזכר ׳הווה׳ באה בשל צורת הנקבה של הארנבת) – הארנבת היה שמה (הכוונה היא לא לאימו וגם לא לאשתו (לפי הבבלי) של תלמי אלא לשם אבי משפחתם של התלמיים: ׳לאגוס׳ - מילה הדומה בצלצולה לשם היווני של הארנבת. ומכיוון שארנבת חיה טמאה היא, הרי זה כאילו רואים את משפחת התלמיים כטמאה, ולכן שינו מפני הכבוד ותרגמו לו: ״הארנבת״ - ׳שעירת הרגליים׳. והגרירה בדברי חכמינו של ׳ארנבת׳ לאימו או לאשתו של תלמי יסודה בצורת הנקבה של ׳ארנבת׳. - בתרגום השבעים שלפנינו נמצא השינוי ׳שעירת הרגליים׳ במקום ״הארנבת״ בדברים יד,ז, ובויקרא יא,ה נמצא השינוי הזה במקום ״השפן״);
׳לא חֶמֶד (חפץ נחשק) אחד מהם נשאתי׳ (במדבר טז,טו) – במקום: ״וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל י׳י: אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי״. על טעם השינוי במילה ״חמור״ כשהיא קשורה במשה ראה להלן;
׳אשר חלק י׳י אלהיך אותם להאיר לכל העמים תחת כל השמים׳ (דברים ד,יט) – במקום: ״וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם, אֲשֶׁר חָלַק י׳י אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם״. וטעם השינוי, שלא יובן שהם ניתנו לכל העמים כדי לעבוד אותם;
׳אשר לא צויתי לאומות לעובדם׳ (דברים יז,ג) – במקום: ״וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי״. וטעם השינוי, שלא יובן שה׳ לא ציווה שיהיו.

לכאורה היה צפוי שקטע זה על התהוותו של תרגום השבעים יבוא במסגרת הדיון הראשי במשנה (״הספרים נכתבים בכל לשון״) שבתחילת ההלכה (השווה למקבילות בבבלי ובמסכת סופרים). כלום אפשר שהקטע שובץ שלא במקומו? או שמא דברים אלה הובאו כאן משום קשר קלוש אל הקטע הקודם, העוסק אף הוא בשינויים בכתיבת התורה, אם כי מסוג אחר (אותיות המשונות מצד צורתן) (״לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי״, ״תרביץ״ סד, עמוד 253, הערה 87).

במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה יד נאמר: ׳ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ כנען ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה׳ - זה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך. כיוצא בו כתבו לו: ׳אלהים ברא בראשית׳, ׳אעשה אדם בצלם ובדמות׳, ׳זכר ונקוביו בראם׳, ׳ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי׳, ׳הבה ארדה ואבלה שם שפתם׳, ׳ותצחק שרה בקרוביה לאמר׳, ׳כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס׳, ׳ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא אדם׳, ׳לא חמור אחד מהם נשאתי׳, ׳אשר חלק י׳י אלהיך אותם להאיר לכל העמים׳, ׳אשר לא צויתי לאומות לעבדם׳, ׳ואת צעירת הרגלים׳.

במסכת ספר תורה א,ו נאמר: שבעים זקנים כתבו כל התורה לתלמי המלך לשון יוונית... שלושה עשר דברים שינו בה: ׳אלהים ברא בראשית׳ (בראשית א,א), ׳אעשה אדם בצלם ובדמות׳ (בראשית א,כו), ׳ויכל בששי וישבות בשביעי׳ (בראשית ב,ב), ׳זכר ונקבה בראו׳ (בראשית ה,ב), ׳הבה ארדה׳ (בראשית יא,ז), ׳ותצחק שרה בקרוביה לאמר׳ (בראשית יח,יב), ׳כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס׳ (בראשית מט,ו), ׳ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם׳ (שמות ד,כ), ׳ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ כנען ובארץ מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה׳ (שמות יב,מ), ׳לא חמד אחד מהם נשאתי׳ (במדבר טז,טו), ׳ואת צעירת הרגלים׳ (ויקרא יא,ו), ׳אשר חלק י׳י אלהיך אותם לכל העמים להאיר בהם תחת כל השמים׳ (דברים ד,יט), ׳ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי לעבדם׳ (דברים יז,ג).

בבבלי מגילה ט,א-ב אמרו: תניא: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים, והושיבם / והכניסם בשבעים ושניים בתים, ולא גילה להם על מה כינסם (שלא ייטלו עיצה ביניהם). נכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם! נתן הקב״ה בינה / עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתם לדעת אחת / והסכימו כולם לדעת אחת, וכתבו לו: ׳אלהים ברא בראשית׳, ׳אעשה אדם בצלם ובדמות׳, ׳ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי׳, ׳זכר ונקבה בראו׳ / ׳זכר ונקוביו בראם׳, ׳הבה ארדה ואבלה שם שפתם׳, ׳ותצחק שרה בקרוביה לאמר׳, ׳כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס׳, ׳ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא אדם / בני אדם׳, ׳ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה׳, ׳וישלח את זאטוטי (במקום: ״נערי״) בני ישראל׳, ׳ואל זאטוטי (במקום: ״אצילי״) בני ישראל לא שלח ידו׳, ׳לא חמד אחד מהם נשאתי׳, ׳אשר חלק ה׳ אלהיך אותם להאיר לכל העמים׳, ׳וילך ויעבד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעבדם׳. וכתבו לו: ׳את צעירת הרגלים׳, ולא כתבו לו: ׳את הארנבת׳. ולמה לא כתבו לו: ׳את הארנבת׳? מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה.

בבבלי נוספו שני שינויים שאין במקורות המקבילים: ׳זאטוטי׳ פעמיים.

בבראשית רבה ח,יא נאמר: ״זכר ונקבה בראם״ (בראשית א,כז) - זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך: ׳זכר ונקוביו בראם׳.
ושם י,ט נאמר: זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך: ׳ויכל בשישי וישבות בשביעי׳.
ושם לח,י נאמר: ״הבה נרדה״ - זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך: ׳הבה ארדה ואבלה שם שפתם׳.
ושם מח,יז נאמר: ״ותצחק שרה בקרבה לאמור״ - זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך: ׳ותצחק שרה בקרוביה לאמור׳.
ושם צח,ה נאמר: ׳[כי באפם הרגו שור וברצונם] עיקרו אבוס׳ - זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך.

בשמות רבה ה,ה נאמר: ״וירכיבם על החמור״ - זה אחד מהדברים ששינו לתלמי המלך (כתבו לו: ׳וירכיבם על נושאי בני אדם׳).

בויקרא רבה יג,ה נאמר: ״ואת הארנבת״ - זו יוון. אימו של תלמי המלך ארנבת שמה.

במדרש תנחומא (בובר) פרשת ׳שמות׳ סימן יט (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ׳שמות׳ סימן כב) נאמר: ״וייקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור״ (שמות ד,כ) - זה אחד מן הדברים ששינו רבותינו לתלמי המלך כשכתבו לו את התורה יוונית. אלו הם: ׳אלהים ברא בראשית׳ (בראשית א,א), ׳זכר ונקבה בראם׳ (בראשית א,כז), ׳ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי׳ (בראשית ב,ב), ׳ויברא אלהים את האדם בצלם ובדמות׳ (בראשית א,כז), ׳הבה ארדה ואבלה׳ (בראשית יא,ד), ׳כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס׳ (בראשית מט,ו), ׳ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם׳ (שמות ד,כ), ׳ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות׳ (שמות יב,מ), ׳אשר חלק ה׳ אותם להאיר׳ (דברים ד,יט), ׳אשר לא צויתי לעובדם׳ (דברים יז,ג), וכתבו: ׳את צעירת הרגלים׳ (ויקרא יא,ו), ולא כתבו: ״את הארנבת״.

׳כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס׳
עלילת קורבן האדם היתה עלילה שהופצה נגד היהודים בעת העתיקה ולפיה היהודים מקריבים קורבנות אדם, ובפרט בבית המקדש שלהם, ונוהגים באכילת בשר אדם. העלילה נחשבת לאחת משלוש ההאשמות המבזות ביותר שהופנו נגד היהודים בעת העתיקה (אחת משתי האחרות היא עלילת החמור, ראה להלן).
עלילת הדם הומצאה במצרים, ככל הנראה בתקופה הפרסית, והיתה נפוצה בתקופה היוונית-הרומית.
(ראה: ״עלילת הדם ההלניסטית - תוכנה, מקורותיה וגלגוליה״, ״תרביץ״ סה, עמודים 347-374)

ייתכן שעלילה זו היא הסיבה שבגללה שינו המתרגמים ליוונית במצרים וכתבו ׳הרגו שור׳ במקום ״הרגו איש״.

׳ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי בני אדם׳; ׳לא חמד אחד מהם נשאתי׳
עלילת החמור היתה עלילה שהופצה נגד היהודים בעת העתיקה ולפיה אלוהי היהודים זוהה עם החמור והיהודים סגדו לפסל בדמות חמור שהיה מוצב בבית המקדש בירושלים. מקור העלילה במצרים העתיקה, והיא מתוארת גם בכתבים מיוון העתיקה ומרומא העתיקה.
שורש העלילה היה הזיהוי המצרי של אלוהי היהודים עם אל הרוע המצרי, שלעיתים תואר בצורת חמור. היה קיים סיפור שאל זה מצא מקלט במדבר והשתמש בחמור לשם תחבורה, ושמקור כלשהו קישר אותו למשה.
תפוצתה של עלילת החמור בעולם היווני-רומי גרמה לרגישות רבה אצל היהודים. ייתכן מאוד שזאת הסיבה שבגללה נמנעו מתרגמי התורה (תרגום השבעים) בעקביות מן השימוש במילה ״חמור״ כשהיא קשורה במשה, והשתמשו בתחליפים שונים במקומה. כך הם נרתעו מן הפסוק ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר״ והחליפו את המילה הזאת בביטוי יווני ״בהמות משא״ (בהמת משא אפשר להבין גם סוס), ובפסוק שבו משה מצדיק את עצמו כנגד האשמותיו של קורח ועדתו ״לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי״ מופיעה בתרגום השבעים המילה היוונית ״חפץ נחשק״ במקום ״חמור״.
דבר זה היה ידוע לחז״ל. שני הפסוקים הללו נזכרים בברייתא קדומה בין מקרים שבהם המתרגמים של תרגום השבעים שינו במכוון את המשמעות המקורית. ברייתא זו מצביעה על כך, שבשימושו במילה היוונית שמשמעותה ״חפץ נחשק״, גרס המתרגם ״חמד״ או ״חמוד״ במקום ״חמור״, ככל הנראה כשינוי מכוון.
(ראה: ״העלילה שהיהודים עובדים לחמור בימי יוון ורומא״, ״ציון״ כח, עמודים 106-116)

המתרגמים לא הזכירו את משה בקשר עם חמור, אבל מאברהם לא חשכו רכיבה על חמור. בפסוק בשמואל א יב,ג ״וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי״, המקביל לפסוק ״לא חמור אחד מהם נשאתי״, מתורגם חמור כפשוטו.

• • •
קרבן העדהפני משהמראה הפניםאור לישריםהכל
 
(טז) כָּל הָאוֹתוֹת הַכְּתוּבִים עִם הַשֵּׁם מִלְּפָנָיו הֲרֵי אֵילּוּ חוֹל וְנִמְחָקִין, כְּגוֹן: לַי״י, בַּי״י, מֵי״י, כַּי״י, שֶׁי״י. שֶׁכֵּן מָצָאנוּ בַּצִּיץ שֶׁהוּא מוּבְדָּל מִמֶּנּוּ: קוֹדֶשׁ לַמֵ״ד מִלְּמַטָּן, וְהַשֵּׁם מִלְּמַעֲלָן. כָּל הָאוֹתוֹת הַכְּתוּבִים עִם הַשֵּׁם מֵאַחוֹרָיו הֲרֵי אֵילּוּ קוֹדֶשׁ וְאֵינָן נִמְחָקִין, כְּגוֹן: אֱלֹהֵינוּ, אֱלֹהֵיכֶם. אֵילּוּ שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין: הַכּוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם בְּאַרְבַּע אוֹתִיּוֹת, בְּיוּ״ד וּבְהֵ״א, בָּאֲ״לֶף וּבָדַ״לֶת, אֵל אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אֱלֹהֵי אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵיכֶם שַׁדַּי צְבָאוֹת אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. כָּתַב אֲ״לֶף דַ״לֶת מֵיי, אֲ״לֶף הֵ״א מֵאֶהְיֶה, שִׁ״ין דַּ״לֶת מִשַּׁדַּי, צֲ״דֵי בֵ״ית מִצְּבָאוֹת, הֶרֵי אֵילּוּ נִמְחָקִין וּמוֹחֵק אֶת טְּפֵילוֹתֵיהֶם. לֵאלֹהִים – מוֹחֶק אֶת לַ״מֵד, לַ״יי – מוֹחֶק אֶת לַמֵד. כָּתַב י״וּד הֵ״א מֵאַרְבַּע אוֹתִיּוֹת, אֲ״לֶף לָ״מֵד מֵאֱלֹהִים – אֵינוֹ נִמְחָק. כְּלָלוֹ שֶׁלְדָּבָר: כַּל שֶׁכְּיוֹצֵא בוֹ שֵׁם מִתְקַייֵם בְּמָקוֹם אַחֵר – אֵינוֹ נִמְחָק.
All letters written with the Name as prefix are profane and may be erased, e. g., to the Eternal, by the Eternal, as the Eternal, that the Eternal, since we find that on the diadem it was separate from it, “holy to” at the bottom, “the Eternal” at the top1. All letters written with the Name as suffix are holy and may not be erased, e. g., our God, your God. These are the Names which may not be erased: one who writes the Name of four letters, whether YH or AD2. “El, Elohim, Elohei, Elohenu, Elohekhem, Shadday, Sabaoth, Ehye-Ašer-Ehye.” If one writes AD from Adonai, EH from Ehye, ŠD from Shadday, ṢB from Sabaoth, these may be erased and one erases their additions3. “To Elohim” one erases “to”; “to the Eternal” one erases “to”4. If he wrote YH5 of the four-letter Name, EL from Elohim, it may not be erased. This is the rule: Any which at another place is a permanent Name may not be erased.
1. Yoma 4:1 Note 27; Babli Šabbat 63b, Sukkah 5a. For the following, Ševuot 35b.
2. The Name אֲדֹנָי used as pronunciation of the Tetragrammaton. If the intention is to אֲדֹנַי “my masters”, the word is profane and may be erased.
3. אֵד “vapor”, אַה has no sense, שַׁד “female breast” שֶׁד “spirit”, צָב “turtle” are profane words.
4. As noted at the start of the paragraph.
5. Which is a divine Name in its own right and should have been mentioned in the list.
קרבן העדהפני משהמראה הפניםאור לישריםעודהכל
קדש ולמ״ד – של לה׳ היו כתיבין מלמטן בתחלת שורה שנייה והשם סמוך לו מלמעלה בשורה הראשונה הרי שאף הלמ״ד הנטפל לה׳ חול:
מאחוריו – כגון אלהיך הרי אלו קדש שכבר קדשו השם:
ומוחק את טפילותיהם – מה שנטפל לו מלפניו:
שכן מצינו בציץ וכו׳ – וא״כ ש״מ שמה שכתוב לפני השם לא נתקדש בקדושת השם ואפי׳ באותה התיבה עצמה:
אלו שמות שאינן נמחקין הכותב את השם – כולו בד׳ אותיות בין וכו׳:
כתב אל״ף דל״ת – משם הנהגה אל״ף ה״א וכו׳ הרי אלו נמחקין שאין שמות כיוצא בהן וכן מוחק את טפילותיהם. שאר האותיות הכתובים טפל להם אפי׳ הן לאחריהן מפני שהן אינן שמות בפני עצמן:
אלו שמות שאינן נמחקין וכו׳ ר׳ יוסי אומר וכו׳. הכי קאמר נמי ר׳ יוסי בבבלי שבועות דף ל״ה ואמר שמואל אין הלכה כר׳ יוסי וכן הרמב״ם בריש פ״ו מהל׳ יסודי התורה מנה ג״כ לשם צבאות בשמות שאינן נמחקין:
מביאים דינים בעניין מחיקת השם.
מביאים ברייתא: כל האותות (האותיות) הכתובים עם השם (כינוי לאלוהים) מלפניו – האותיות הנוספות לפני שם ה׳, - הרי אֵילּוּ חול ונמחקין – אין בהן קדושה כמו השם עצמו, ורשאים למחוק אותן (לגרד ולהסיר את הכתב), כגון: ״לי׳י״, ״בי׳י״, ״מי׳י״, ״כי׳י״, ״שי׳י״ – אותיות השימוש ל׳, ב׳, מ׳, כ׳ או ש׳ הנוספות לפני שם ה׳, שכן מצאנו בציץ (כינוי לתכשיט שהיה נתון על מצחו של הכוהן הגדול) שהוא – אות השימוש הנוספת לפני שם ה׳, מובדל ממנו – משם ה׳: ״קודש״ למ׳ד מלמטן והשם מלמעלן – המילים ״קודש לי׳י״ אינן חקוקות על הציץ בשורה אחת אלא בשתי שורות: ״קודש ל״ בשורה התחתונה ושם ה׳ בשורה העליונה. הרי ש-ל׳ השימוש הנוספת לפני שם ה׳ אינה חלק משם ה׳. כל האותות הכתובים עם השם מאחוריו – האותיות הנוספות אחרי שם ה׳, - הרי אֵילּוּ קודש ואינן נמחקין – יש בהן קדושה כמו השם עצמו, ואין רשאים למחוק אותן, מפני שהן נחשבות חלק משם ה׳, כגון: ״אלהינו״, ״אלהיכם״ – האותיות ׳נו׳ או ׳כם׳ (כינויי הגוף) הנוספות אחרי שם ה׳.

במסכת סופרים ד,ג נאמר: כל האותיות המשמשות לשם, בין מלפניו בין מלאחריו, הרי אלו נמחקים. מלפניו: ״בי׳י״ - ב׳ נמחק; ״לי׳י״ - ל׳ נמחק; ״וי׳י״ - ו׳ נמחק; ״שי׳י״ - ש׳ נמחק; ״הי׳י״ - ה׳ נמחק; ״מי׳י״ - מ׳ נמחק, וכיוצא בהם. ומלאחריו: ״אלהינו״ - ׳נו׳ נמחק; ״אלהיכם״ - ׳כם׳ נמחק; ״אלהיהם״ - ׳הם׳ נמחק, וכיוצא בהם. ויש אומרים שאין נמחקים.

בבבלי שבועות לה,ב אמרו: תנו רבנן: כל הטפל לשם בין מלפניו ובין מלאחריו - נמחק. - לפניו כיצד? ״לי׳י״ - ל׳ נמחק, ״בי׳י״ - ב׳ נמחק, ״וי׳י״ - ו׳ נמחק, ״מי׳י״ - מ׳ נמחק, ״שי׳י״ - ש׳ נמחק, ״הי׳י״ - ה׳ נמחק, ״כי׳י״ - כ׳ נמחק. לאחריו כיצד? ״אלהינו״ - ׳נו׳ נמחק, ״אלהיהם״ - ׳הם׳ נמחק, ״אלהיכם״ - ׳כם׳ נמחק. - אחרים אומרים: לאחריו אינו נמחק, שכבר קידשו השם (שהוא כחלק ממנו).
אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

בירושלמי יומא ד,א אמרו: ציץ היה כתוב עליו ״קודש לי׳י״ - ״קודש״ (צריך להוסיף: למ׳ד) מלמטן ושם מלמעלן, כמלך שהוא יושב על קתדרין שלו (האות ל דומה לקתדרה – מושב לאדם נכבד, והכוונה שארבע אותיות שם ה׳ היו כתובות מעל הגג של האות ל, שהגג שלה היה ארוך כדי ארבע אותיות השם, וכך הקב״ה כמלך היושב על קתדרא).

ומביאים ברייתא נוספת: אֵילּוּ שמות שאינן נמחקין – שאין רשאים למוחקם: הכותב את השם בארבע אותיות – אחד משמות ה׳ של ארבע אותיות, כמפורש להלן, ביו׳ד ובה׳א – שם הוויה של ארבע אותיות: י׳ ה׳ ו׳ ה׳, באל׳ף ובדל׳ת – שם אדנות של ארבע אותיות: א׳ ד׳ נ׳ י׳, וכן הכותב אחד מהשמות הבאים: ״אל״, ״אלהים״, ״אלהיך״, ״אלהי״, ״אלהינו״, ״אלהיכם״, ״שדי״, ״צבאות״, ״אהיה אשר אהיה״ – אחד משמות ה׳ לפי שמות ג,יד.
כתב – הסופר, אל׳ף דל׳ת מ״י׳י״ – שתי אותיות ראשונות של שם אדנות, ולא גמר את השם, אל׳ף ה׳א מ״אהיה״ – שתי אותיות ראשונות של שם זה (אחד משמות ה׳ לפי שמות ג,יד), שי׳ן דל׳ת מ״שדי״ – שתי אותיות ראשונות של שם זה, צד׳י בי׳ת מ״צבאות״ – שתי אותיות ראשונות של שם זה, - הרי אֵילּוּ נמחקין – שכיוון שלא גמר את השם, אין קדושה באותיות הראשונות של השם שכתב, ורשאי למוחקן.
ומוחק את טפילותיהם – רשאי למחוק את האותיות הנוספות לפני שם ה׳: כתב ״לאלהים״ - מוחק את למ׳ד – אות השימוש הנוספת לפני שם ה׳, כתב ״לי׳י״ - מוחק את למ׳ד.
כתב – הסופר, יו׳ד ה׳א מארבע אותיות – שתי אותיות ראשונות של שם הוויה של ארבע אותיות, ולא גמר את השם, אל׳ף למ׳ד מ״אלהים״ – שתי אותיות ראשונות של שם זה, - אינו נמחק – אינו רשאי למחוק את האותיות הראשונות של השם שכתב, שכיוון שהן שם בפני עצמו, יש בהן קדושה, אף על פי שלא גמר את השם שהיה בדעתו לכתוב. כללו של דבר – כך הוא עיקר הדבר שנאמר קודם: כל שכיוצא בו שֵׁם מתקיים במקום אחר – אם האותיות הראשונות של השם שכתב הן שם בפני עצמו במקום אחר, - אינו נמחק.
קרבן העדהפני משהמראה הפניםאור לישריםהכל
 
(יז) תַּנֵּי: ר׳רִבִּי יוֹסֵי או׳אוֹמֵר: שֶׁלְּבֵית חֲגִירָה כּוֹתְבָנִים אוּמָּנִים הָיוּ בִירוּשָׁלִַם. הָיוּ מוֹחֲקִין צְבָאוֹת, שֶׁכֵּן הוּא שֵׁם חוֹל בְּמָקוֹם אַחֵר: וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. כָּל הַשֶּׁמוֹת הַכְּתוּבִים בְּאָבִינוּ אַבְרָהָם קוֹדֶשׁ, חוּץ מֵאֶחָד שֶׁהוּא חוֹל: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי. וְיֵשׁ אומ׳אוֹמְרִים: אַף הוּא קוֹדֶשׁ, שֶׁאִילוּלֵי אֱלֹהִים כְּבָר הִתְעוּ אוֹתִי. כָּל הַשֵּׁמוֹת הַכְּתוּבִים בְּמִיכָה א׳ע׳פ׳אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּתוּבִין בְּי״וּד וּבְהֵ״א הֲרֵי אֵילּוּ חוֹל, חוּץ מֵאֶחָד שֶׁהוּא קוֹדֶשׁ: כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁילֹה. כָּל הַשֵּׁמוֹת הַכְּתוּבִים בְּנָבוֹת א׳ע׳פ׳אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּתוּבִים בְּאֲ״לֵף לַ״מֵד הֲרֵי אֵילּוּ קוֹדֶשׁ: בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ. אֲבָל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד מֶלֶךְ מְלָכִים מְרוֹמָם וְגָדוֹל וְנוֹרָא וְעֶלְיוֹן אַדִּיר צַדִּיק יָשָׁר חָסִיד תָּמִים גִּיבּוֹר הֲרֵי אֵילּוּ חוֹל. אֵילּוּ שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָן נֶחֱלָקִין: עַמִּיאֵל עַמִּישַׁדַי צוּרִיאֵל צוּרִישַׁדַּי גַּמְלִיאֵל פְּדָהצוּר פְּדַהאֵל אֵינָן נֶחֱלָקִין. אֵילּוּ שֵׁמוֹת שֶׁהֵן נֶחֱלָקִין: בֵּית אֵל בֵּית אָוֶן וְחָרָה אַף וְחָרָה אַפִּי פּוֹטִי פֶרַע צָפְנַת פַּעְנֵחַ.
It was stated: Rebbi Yose says, the family Ḥagira were professional scribes in Jerusalem, who were erasing Sabaoth since it is a profane substantive at another place, the military commanders take position at the head of the people1. All Names written regarding our father Abraham are holy except one which is profane, it was when the gods made me err from my father’s house2. But some are saying, this one also is holy, “for unless God, they already would have made me err.” All Names written regarding Micha3 are profane, even though they are written with YH, except one which is holy, all time that the House of God was at Siloh4. All Names written regarding Naboth, even though they are written with EL are holy, Naboth cursed God and King5. But “merciful and compassionate, patient and full of grace, King of kings, elevated, and great, and awesone, and supreme, powerful, just, straight, saintly, flawless, strong,” these are profane6. The following are the names which cannot be split: Amiel, Amishadday, Ṣuriel, Ṣurishaddai, Gamliel, Pedahzur, Pedahel, may not be split7 These are names that may be split, Beth-El8, Beth-Awen, getting angry, I shall get angry, Poti-phera, Ṣafenath-Paneaḥ.
1. Deut. 20:9.
2. Gen. 20:13. Babli Ševuot 35b.
3. Jud. 17–18.
4. Jud. 18:31.
5. 1K. 21:13. Ševuot 35b.
6. These are attributes, not Names.
7. While theophoric names are profane, isolating the divine name by splitting the word would create a word which may not be erased since the syllable was intended as a Name.
8. A geographic name, written without any intent of endowing it with holiness.
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהאור לישריםעודהכל
בית חגירה – שם משפחה:
במיכה – כגון יהיה לו בית אלהים וכגון הקדש הקדשתי לה׳ הכסף וגו׳ וכן נכח ה׳ דרככם:
שכן הוא שם חול במקום אחר. ותימא א״כ אלקים נמי יהא מותר למחוק שהרי הוא שם חול במקום אחר כמו זובח לאלקים יחרם וכן שם אדנות אבל בבבלי בשבועות דף ל״ה גרסינן ר׳ יוסי אומר צבאות כולן נמחק שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל שנאמר והוצאתי את צבאותי׳ את עמי בני ישראל ממצרים וזו היא הגירסא הנכונה לענ״ד אבל במ״ס רפ״ד הגירסא כמו שהיא לפנינו כאן בירושלמי וצ״ע:
שאינן נחלקין – שצריך הסופר ליזהר שלא יעשה אותן כשתי תיבות:
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: של בית חגירה – כך שמה של משפחה אחת, כותבנים אומנים – כותבי ספרי תורה מומחים, היו בירושלם. היו מוחקין ״צבאות״ – שלא כדברי הברייתא הקודמת, ש״צבאות״ הוא מהשמות שאינם נמחקים, שכן הוא שֵׁם חול במקום אחר: ״וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם״ (דברים כ,ט) – עיקרו של שם זה אינו כינוי לה׳, ולכן גם במקום ששם זה נכתב ככינוי לה׳ אין בו קדושה.

במסכת סופרים ד,א נאמר: אלו שמות שאין נמחקים: הכותב אל״ף למ״ד, אל״ף דל״ת, יו״ד ה״א, ״שדי״, ״צבאות״, ״אהיה אשר אהיה״. רבי יוסי אומר: ״צבאות״ - חול. אמר רבי שמעון בן אלעזר: של בית חגירה היו כותבים אומנים שבירושלים, והיו מוחקים ״צבאות״, שהיו נוהגים בו חול, שנאמר: ״ופקדו שרי צבאות בראש העם״.
ושם ד,ב נאמר: הכותב אל״ף למ״ד מארבע אותיות, יו״ד ה״י מארבע אותיות - אינם נמחקים, מפני שיש שמות כיוצא בהם. שי״ן דל״ת מ״שדי״, צד״י בי״ת מ״צבאות״, אל״ף ה״י מ״אהיה״ - הרי אלו נמחקים, מפני שאין שמות כיוצא בהם.

בבבלי שבועות לה,א אמרו: אלו הם שמות שאין נמחקים: כגון ״אל״, ״אלהיך״, ״אלהים״, ״אלהיכם״, ״אהיה אשר אהיה״, ״אלף דלת״, ״יוד הי״, ״שדי״, ״צבאות״ - הרי אלו אין נמחקים.
ושם לה,ב אמרו: תנו רבנן: כתב ׳אל׳ מ״אלהים״, ׳יה׳ מ״י׳י״ (שם הוויה) - אינו נמחק; ׳שד׳ מ״שדי״, ׳אד׳ מ״אדני״, ׳צב׳ מ״צבאות״ - נמחק. - רבי יוסי אומר: ״צבאות״ כולו נמחק, שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל, שנאמר: ״והוצאתי את צבאותיי את עמי בני ישראל מארץ מצרים״ (שמות ז,ד).
אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי.

ומביאים ברייתא: כל השמות – של ה׳, הכתובים – בספר בראשית, באבינו אברהם - קודש – ואינם נמחקים (ובהם שם אדנות שבכתוב: ״וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ״ (בראשית יח,ג), שבדבריו אלה, שאמר אברהם לאחר שראה שלושה מלאכים ורץ אליהם, הוא פנה אל ה׳ שנראה אליו קודם שראה את המלאכים, ולכן ״אֲדֹנָי״ כאן הוא כינוי לה׳ והוא קודש), חוץ מאחד שהוא חול: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי״ (בראשית כ,יג) – כוונתו של אברהם בדבריו אלה שאמר לאבימלך מלך גרר, שאלוהים אחרים (כינוי לעבודה זרה), שבית אביו היו עובדים להם, גרמו לו לעזוב את בית אביו וללכת ממקום למקום כשהוא תועה בדרך. לכן השם ״אלוהים״ כאן הוא חול, ויש אומרים: אף הוא קודש, שאילולי אלהים כבר התעו אותי – אפשר לפרש את כוונתו של אברהם בדבריו אלה, שה׳ ציווה לו ללכת מבית אביו (-״אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי״), כשבית אביו התעו אותו לעבוד לעבודה זרה (-״כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי״). לפי זה השם ״אלוהים״ כאן הוא קודש.
כל השמות הכתובים – בספר שופטים פרקים יז-יח, במיכה – איש מהר אפרים, שעשה מקדש לפסל, אף על פי שהן כתובין ביו׳ד ובה׳א – שם הוויה של ארבע אותיות (שופטים יז,ב; יז,ג; יז,יג; יח,ו), וכן שם אלוהים (שופטים יז,ה; יח,ה; יח,י; יח,כד), - הרי אֵילּוּ חול – ונמחקים, מפני שהכוונה בשמות האלה לעבודה זרה של מיכה, חוץ מאחד שהוא קודש: ״כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה״ (שופטים יח,לא) – כל ימי היות המשכן בשילה. הרי שהשם ״אלוהים״ כאן הוא קודש.
כל השמות הכתובים – בספר מלכים א פרק כא, בנבות – היזרעאלי, שסירב למכור את כרמו לאחאב המלך והעידו בו שביזה את אלוהים ואת המלך, אף על פי שהן כתובים באל׳ף למ׳ד – שם אלוהים, - הרי אֵילּוּ קודש – ואינם נמחקים, מפני שאין הכוונה בשמות האלה לעבודה זרה שהיה אחאב עובד לה אלא הכוונה לה׳: ״בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ״ (מלכים א כא,יג) – וכן שם כא,י: ״בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ״, והזכירו רק אחד משני הפסוקים הדומים האמורים שם שכתוב בהם שם אלוהים. לשון ברכה זו היא לשון כבוד כלפי ה׳ במקום קללה.

במסכת סופרים ד,י נאמר: כל השמות האמורים באברהם - קודש, חוץ מאחד שהוא חול, שנאמר: ״ויאמר: אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך״ (בראשית יח,ג), ויש אומרים: ״ויהי כאשר התעו אותי אלהים״ (בראשית כ,יג); רבי חנינא בן אחיו של רבי יהושע אומר: קודש, שאילולי אלהים כבר התעו אותי.
ושם ד,יב נאמר: כל השמות האמורים במיכה - חול. רבי יוסי אומר: ביו״ד ה״י - קודש, באל״ף למ״ד - חול, חוץ מ״בית האלהים בשילה״ (שופטים יח,לא).
ושם ד,יג נאמר: כל השמות האמורים בנבות - קודש, חוץ מאחד: ״ברך נבות אלהים ומלך״ (מלכים א כא,יג).

בבבלי שבועות לה,ב אמרו: כל שמות האמורים באברהם - קודש, חוץ מזה שהוא חול, שנאמר: ״ויאמר: אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך״ (בראשית יח,ג) (שכוונתו ב״אֲדֹנָי״ היא לשון רבים, למלאכים). חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אמרו: אף זה קודש.
כל שמות האמורים בנבות - קודש, במיכה - חול. רבי אליעזר אומר: בנבות - קודש, במיכה - יש מהם חול ויש מהם קודש, אל״ף למ״ד - חול, יו״ד ה״י - קודש, חוץ מזה שאל״ף למ״ד והוא קודש: ״כל ימי היות בית האלהים בשילה״ (שופטים יח,לא).

נראה שיש להגיה במסכת סופרים על פי הירושלמי והבבלי: ׳כל השמות האמורים בנבות - קודש: ״ברך נבות אלהים ומלך״⁠ ⁠׳, והמילים ׳חוץ מאחד׳ הן אשגרה מהמשפטים הדומים האמורים שם.

ומביאים ברייתא: אבל ״חנון ורחום״, ״ארך אפים ורב חסד״, מלך מלכים (תואר זה נאמר ביחזקאל כו,ז, ואינו תואר לה׳ אלא לנבוכדראצר מלך בבל שהיה נחשב לאלוה. וצריך לומר: ׳⁠ ⁠⁠״מלך מלכיא״⁠ ⁠׳, והכוונה לתואר הנאמר בדניאל ב,לז: ״אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא, דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב לָךְ״ - אתה המלך מלך המלכים, אשר נתן לך אלוהי השמים מלכות חוסן ותוקף ויקר. ׳מלך מלכיא׳ הוא תואר לנבוכדנאצר מלך בבל לפי פשוטו של מקרא ועל פי טעמי המקרא, אך חכמינו תפסו ש׳מלך מלכיא׳ הוא תואר לה׳ ומשכו את הצירוף הזה להמשכו של הפסוק: מלך המלכים שהוא אלוהי השמים), ״מרומם״, ו״גדול ונורא״, ו״עליון״, ״אדיר״, ״צדיק״, ״ישר״, ״חסיד״, ״תמים״, ״גיבור״ - הרי אֵילּוּ חול – ונמחקים, מפני שהם תארים לה׳ ואינם שמות של ה׳ (כל התארים שנמנו כאן כתובים במקרא).

במסכת סופרים ד,כה נאמר: אבל ״חנון ורחום״, ״ארך אפים ורב חסד״, מלך מלכי המלכים (צריך להגיה: ׳⁠ ⁠⁠״מלך מלכיא״⁠ ⁠׳, או: ׳⁠ ⁠⁠״מלך״, ״מלך מלכיא״⁠ ⁠׳), ״מרומם״, ״גדול ונורא״, ״עליון״, ״צדיק וישר״, ״חסיד״, ״תמים״, ״גיבור״ - הרי אלו נמחקים.

בבבלי שבועות לה,א אמרו: אבל ״הגדול״, ״הגבור״, ״הנורא״, ״האדיר״, ״החזק״, ״האמיץ״, ״העזוז״, ״חנון ורחום״, ״ארך אפיים״, ו״רב חסד״ - הרי אלו נמחקים.

מלך מלכיא
במסכת סופרים ה,כא נאמר: כל מלכייא האמורים בדניאל - כולם חול, חוץ מאחד שהוא קודש, ואיזה זה? זה ״מלכא מלך מלכיא די אלה שמיא מלכותא חסנא ותקפא ויקרא יהב לך״ (דניאל ב,לז).
בבבלי שבועות לה,ב אמרו: כל מלכיא האמורים בדניאל (כל מקום שנזכרה בו המילה ״מלך״ או מילה דומה בספר דניאל) - חול (וכוונתם מלכים סתם), חוץ מזה (שהוא קודש): ״אנת מלכא מלך מלכיא די אלה שמיא מלכותא חסנא ותקפא ויקרא יהב לך״ (דניאל ב,לז).

לפי הבבלי, ״מלך מלכיא״ הוא קודש. ולפי הירושלמי (לפי הגהתנו), ״מלך מלכיא״ הוא חול.
ההלכות במסכת סופרים פרק ד, ובהן הלכה כה, הן ברייתות ארץ ישראליות כמו בירושלמי, ואילו שתי ההלכות האחרונות במסכת סופרים פרק ה, ובהן הלכה כא, הן ברייתות שהועתקו מהבבלי שבועות, ומקומן בסוף פרק ה ולא בפרק ד מוכיח עליהן. כך מיושבת הסתירה בעניין ׳מלך מלכיא׳ בין האמור במסכת סופרים ד,כה ובין האמור שם ה,כא.

ומביאים ברייתא: אֵילּוּ שמות שאינן נחלקין – שאין רשאים לכותבם שתי מילים, אף על פי שהם מורכבים משתי מילים, שאחת מהן או שתיהן הן משמותיו או מכינוייו של ה׳: ״עמיאל״, ״עמישדי״, ״צוריאל״, ״צורישדי״, ״גמליאל״, ״פדהצור״, ״פדהאל״ - אינן נחלקין – ונמחקים. אֵילּוּ שמות שהן נחלקין – שחייבים לכותבם ולקוראם שתי מילים ואין רשאים לכותבם ולקוראם מילה אחת: ״בית אל״, ״בית און״, ״וחרה אף״ – צריך להפסיק בין המילים בעת קריאתן, שלא יישמעו כמילה אחת ׳וחרף׳, ״וחרה אפי״ – צריך להפסיק בין המילים בעת קריאתן, שלא יישמעו כמילה אחת ׳וחרפי׳, ״פוטי פרע״, ״צפנת פענח״, ״הללו י׳ה״.

במסכת סופרים ה,יב נאמר: אלו שמות הנחלקים: ״בית אל״, ״בית און״, ״באר שבע״, ״צפנת פענח״, ״פוטי פרע״, ״בן אוני״, ״ידיד יה״, ״הללו יה״, ״וחרה אף״, ״וחרה אפי״. רבי יוסי אומר: אין נחלקים. אבל הכל שווים שאין חולקים: ״עמיאל״, ״עמינדב״, ״צוריאל״, ״צורישדי״.
• • •
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהאור לישריםהכל
 
(יח) הַלְּלוּ יָ׳הּ. רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אמ׳אָמַר: הַלְּלוּ יָ׳הּ. וְחוֹרָנָה אמ׳אָמַר: הַלֵּלוּיָהּ. מָאן דאמ׳דְּאָמַר: הַלְלוּ יָ׳הּ – נֶחֱלַק וְאֵינוֹ נִמְחָק. מָאן דאמ׳דְּאָמַר הַלֵּלוּיָהּ – נִמְחָק וְאֵינוֹ נֶחֱלַק. וְלָא יָדְעִין מָאן אמ׳אֲמַר דָא וּמָאן אמ׳אֲמַר דָא. מִן מַה דאמ׳דְּאֲמַר רַב: שְׁמָעִית מִן חָבִיבִי: אִם יִתֵּן לִי אָדָם סֵפֶר תִּילִים שלר׳שֶׁלְרִבִּי מֵאִיר, מוֹחֵק אֲנִי אֶת כָּל הַלְלוּ יָהּ שֶׁבּוֹ. שֶׁלֹּא נִתְכַּווֵן לְקַדְּשׁוֹ. הֲוִי דוּ אמ׳אָמַר: הַלְּלוּ יָ׳הּ. מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִן פְלִיגִין, דאמ׳דְּאָמַר ר׳רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם ר׳רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁלְשֶׁבַח נֶאֱמַר סֵפֶר תִּילִים: בְּאִישׁוּר בְּנִיצּוּחַ בְּנִיגוּן בְּשִׁיר בְּמִזְמוֹר בְּהַשְׂכֵּל בְּרִינָּה [בְתוֹדָה]⁠א בִתְפִילָּה בִבְרָכָה. הַמְאושָּׁר שֶׁבְּכוּלָּן הַלְלוּ יָ׳ה, שֶׁהַשֵּׁם וְהַשֶּׁבַח כְּלוּלִין בּוֹ.
1 Rav and Samuel. One said hallelu yah, and the other one said hallēluja. For him who said hallelu yah it is split but cannot be erased. For him who said hallelujah it may be erased but cannot be split. We do not know who said what. Since Rav said, I heard from my uncle, if somebody would give me a book of Psalms written by Rebbi Meïr I could erase all hallelujah in it since he did not intend to sanctify them. This implies that he said hallelujah. The words of the rabbis disagree, as Rebbi Simon said in the name of Rebbi Joshua ben Levi, the book of Psalms was said with ten expressions of praise, with “hail”, with “excellence”, with melody, with song, with chant, with instruction, with shout, [with thanksgiving,] with prayer, with blessing. The most beatific of all of them is hallelujah since both the Name and praise are contained in it.
1. The text from here to the end of the Halakhah is copied in Sukkah 3:12 (Notes 117–136).
א. המגיה הוסיף בין השיטין את המלה ״בתודה״.
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםאור לישריםעודהכל
נחלק – הללו בחד גיסא בסוף שיטה וי״ה בתחילת שיטה אחרת:
ואינו נמחק – תיבת י״ה דקדוש הוא:
חביבי – היינו רבי חייא שהי׳ דודו של רב:
מוחק אני וכו׳ – ש״מ ר״ח סבר צריך לקדשו די״ה מהללויה הרי הוא כשאר שמות הקדושים שאינן נמחקין אלא דר״מ פליג וסובר שא״צ לקדשן דאי הוי סובר דכל הללויה תיבה אחת היא ואינו קדוש א״כ מה בין ספר תהילים דר״מ לשאר ספרי תהילים:
הוי – פי׳ הרי שהוא דהיינו רב אמר הללויה שני תיבות הן וכדעת ר״ח ל״א מוחק אני וכו׳ שע״כ אמר ר״ח שהיה יכול למחוק כל הללויה של ספר תילים של ר״מ לפי שידע שהוא בקי בדבר ולא נתכוון לקדש כל יה הכתובים בהללויה דידע שאין זה שם אלא לשון שבח ומסתמא רב כר״ח ס״ל:
מיליהון דרבנן פליגי – הא דריב״ל פליג ארב ושמואל ומדקאמר שהשם והשבח כלולין בו ש״מ דאע״ג דהללויה אינו נחלק אינו נמחק נמי דשבח והשם כלולין בו:
באישור – באשרי:
בתודה – מזמור לתודה הודו לה׳:
בתפלה – תפלה לעני וגו׳:
בברכה – נ״ל דל״ג דא״כ ה״ל י״א עם הללויה ובאמת לא מצינו אלא לדוד ברוך ה׳ צורי ואין זה אלא ממזמור עצמו:
הוי דו אמר הללויה. כתב התוי״ט בסוכה פ״ד משנה ו׳. אע״ג דהירושלמי חולק עם גמרא דידן דהא לגמרא דידן רב אמר הללויה שתים נ״ל דל״ק דודאי הא דאר״ח על תהלים דר״מ הא דהעיד רב על תהלים דר״ח חלוקים הם אבל הירושלמי לא ידע עדותו של רב מתהלים דר״ח וכו׳ אבל גמ׳ דידן ידע נמי אידך היינו עדות רב על תהלים דר״ח ושזה עיקר לרב לסמוך על תהילים דר״ח ע״כ והדבר תימא דמדבריו משמע שהאמת שרב אמר שני דברים משמיה דר״ח אלא שסמוך עצמו על תהלים דר״ח עצמו אם כן עדיין תיקשי דר״ח אדר״ח ולפמ״ש בקונטרס בלשון הראשון לק״מ ובבלי והירושלמי שוים. ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא זו ע״ש בסוכה דף מ״ה:
הללויה רב ושמואל וכו׳ – גריס להא עד סוף הלכה לעיל בפ׳ לולב הגזול בהלכה י׳ ושם פירשתי ע״ש:
הללויה רב ושמואל וכו׳. עיין במה שבארתי שם בסוכה מזה בס״ד:
דנים במילים ״הללו יה״ שהוזכרו לפני כן.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ג,י.
מציעים מחלוקת אמוראים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים. חד אמר: – (חכם) אחד אומר: ״הללו י׳ה״ – שתי מילים (מעיקרה לשון ציווי לנוכחים: הללו את ה׳. אבל בקריאה בפי קהל המתפללים משמעותה הכרזה: ה׳ מהולל הוא וראוי לתהילה), וחורנה אמר: – ו⁠(החכם) האחר אומר: ״הללויה״ – מילה אחת.
ומפרטים את עמדותיהם של בעלי הדעות שנזכרו לפני כן: מאן דאמר: – מי שאומר: ״הללו י׳ה״ – שתי מילים, - נחלק – יש להפריד את ״הללויה״ לשתי מילים, ואינו נמחק – אסור למחוק את המילה ״יה״, לפי שזה משמותיו של ה׳ שאינם נמחקים, מאן דאמר: – (ו)⁠מי שאומר: ״הללויה״ – מילה אחת, - נמחק – מותר למחוק את האותיות ״יה״, לפי שאין זה משמותיו של ה׳, ואינו נחלק– אין להפריד את ״הללויה״ לשתי מילים.
ומסתפקים: ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא – ולא יודעים מי אומר זאת ומי אומר זאת. ומציעים הכרעה בעניין המסופק: מן מה דאמר – ממה שאומר רב: שמעית מן חביבי: – שמעתי מדודי (אחי אבי, רבי חייא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אם יתן לי אדם ספר תילים (תהילים (בלשון חכמים נבלעה הה״א)) של רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – הכוונה לאחד הטפסים שהעתיק רבי מאיר, ולא לספרו שלו ממש (״יוונית ויוונות בארץ ישראל״, עמוד 167), שרבי מאיר היה כותב ספרים, מוחק אני את כל ״הללו יה״ שבו, שלא נתכוון – רבי מאיר, לקדשו (צריך לומר כמו במקבילה: ׳לקדשן׳) – לקבוע את האותיות ״יה״ כקדושים ולנהוג בהם קדושה כשאר שמות קדושים, כיוון שרבי מאיר סובר ש״הללויה״ אינו נחלק, - הוי – הוֹוֶה (נמצא) דו (=דהוא) אמר: – שהוא (רב) אומר: ״הללו י׳ה״ – כיוון שמשמע שחכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים ש״הללו יה״ נחלק, ורב סובר כחכמים (״שערי תורת ארץ ישראל״). ומכאן ששמואל אומר: ״הללויה״.
ומציעים דברי אמוראים: מיליהון דרבנין פליגין (צריך לומר: ׳פליגן׳) – דבריהם של החכמים (שלשלת האמוראים המוסרים את המימרה שלהלן) חלוקים (על רב ושמואל), דאמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בעשרה לשונות של שבח נאמר ספר תילים: באישור – ״אַשְׁרֵי״, בניצוח – ״לַמְנַצֵּחַ״, בניגון – ״בִּנְגִינוֹת״, ״בִּנְגִינֹת״, ״עַל נְגִינַת״, בשיר – ״שִׁיר״, במזמור – ״מִזְמוֹר״, בהשכל – ״מַשְׂכִּיל״, ברינה, בתודה (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא במקבילה) – ״לְתוֹדָה״, בתפילה – ״תְּפִלָּה״, בברכה. המאושר (המשובח) שבכולן – שבכל הלשונות הללו, הללו י׳ה, שהשם והשבח כלולין בו – נמצאים בלשון זה: ״הללו״ - השבח, ״יה״ - השם של ה׳. הרי שהחכמים האלה סוברים ש״הללויה״ מילה אחת (-״כלולין בו״) ו״יה״ הוא שם ה׳, שלא כרב (״הללו יה״ שתי מילים ו״יה״ הוא שם ה׳) ושלא כשמואל (״הללויה״ מילה אחת ו״יה״ אינו שם ה׳).

בבבלי פסחים קיז,א אמרו: אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: ״הללויה״ ו״כסיה״ ו״ידידיה״ - שם אחד הם. - רב אמר: ״כסיה״ ו״במרחביה״ - שם אחד הם.
איבעיא להו: ״הללויה״ לרב מאי? - תא שמע, דאמר רב: חזינא תילי דבי חביבי דכתיב בהו ״הללו״ בחד גיסא ו״יה״ בחד גיסא (משמע שמילה זו חלוקה לשתיים).
ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי ״הללויה״? - הללוהו בהילולים הרבה (״יה״ שבסופה הוא לשון הפלגה ולא שם ה׳).
ופליגא דידיה אדידיה, דאמר רבי יהושע בן לוי: בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהילים: בניצוח, בניגון, במשכיל, במזמור, בשיר, באשרי, בתהילה, בתפילה, בהודאה, בהללויה. גדול מכולם ״הללויה״, שכולל שם ושבח בבת אחת (משמע שהוא סבור ש״הללויה״ מצורף משתי מילים ואחת מהן היא שם ה׳).

בבבלי הביאו דעת רבי יוחנן ב״הללויה״ והסתפקו בדעת רב. ובירושלמי הביאו מחלוקת רב ושמואל ב״הללויה״ והסתפקו בדעתם. בשני התלמודים הכריעו בנוגע לספק בדעת רב ממה שסיפר רב על דודו, אך הסיפורים בתלמודים שונים זה מזה.

במדרש תהילים א,ו נאמר: כשם שאמרוהו (ספר תהילים) עשרה בני אדם, כך נאמר בעשרה מיני זמר: בניצוח, בניגון, במזמור, בשיר, בהלל, בתפילה, בברכה, בהודאה, בהללויה, באשרי. וגדול מכולם ״הללויה״, שכולל שם ושבח בתיבה אחת. - רב קרא כל ספרא (כל ספר תהילים) ״הללו יה״.

בירושלמי: לשונות של שבח. בבבלי: מאמרות של שבח. במדרש תהילים: מיני זמר.
׳רינה׳ אין בבבלי ובמדרש תהילים. ׳ברכה׳ אין בבבלי. ׳השכל׳ / ׳משכיל׳ אין במדרש תהילים.
בבבלי יש ׳תהילה׳, ובמדרש תהילים יש ׳הלל׳, ואינם בירושלמי.
בבבלי ובמדרש תהילים ׳הללויה׳ הוא אחד מעשרה לשונות, ובירושלמי ׳הללויה׳ אינו כלול בהם.

הלשונות שנמנו במקורות מצויים בכותרות שבראשי המזמורים של ספר תהילים. חלק מהלשונות שנמנו מציינים את סוגי המזמורים: מזמור, שיר, משכיל, תפילה, תהילה. לא נמנו במקורות סוגי המזמורים: מכתם, שיגיון. ברבים ממזמורי ספר תהילים הכותרות פותחות במילה ׳למנצח׳. במזמורים אחדים יש אחרי ׳למנצח׳ ביטוי המתאר את סוג הניגון של המזמור, כגון ׳בנגינות׳.
הלשונות אשרי והללויה הם מילים הפותחות כמה גופי מזמורים ואינם חלק מכותרות המזמורים. גם הלשונות רינה וברכה שבחלק מהמקורות מתייחסים למילים משורשי הלשונות הללו הפותחות כמה גופי מזמורים.
קרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםאור לישריםהכל
 
(יט) ר׳רִבִּי זְעוּרָה בְעָא קוֹמֵי ר׳רִבִּי אַבָּהוּ: מַה נַעֲנֵי? אמ׳אֲמַר לֵיהּ: הָכָא (כִּיפָה) [בְּפֶה]⁠א קוֹמָךְ. ר׳רִבִּי יוֹנָה עֲנִי הָכֵן וְהָכֵן. ר׳רִבִּי לָעְזָר עֲנִי הָכֵין וְהָכֵין. דְּתַנֵּי: שָׁמַע וְלֹא עָנָה – יָצָא, עָנָה וְלֹא שָׁמַע – לֹא יָצָא. רַב בְּשֵׁם ר׳רִבִּי אַבָּא בַּר חָנָה, וְאִית דְּאָמְרִין: ר׳רִבִּי אַבָּא בַּר חָנָה בְּשֵׁם רַב: וְהוּא שֶׁעָנָה רָאשֵׁי פְרָקִים. ר׳רִבִּי זְעוּרָה בָעֵי: הַיי לֵין אִינּוּן רָאשֵׁי פְרָקִים? הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי י״י הַלְלוּ אֶת שֵׁם י״י. בְּעוֹן קוֹמֵי ר׳רִבִּי חִייָה בַּר בָּא: מְנַיִין אִם שָׁמַע וְלֹא עָנָה יָצָא? אמ׳אַמַר לוֹן: מִמַה דַאֲנָן חֲמֵיי רַבָּנִן רַבְרְבַייָא קַיימִין בְּצִיבּוּרָא, וְאִילֵּין אָמְרִין: בָּרוּךְ הַבָּא, וְאִילֵּין אָמְרִין: בְּשֵׁם י״י. וְאֵילוּ וָאֵילּוּ יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן.
Rebbi Ze`ira asked before Rebbi Abbahu: He told him, (on top) [in the mouth] before you. Rebbi Jonah answered both ways. Rebbi Eleazar answered both ways. As it was stated, if he heard but did not answer, he fulfilled his obligation; if he answered but did not hear he did not fulfill his obligation1. Rav in the name of Rebbi Abba bar Ḥana; but some say Rebbi Abba bar Ḥana in the name of Rav: Only if he answered at the start of the Chapters. Rebbi Ze`ira asked, what are the starts of Chapters? Hallelujah, praise, servants of the Eternal, praise the Name of the Eternal2. They asked before Rebbi Ḥiyya bar Abba: From where that he who heard but did not answer has fulfilled his obligation? He told them, since we are seeing great rabbis standing among the public when these say praised be he who comes and the others say in the name of the Eternal3, and both have fulfilled their obligation.
1. The recitation of the holiday Hallel (Ps. 13–18).
2. Ps. 113:1.
3. Ps. 118:26.
א. במקור בכ״י ליידן נכתב כאן ״כיפה״, ותוקן ע״י המגיה ל״בפה׳⁠ ⁠⁠״.
קרבן העדהאור לישריםעודהכל
מה נעני – כשעונין בתר הש״ץ הללויה שכך נהגו הוא אומר הללויה והן עונין אחריו הללויה אם יענו אחריו בב׳ תיבו׳ או בתיבה אחת א״נ אמתני׳ דסוכה קאי מה נעני בתר המקרא הלל:
א״ל הכא בפה קומך – פי׳ כאשר ירצה פיך לענות ענה שר״י עני הכין והכין לפעמים בתיבה אחת ולפעמי׳ בב׳ תיבות ובסוכה הגי׳ א״ל ר׳ אבא כיפא קומי פי׳ שפיו סגור מלפשוט כמו כוף ידך על פיך ול״נ דה״ג סיפר קומי וה״פ א״ל ר׳ אבהו לרבי זעירא רבי אבא סיפר לפניו שרבי יונה ענה הכין והכין:
והוא שענה ראשי פרקים – על כל דבר אומר מי שאינו בקי הללויה אבל בראשי פרקים צריך לענות מה שהוא אומר:
היילין – כמו הידין פירוש איזהו ראשי פרקים שצריך לענות אחריו:
רבנן רברביא – גדולי הדור שעומדין אצל הציבור ושומעין שקצת מהציבור אומרים ברוך הבא והאחרים שותקין ושומעין מה שאילו אומרין ואחר כך אומרים אחרים בשם ה׳ ושותקין הראשונים והראשונים וגם האחרונים יוצאין בקריאה זו אע״ג שאלו לא אמרו רישא דקרא ואילו לא אמרו סיפא דקרא שמעינן מיניה דהשומע ולא ענה יצא:
מספרים: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מה נעני? – מה נענה? (איך נענה ״הללויה״ בשעת קריאת ההלל? האם במילה אחת או בשתי מילים?) אמר ליה: הכא כיפה קומך (הסופר במסירה שלפנינו כתב ׳אמר ליה הכא כיפה קומך׳, ומגיה הגיה ׳בפה׳ במקום ׳כיפה׳. ובמקבילה כתב הסופר ׳אמר ליה ...בא כיפה קומך׳, ומגיה הגיה ׳ר׳ אבא׳ במקום ׳...בא׳ ו-׳קומי׳ במקום ׳קומך׳. ואולי צריך לומר: ׳אמר ליה: הא רברבייא קומך׳) – אמר לו (רבי אבהו לרבי זעורה): הרי (החכמים) הגדולים לפניך (במקומך, ויש לך ללמוד ממנהגם איך אומרים ״הללויה״. רבי אבהו היה בקיסריה, ורבי זעורה היה בטבריה, ולכן אמר רבי אבהו לרבי זעורה שילמד ממנהגם של החכמים הגדולים בטבריה, רבי יוחנן ורבי אלעזר, שמסופר עליהם להלן. - המילה ׳רברבייא׳ נשתבשה ל-׳ר׳ בא כיפה/בפה׳. - סיפור דומה מובא להלן, ששאלו את רבי חייא בר בא בעניין ענייה בשעת קריאת ההלל, והשיב להם שילמדו ממנהגם של החכמים הגדולים (׳רבנין רברבייא׳), ואף שם נתכוון רבי חייא בר בא שהיה בטבריה לחכמים הגדולים בטבריה. - לשון דומה ל-׳רברבייא קומך׳, וגם כן ביחס לשאלה ששאל חכם כמו כאן, נמצא בירושלמי ברכות ב,ו ומועד קטן ג,ה: ״רברבייא קומוי והוא שאיל לזעירייא?⁠״. - תשובה דומה לזו שאמר רבי אבהו כאן יש בסיפור בירושלמי שבת יד,ד ועבודה זרה ב,ב: ״אהן עיימא דעינא - שאלון לרבי ירמיה. אמר לון: הא רבי בא קומיכון. שאלון לרבי בא ושרא לון. אמר לון: אוף אנא שרי״. אפשר שהלשון שם ׳הא רבי בא קומיכון׳ גרם לשיבוש כאן).
ומספרים עוד: רבי יונה (נראה שצריך לומר: ׳רבי יוחנן׳ - גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) עני הכן והכן – ענה כך וכך (לפעמים כך, במילה אחת, ולפעמים כך, בשתי מילים (״שערי תורת ארץ ישראל״)). רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) עני הכין והכין – ענה כך וכך (לפעמים כך ולפעמים כך).

הקטע מ״רב ושמואל״ עד ״שהשם והשבח כלולין בו״ מקורו במגילה, שכאן עסקו לפני כן במילים במקרא ששם ה׳ כלול בהן שיש שמות שאינם נחלקים ויש שמות שהם נחלקים, וממגילה הועתק הקטע הזה לסוכה, משום המילה ״הללויה״ שבמשנה שם.
הקטע מ״רבי זעורה בעי״ עד ״עני הכין והכין״ מקורו בסוכה, והוא מוסב על המשנה שם: ״אם היה גדול מקרא אותו - עונה אחריו: ׳הללויה׳⁠ ⁠⁠״, ומסוכה הועתק הקטע הזה למגילה.

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי ברכות ח,ח.
מציעים ברייתא: דתני (צריך לומר כמו במקבילה בברכות: ׳תני׳. ובמקבילה בסוכה נשמט משפט זה): – שונה (התנא): שמע – את ההלל ממי שהיה מקרא אותו, ולא ענה – ״הללויה״ אחר המקרא את ההלל על כל דבר שהוא אומר, - יצא – השומע ידי חובת קריאת ההלל. ענה – ״הללויה״ אחר המקרא את ההלל, ולא שמע – את ההלל ממי שהיה מקרא אותו, - לא יצא – העונה ידי חובת קריאת ההלל (המימרה הבאה המוסבת על הברייתא הזו מוכיחה שהברייתא הזו מדברת בהלל, ואינה מדברת בברכה כמו בברייתא הזהה במקבילה בירושלמי ברכות לעיל).
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר בשם רבי (הסופר כתב ׳ר׳⁠ ⁠׳. וצריך לומר כמו במקבילות: ׳רב׳, וכן בסמוך) אבא בר חנה (אמורא בבלי בדור הראשון), ואית דאמרין: – ויש שאומרים (מציעים מסורת חלופית עלומת שם): רבי אבא בר חנה אמר בשם רב: והוא שענה ראשי פרקים – אם שמע את ההלל ממי שהיה מקרא אותו ולא ענה אחריו ״הללויה״ - יצא השומע ידי חובת קריאת ההלל רק אם ענה אחריו את תחילות הפרקים של ההלל (בקריאת ההלל בציבור, הציבור עונים אחר שליח הציבור ״הללויה״ וגם ראשי פרקים).
ומציעים שאלה: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי – שואל: היי לין אינון – ואֵילוּ הם ראשי פרקים – של ההלל?
ומשיבים: ״הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי י׳י הַלְלוּ אֶת שֵׁם י׳י״ (תהילים קיג,א) – שהוא ראש הפרק הראשון של ההלל (נקטו ראש פרק זה לדוגמה. שאר ראשי הפרקים של ההלל הם: ״בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם״ (תהילים קיד,א); ״אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע י׳י אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי״ (תהילים קטז,א); ״הַלְלוּ אֶת י׳י כָּל גּוֹיִם״ (תהילים קיז,א); ״הוֹדוּ לַי׳י כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״ (תהילים קיח,א)).
בעון קומי – שאלו לפני רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מניין (מהיכן) אם שמע – את ההלל ממי שהיה מקרא אותו, ולא ענה – ״הללויה״ אחר המקרא את ההלל, יצא – השומע ידי חובת קריאת ההלל?
אמר לון: – אמר (רבי חייא בר אבא) להם: ממה דאנן חמיי רבנין רברבייא קיימין בציבורא – ממה שאנחנו רואים את החכמים הגדולים עומדים בציבור (בשעת קריאת ההלל), ואילין אמרין: – ואלה (חלק אחד מהציבור) אומרים: ״בָּרוּךְ הַבָּא״ (תהילים קיח,כו), ואילין אמרין: – ואלה (חלק אחר מהציבור) אומרים: ״בְּשֵׁם י׳י״ (שם), ואֵילּוּ ואֵילּוּ יוצאין ידי חובתן – אף שאלה אינם אומרים מה שאלה אומרים, כולם יוצאים ידי חובת קריאת ההלל, שהואיל ואלה שומעים מה שאלה אומרים, הם נחשבים כמי שגם הם עצמם אומרים מה שאלה אומרים. ממנהג זה שנהגו בהלל, שהסכימו לו החכמים הגדולים, שהרי לא מחו בידם, יש ללמוד, שאם שמע את ההלל ולא ענה ״הללויה״ אחר המקרא - יצא השומע ידי חובת קריאת ההלל, מפני שהשומע את העונים ״הללויה״ אחר המקרא נחשב כמי שגם הוא עצמו עונה אחר המקרא.

בבבלי סוכה לח,א-ב אמרו: אמר רבא: הלכות גדולות אפשר ללמוד ממנהג ההלל: (בזמנו של רבא כבר היו הכול בקיאים בקריאת ההלל והיו הכול קוראים את ההלל עם שליח הציבור, אבל היו בידם מנהגים מיוחדים בקריאת ההלל בבית הכנסת, וממנהגים אלה למד על כמה הלכות ישנות בקריאת ההלל שבגללן נקבעו מנהגים אלה, ואף שלא הוצרכו עוד לכל אלה, מכל מקום הוסיפו לנהוג כך בקריאת ההלל) ...הוא (שליח הציבור) אומר: ״ברוך הבא״ והם (הציבור) אומרים: ״בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ - מכאן ששומע כעונה / מכאן שאם שמע (את ההלל) ולא ענה - יצא.
בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שמע ולא ענה, מהו? - אמר להו: החכמים והסופרים והדרשנים וראשי העם אומרים: שמע ולא ענה - יצא.

לפי הבבלי שאלו מרבי חייא בר אבא: ״שמע ולא ענה, מהו?⁠״, ולפי הירושלמי שאלו אותו: ״מניין שאם שמע ולא ענה - יצא?⁠״. דברי רבא בבבלי הם תשובת רבי חייא בר אבא לפי הירושלמי. בירושלמי: ״החכמים הגדולים״, ובבבלי: ״החכמים והסופרים והדרשנים וראשי העם״.
קרבן העדהאור לישריםהכל
 
(כ) תַּנֵּי ר׳רִבִּי הוֹשַׁעְיָה: עוֹנֶה הוּא אָדָם אָמֵן א׳ע׳פ׳אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָכַל. אֵינוֹ או׳אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ אֶלָּא אִם כֵּן אָכַל. תַּנֵּי: אֵין עוֹנִין אָמֵן יְתוֹמָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה. בֶּן עֻזַּאי או׳אוֹמֵר: הָעוֹנֶה אָמֵן יְתוֹמָה – יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִין. קְטוּפָה – תִּיקָּטֵף נִשְׁמָתוֹ. אֲרוּכָּה – יַאֲרִיךְ יָמִים בְּטוֹבָה. אֵי זוֹ הִיא אָמֵן יְתוֹמָה? אמ׳אָמַר רַב חוּנָה: הָהֵן דְּהָבא לְמִבְרְכָה וְהוּא עֲנִי וְלָא יְדַע מָה הוּא עֲנִי. תַּנֵּי: גּוֹי שֶׁבֵּירַךְ אֶת הַשֵּׁם עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. בַּשֵּׁם – אֵין עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי תַנְחוּמָה: אִם בֵּירַכְךָ גוֹי – עֲנֵה אַחֲרָיו אָמֵן, דכת׳דִּכְתִיב: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים. גּוֹי אֶחָד פָּגַע בר׳בֵּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל וּבֵירְכוֹ. אמ׳אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר מִילָּתָךְ אֲמִירָא. אֶחָדב פָּגַע בּוֹ וְקִילְלוֹ. אמ׳אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר מִילָּתָךְ אֲמִירָה. אָמְרוּ לֵיהּ תַּלְמִידוֹי. ר׳רִבִּי. הֵיךְ מַה דְאָמְרָת לָהֵן אָמְרָת לָהֵן. אמ׳אֲמַר לוֹן: וְלָא כֵן כת׳כְתִיב: אוֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ.
Rebbi Hoshaya stated: One answers Amen even if he did not eat, but he may not say: “Let us praise Him, of Whose bounty we ate,” except if he did eat. It is stated: “One answers neither an orphan Amen, nor a plucked Amen. Ben Azai said, if one answered an orphan Amen, may his children be orphans; hurried, may the end of his days be hurried; plucked, may his soul be plucked off. For a long Amen, they lengthen his days and years in a good way. What is an orphan Amen? Rebbi Huna said, that is one who is obligated to recite a blessing, he answers Amen, and is not conscious for what he answered Amen. It is stated: One answers Amen after a Gentile who recited a benediction for the Eternal. By the Name, one does not answer Amen after him. Rebbi Tanḥuma said, if a Gentile blesses you, answer after him Amen since it is written1 You shall be blessed by all peoples. A Gentile met Rebbi Ismael and blessed him. He answered: The word about you has already been said. He met a second one who cursed him; he answered: The word about you has already been said. His students said to him: Rebbi, did you say to the one what you said to the other? He said to them, so it is written2 Those who curse you are cursed, but those who bless you are blessed.
1. Deut. 7:14.
2. Gen. 27:29.
א. כן בכ״י ליידן. בדפוס וילנא תוקן ל: ״דחב״. במקבילה בירושלמי סוכה ג׳:י׳: ״דחייב״.
ב. כן בכ״י ליידן כאן. בירושלמי סוכה ג׳:י׳:ד׳: ״אַחֵר״.
קרבן העדהאור לישריםעודהכל
עונה הוא אדם – כשנכנס ושומע שלשה שמזמנין עונה אחריהן אמן:
אע״פ שלא אכל – ואינו חייב בברכה זו אפ״ה עונה אחריהן אמן:
אא״כ אכל – דאל״כ שקר עונה שאכלנו והוא לא אכל:
אמן יתומה – מפרש בסמוך:
אמן קטופה – שמחסר קריאת הנו״ן שאינו מוציאה בפיו שתהא ניכרת:
ההן דמחייב למברכה – ההוא דחייב לברך ברכה אחת וא׳ מברך ברכה ההיא והוא אינו שומע אותה אע״פ שהוא יודע איזו ברכה מברך מאחר שהוא לא שמעה לא יענה אחריה אמן אבל אם אינו רוצה לצאת בברכה זו עונה אחריה אמן אם הוא יודע איזו ברכה מברך:
תני עכו״ם שבירך את השם – שבירך להקב״ה בברכת השבת ואינו מברך ברכת הודאה עונין אחריו אמן:
ענה אחריו אמן – שאף אם אין לבו שלם הקב״ה שומע מאמר פיו ומברכך כדכתיב ברוך תהיה מכל העמים:
כבר מילתך אמורה – אין צורך להחזיר לך שלום שברכתך כתובה בתורה כדבסמוך:
היך מה וכו׳ – דסברי דה״ק כבר עבר אדם אחר קודם שבאת וכמו שאמרתי לו כך יהא לך לכך היו מתמיהין כמו שאמרת למברך אמרת למקללו:
מציעים ברייתא: תני – שונה (ברייתא) רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): עונה הוא אדם ״אמן״ – אדם רשאי לענות ״אמן״ אחר המברך ברכת המזון, אף על פי שלא אכל – העונה, ואינו מחויב בברכת המזון. אינו אומר ״ברוך שאכלנו״ – אדם אינו רשאי לענות עם מי שחייבים לזמן (להצטרף לברכת המזון בחבורה) את המענה של ברכת הזימון (״ברוך על המזון שאכלנו״), אלא אם כן אכל – העונה עם החייבים לזמן, מפני שאינו יכול לומר ״שאכלנו״ כשלא אכל.
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): אין עונין ״אמן״ יתומה – ״אמן״ שאדם אומר על ברכה שלא שמע אותה, כמפורש להלן, ולא ״אמן״ קטופה – ״אמן״ שהובלעה בה הנו״ן. בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) אומר: העונה ״אמן״ יתומה - יהיו בניו יתומין – ימות וישאיר את בניו יתומים, קטופה - תיקטף נשמתו – ימות מוות פתאומי, ארוכה – ״אמן״ שנאמרה באריכות, - יאריך ימים – יחיה חיים ארוכים, בטובה.
ושואלים: אי זו היא ״אמן״ יתומה?
ומשיבים: אמר רב חונה (במקבילות: ׳רבי הונא׳ - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ההן ד⁠(ה)[חיי]⁠ב (תוקן על פי המקבילות) למברכה והוא עני ולא ידע מה הוא עני – זה שחייב לברך (ברכה, ורוצה לצאת ידי חובת הברכה בעניית ״אמן״ על הברכה שהוא חייב בה שחבירו מברך) והוא עונה (״אמן״) ולא יודע מה הוא עונה (שלא שמע את הברכה שהוא עונה עליה, אלא שמע שאחרים עונים ״אמן״ וענה עימהם).

בתוספתא מגילה ג,כז שנו: אין עונים ״אמן״ לא יתומה ולא קטופה. בן עזיי אומר: העונה ״אמן״ יתומה - יהיו בניו יתומים, קטופה - יתקטפו חייו, ארוכה - יאריך ימים ושנים.
ובבבלי ברכות מז,א אמרו: תנו רבנן: אין עונים לא ״אמן״ חטופה, ולא ״אמן״ קטופה, ולא ״אמן״ יתומה, ולא יזרוק ברכה מפיו (במהירות ובלא עיון). בן עזאי אומר: כל העונה ״אמן״ יתומה - יהיו בניו יתומים, חטופה - יתחטפו ימיו, קטופה - יתקטפו ימיו, וכל המאריך ב״אמן״ / ארוכה - מאריכים לו ימיו ושנותיו.

מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): גוי שבירך את השם – שאמר מילות ברכה לה׳ והזכיר את שם ה׳ בברכתו, בלי שום קשר לברכה שתיקנו חכמים (כגון שאמר: ׳ברוך ה׳⁠ ⁠׳, או ׳ברוך ה׳ אלוהי ישראל׳ וכדומה), - עונין אחריו (צריך להוסיף כמו במקבילות: ׳״אמן״׳) – שהרי גוי אינו מצווה על הזכרת שם שמים לבטלה, ואין דרך הגוי לכוון לעבודה זרה כשהוא מזכיר את ה׳, אבל גוי שבירך בשם – שבירך ברכה שטבעו חכמים והזכיר את שם ה׳ בברכתו, - אין עונין אחריו ״אמן״ – עד שישמע את כל הברכה, שדינו ככותי לעניין זה, ששנינו במשנה ברכות ח,ח: ״אין עונין ׳אמן׳ אחר כותי מברך, עד שישמע כל הברכה״ (״תוספתא כפשוטה״).

בתוספתא ברכות ה,כא שנו:
הגרסה בכתב יד אחד: גוי המברך בשם - עונים אחריו ״אמן״, את השם - אין עונים אחריו ״אמן״, עד שישמע את כל הברכה (אפשר שצריך להפך את הגרסה: גוי המברך את השם - עונים... בשם - אין עונים... וזו היא מסורת הירושלמי).
הגרסה בכתב יד שני: גוי המברך את השם (שבירך ברכה שטבעו חכמים) - עונים אחריו ״אמן״ (שהרי גוי אינו מצווה לא על הברכות ולא על הוצאת שם שמים לבטלה, ובין ששינה ובין שלא שינה ממטבע של ברכות הרי הוא מברך את השם), כותי המברך בשם (שבירך ברכה שטבעו חכמים) - אין עונים אחריו ״אמן״, עד שישמע כל הברכה (שהרי כותי מצווה על הברכות ועל הוצאת שם שמים לבטלה, וברכותיו הן ברכה בשם, ואם שינה ממטבע של ברכות אין עונים אחריו ״אמן״, ולפיכך צריך לשמוע ממנו את כל הברכה, מפני שאנו חוששים שמא שינה ממטבע של ברכות).

אמר רבי תנחומה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): אם בירכך גוי – שאמר לך מילות ברכה והזכיר את שם ה׳ בברכתו (כגון שאמר: ׳יברכך ה׳⁠ ⁠׳, או ׳ברוך הבא בשם ה׳⁠ ⁠׳, או ׳ה׳ עימך׳ וכדומה), - ענה אחריו ״אמן״, דכתיב: – שכתוב (בעניין שכר קיום המצוות): ״בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים״ (דברים ז,יד) – עם ישראל יהיה המבורך שבעמים (׳מכל העמים׳ - יותר מכל העמים); ויש לדרוש את הכתוב, שאף אם גויים יברכו אותך, תחול עליך הברכה (׳מכל העמים׳ - מפי כל העמים)״.
ומספרים: גוי אחד פגע (פגש) ב(י)רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) ובירכו. אמר ליה: – אמר לו (רבי ישמעאל לגוי): כבר מילתך אמירא – כבר דברך אמור (כבר נאמר הגמול על דבריך במקום אחר. - ׳מילה׳ בארמית הוא שם ממין נקבה). אחד (צריך לומר כמו במקבילה בסוכה: ׳אחר׳) פגע בו – גוי אחר פגע ברבי ישמעאל, וקיללו. אמר ליה: – אמר לו (רבי ישמעאל לגוי): כבר מילתך אמירה – כבר דברך אמור (כבר נאמר הגמול על דבריך במקום אחר). אמרין (אמרון) ליה תלמידוי: – אמרו לו (לרבי ישמעאל) תלמידיו (בתמיהה): רבי, היך מה דאמרת להן אמרת להן?! – כמו שאמרת לזה (שבירך אותך) אמרת לזה (שקילל אותך)?! אמר לון: – אמר להם (לתלמידיו): ולא כן כתיב: – ו⁠(כי) לא כך כתוב (בברכת יצחק ליעקב): ״אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ״ (בראשית כז,כט)?! (בתמיהה) – כל אחד מהמקללים אותך יהיה מקולל, וכל אחד מהמברכים אותך יהיה מבורך. הרי שכבר נאמר בתורה הגמול על דבריו של כל אחד מהגויים האלה, ברכה לזה שבירך אותי וקללה לזה שקילל אותי.

עד כאן המקבילות בירושלמי סוכה וברכות.

הקטע הראשון מ״תני: שמע ולא ענה - יצא״ עד ״ואילו ואילו יוצאין ידי חובתן״ מקורו בסוכה, שכן הברייתא בעניין עניית ׳הללויה׳ ״שמע ולא ענה - יצא״ מוסבת על המשנה שם: ״אם היה גדול מקרא אותו - עונה אחריו: ׳הללויה׳⁠ ⁠⁠״, ומסוכה הועתק הקטע הזה למגילה בשל הקטע הקודם כאן העוסק בעניין ״הללויה״, וכן הועתק הקטע הזה לברכות בשל ברייתא בעניין עניית ״אמן״ שהובאה שם הזהה לברייתא בעניין עניית ׳הללויה׳.
הקטע השני מ״תני רבי הושעיה״ עד ״⁠ ⁠׳ומברכיך ברוך׳⁠ ⁠⁠״ מקורו בברכות, שכן הקטע הזה, העוסק בעניין עניית ״אמן״ ובעניין ברכה ממי שאינו ישראל, מוסב על המשנה שם: ״עונין ׳אמן׳ אחר ישראל מברך, ואין עונין ׳אמן׳ אחר כותי מברך״. מברכות הועתק הקטע השני לסוכה ולמגילה לאחר שהקטע הראשון כבר נמצא בכל המקומות הללו.

• • •
קרבן העדהאור לישריםהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מגילה ב:ט – מהדורת על⁠־התורה בהכנה (כל הזכויות שמורות) שהוהדרה על פי כתב יד ליידן 4720, עם הערות המתעדות את ההגהות שבכתב יד זה ושינויי נוסח בעדי נוסח אחרים. מהדורה זו נעזרה במהדורת חיים גוגנהיימר, ברלין, די גרויטר, תשנ"ט-תשע"ה ומשלבת (עם שינויים) את הניקוד שבה., קישורים מגילה ב:ט, קרבן העדה מגילה ב:ט, שיירי קרבן מגילה ב:ט, פני משה מגילה ב:ט, מראה הפנים מגילה ב:ט, חידושי רידב"ז מגילה ב:ט, אור לישרים מגילה ב:ט

Megillah 2:99 – Translation and commentary by Heinrich W. Guggenheimer, Berlin, De Gruyter, 1999-2015 (CC BY 3.0), Kishurim Megillah 2:99, Korban HaEdah Megillah 2:99, Sheyarei Korban Megillah 2:99, Penei Moshe Megillah 2:99, Mareh HaPanim Megillah 2:99, Chidushei Ridbaz Megillah 2:99, Ohr LaYesharim Megillah 2:99

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×