מביאים הלכות בעניין תפילין.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חננאל (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): תיפורה (צריך לומר כמו בבבלי: ״תיתורה״ (״שערי תורת ארץ ישראל״) - החלק שמתחת לבית התפילין שבולט סביבותיו ומכסה את פתחו) - הלכה למשה מסיני.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): קשרי תפילין – שני קשרים העשויים ברצועות של התפילין, אחד בשל ראש ואחד בשל יד, - הלכה למשה מסיני.
ומספרים:
רבי ירמיה אפסקת רצועתה דתפילתה – נפסקה (ניתקה, נחתכה) הרצועה של תפילתו
. שאל ל- – שאל את
רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) – האם הוא רשאי לקשור או לתפור את שני חלקי הרצועה שנפסקה
. אמר ליה: – אמר לו (רבי בא בר ממל לרבי ירמיה): נאמר (במצוות תפילין):
״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ
״ (דברים ו,ח) – ויש לדרוש את המילה ״וקשרתם״:
- אפילו קשירה תמה (שלמה) – אף הקשירה של התפילין תהיה תמה (ולא רק הכתיבה של התפילין תהא תמה), שהרצועות שבהן קושרים את התפילין יהיו שלמות. ומכאן שאין לקשור או לתפור את שני חלקי הרצועה שנפסקה
.
ומספרים עוד: רבי זעורה אפסיק גודא (צריך לומר: ׳גידא׳, וכן גרסו ראשונים) דרצועתא – נפסק הגיד (מיתר בגוף החי המחבר שריר אל עצם) של הרצועה (של התפילין שלו, שבו תפר את שני חלקי הרצועה שנפסקה). שאל ל- – שאל את רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) ול- – ואת רב קטינא (אמורא בבלי בדור השני) ושרון ליה – והתירו לו (לקשור את שני חלקי הגיד שנפסק). אפסיק זמן תיניינות – נפסק (הגיד) פעם שנייה, ושרון ליה דלא מן אולפן – והתירו לו (לחזור ולקשור את שני חלקי הגיד שנפסק) שלא מן תלמוד (שלא ממסורת, שלא מפי השמועה, אלא מסברה התירו. - יש ראשונים שגרסו: ׳אפסיק גידא דתפילתא׳ - נפסק הגיד של התפילה, שבו תופרים את בתי התפילין כדי לחברם).
בבבלי מנחות לה,א-ב אמרו: אמר רב חננאל אמר רב: תיתורא (הגשר, הבסיס) דתפילי (שעליו יושבים הבתים) - הלכה למשה מסיני.
אביי הווה יתיב קמיה דרב יוסף, איפסיק רצועה דתפילי, אמר ליה: מהו למיקטריה? אמר ליה: ״וקשרתם״ כתיב, שתהא קשירה תמה (ואין הדבר מתקיים באופן זה).
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: קשר של תפילין (קשר של רצועות התפילין של ראש ושל יד) - הלכה למשה מסיני.
מביאים הלכה בעניין ספרים.
רבי בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בריה ד- – בנו של רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (בר בא) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): הלכה – הלכה למשה מסיני, זה שהוא תופר – יריעות בספר תורה זו לזו, צריך שיהא משייר מלמעלן ומלמטן – שלא יתפור כל שפת יריעה אל חברתה, אלא ישאיר את שפת היריעה למעלה ולמטה בלא תפירה, כדי שלא יקרע – שאם תימשך היריעה בחוזקה, תיפרד שפת היריעה מחברתה למעלה או למטה, ולא תיקרע היריעה עצמה.
ומקשים: ומחי (נראה שיש להגיה: ׳ומחו׳ / ׳ומחיי׳ (״אוצר לשונות ירושלמיים״, עמוד 579, הערה 1207)) ליה (=לה) על מוחא: – והיכו / ומכים (החכמים) אותה (את השמועה) על מוחה (על ראשה, על קודקודה): אם הלכה – אם זו הלכה למשה מסיני, - למה לא יקרע? – מדוע אמרו שטעם ההלכה ״כדי שלא ייקרע״? (שאין טעם להלכה למשה מסיני) ואם לא יקרע – אם טעם ההלכה ״כדי שלא ייקרע״, - למה הלכה? – מדוע אמרו שזו הלכה למשה מסיני?
במסכת סופרים ב,יח נאמר: צריך שיהא משייר מלמעלן ומלמטן, כדי שלא ייקרע.
בבבלי מגילה יט,ב אמרו: אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שיור התפר (ההלכה שאין תופרים את היריעות בספר תורה עד קצות הדף אלא משאירים משהו) - הלכה למשה מסיני. - ומחי / ומחו לה אמוחא: לא אמרו אלא כדי שלא ייקרע (ואין זו הלכה למשה מסיני אלא תקנת חכמים).
בשני התלמודים אמרו שהיכו את השמועה הזאת על מוחה.
מביאים הלכות בעניין ספרים, תפילין ומזוזות.
ומביאים ברייתא: הלכה למשה מסיני, שיהו כותבין – ספרים, תפילין ומזוזות, בעורות – על יריעות עור של בהמה טהורה ושל חיה טהורה, וכותבין בדיו, ומסרגלין בקנה – חורצים באמצעות קנה חד קווים ישרים אופקיים ביריעות לפני הכתיבה לסימון השורות, בשביל לכתוב שורות ישרות, וקווים אנכיים לסימון התחלות הטורים וסופיהם (סירגול הוא שירטוט שנזכר בירושלמי לעיל א,א: תורה צריכה שירטוט), וכורכין – כשפרשיות של תפילין מוכנסות לתוך בתי התפילין כשהן מגולגלות, עוטפים אותן, בשיער – של בהמה טהורה ושל חיה טהורה, וטולין במטלית – מתקנים קרע ביריעות על ידי חיבור טלאי (חתיכת עור) על הקרע מבחוץ, ודובקין בדבק – מתקנים קרע ביריעות על ידי הדבקת חתיכת עור על הקרע מבחוץ, ותופרין – את היריעות זו לזו, וכן את בתי תפילין, בגידין (מיתרים בגוף החי המחברים שרירים אל עצמות) – של בהמה טהורה ושל חיה טהורה. וכשהוא תופר – את היריעות זו לזו, וכן את בתי התפילין, יהא תופר כתפר הזה – כדרך התפירה של תופרי בגדים, שתופרים בגדים זה לזה בשפתם, ותופרים תפרים רבים כדי שיהיו הבגדים מחוברים בשלמות (כשנאמרה הלכה זו על פה בבית המדרש, היה החכם מראה בצורה מוחשית את דרך התפירה שכיוון לה בדבריו, וזו משמעות הלשון ״כתפר הזה״. ראה ״מחקרי תלמוד״ ג, עמוד 793, הערה 19).
במסכת סופרים א,א נאמר: הלכה למשה מסיני, שכותבים על עורות בהמה טהורה ועל עורות חיה טהורה, ותופרים בגידן, וכורכים בשערן. הלכה למשה מסיני שמסרגלים בקנה, וכותבים בדיו על העור.
ושם ב,יט נאמר: ספר שנקרע - טולה עליו מטלית מבחוץ.
בבבלי שבת קח,א אמרו: תנו רבנן: כותבים תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה ועל גבי עור נבילות וטריפות שלהן, ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן, והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן. אבל אין כותבים לא על גבי עור בהמה טמאה ולא על גבי עור חיה טמאה, ואינו צריך לומר על גבי עור נבילות וטריפות שלהן, ואין נכרכות בשערן ואין נתפרות בגידן.
וצריך – הסופר, שיהא משייר – רווח, בכתיבת ספרים, תפילין ומזוזות, בין שיטה לשיטה – בין הכתב שבשורה אחת לכתב שבשורה אחרת, - כמלוא שיטה – כשיעור גובהה של שורה, בין תיבה לתיבה - כמלוא אות – כשיעור רוחבה של אות, בין אות לאות - כל שהוא (משהו), בין דף לדף – בין הכתב שבטור אחד לכתב שבטור אחר, - מלוא גודל – כשיעור רוחבו של אגודל (בוהן היד. מודדים את האגודל במקום הרחב שלו באמצעיתו). עשה – הסופר, סוף הדף שוה לתחילתו – מה שכתב בסוף הדף כתב שוב בתחילת הדף הבא (הכפלת מילה או מילים במעבר בין סוף דף לתחילת הדף הבא נועדה לסייע לשטף הקריאה), - פסל – את הספר.
במסכת סופרים ב,ב נאמר: מניחים בין שיטה לשיטה כמלוא שיטה, ובין תיבה לתיבה כמלוא אות, ובין אות לאות כמלוא שיער, ובין דף לדף כמלוא גודל. עשה סוף הדף שווה לתחילתו - פסל.
בבבלי מנחות ל,א אמרו (בהלכות כתיבת ספר תורה): תנו רבנן: שיעור גיליון (החלק הגלוי שאינו כתוב): בין דף לדף - (יעשה רווח) כמלוא שתי אצבעות; ובחומשים (שאינם ספר תורה שלם), בין דף לדף - כמלוא גודל; ובין שיטה לשיטה - (יעשה רווח) כמלוא שיטה, ובין תיבה לתיבה - (יעשה רווח) כמלוא אות, ובין אות לאות - (יעשה רווח) כמלוא חוט השערה.
מביאים עוד הלכות בעניין ספרים.
צריך – הסופר, ליתן ריוח – שוליים ריקים המקיפים את הכתב, בספר – בכתיבתו, מלמעלן – בחלקו העליון של הגיליון, שתי אצבעות – כשיעור רוחבן של שתי אצבעות, ומלמטן – בחלקו התחתון של הגיליון, שלוש – כשיעור רוחבן של שלוש אצבעות (האצבע שמודדים בה בכל התורה כולה הוא רוחב האגודל של היד). רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: בתורה צריך ליתן רווח מלמעלן שלש אצבעות ומלמטן טפח – שהוא ארבע אצבעות. אבל בנביאים די ליתן רווח מלמעלן שתי אצבעות ומלמטן שלוש, כדברי התנא הראשון (צריך להניח רווח מלמטה יותר מאשר מלמעלה, משום שהיד ממשמשת את הגיליון מלמטה יותר מאשר מלמעלה והוא מתבלה מלמטה יותר מאשר מלמעלה).
במסכת סופרים ב,ה נאמר: מניחים בתורה מלמטן רווח טפח ומלמעלן שלושה חלקים בטפח (שלוש אצבעות), ובנביאים ובחומשים שלוש אצבעות מלמטן ושתיים מלמעלן.
בבבלי מנחות ל,א אמרו (בהלכות כתיבת ספר תורה): תנו רבנן: שיעור גיליון (החלק הגלוי שאינו כתוב): מלמטה - טפח, מלמעלה - שלוש אצבעות; ובחומשים, מלמטה - שלוש אצבעות, מלמעלה - שתי אצבעות.
וצריך – הסופר, שיהא משייר – בכתיבת תורה, בין ספר לספר – בין חומש לחומש, כמלוא ארבע שיטין – רווח חלק בשיעור כתיבת ארבע שורות, ויתחיל ספר חדש בשורה חמישית באותו דף, ובנביא של שנים עשר – בין נביא לנביא בספר ׳תרי עשר׳, שבו נצטרפו דברי שנים עשר נביאים, שלש – רווח חלק בשיעור כתיבת שלוש שורות בלבד, מפני שהם נחשבים כספר אחד (גם בכתיבת נביאים משייר בין נביא לנביא שלוש שורות, ולא אמרו דבר זה, מפני שצריך לשייר רווח רק כשגומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו, ובנביאים אינו צריך לגמור באמצע הדף ולהתחיל באמצעיתו, אלא רשאי לגמור בסוף הדף ולהתחיל בראש הדף, מה שאין כן בנביא של שנים עשר שצריך לגמור באמצע הדף ולהתחיל באמצעיתו, כמו בתורה, כאמור להלן).
וצריך – הסופר, בכתיבת תורה, שיהא גומר – חומש, באמצע הדף ומתחיל – חומש שאחריו, באמצעיתו – של אותו הדף, ומניח ביניהם רווח ארבע שורות, ואינו רשאי לסיים חומש בסוף הדף ולהתחיל חומש שאחריו בראש הדף הבא, כדי שלא יבוא לחתוך תורה בין חומש לחומש, ובנביא – בכתיבת נביאים, גומר בסופו ומתחיל בראשו – רשאי הוא לסיים נביא בסוף הדף ולהתחיל נביא שאחריו בראש הדף הבא, כיוון שמותר לחתוך נביאים בין נביא לנביא, ובנביא של שנים עשר – בכתיבת ספר ׳תרי עשר׳, אסור – אינו רשאי לסיים נביא בסוף הדף ולהתחיל נביא שאחריו בראש הדף הבא, כיוון שאסור לחתוך נביאים של שנים עשר בין נביא לנביא, מפני שהם נחשבים כספר אחד, אלא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו, ומניח ביניהם רווח שלוש שורות.
במסכת סופרים ב,ו נאמר: מניחים בין ספר לספר בתורה רווח ארבע שיטים, ובנביא של שנים עשר שלוש שיטים.
ושם ג,ב נאמר: לא יניח בין נביא לנביא כשם שמניח בין ספר לספר בתורה, אבל מניח הוא לזה רווח בפני עצמו ולזה רווח בפני עצמו, ומתחיל מלמעלן.
ושם הוספה ב א,יח נאמר: בין חומש לחומש של תורה ארבע שיטים, ובין נביא לנביא נותן רווח לכל אחד ואחד, ומתחיל מלמעלה.
בבבלי בבא בתרא יג,ב אמרו: תנו רבנן: נותן בין כל חומש וחומש של תורה - ארבע שיטים (ריקות לרווח), ובין כל נביא ונביא בנביא של שנים עשר - שלוש שיטים, ומסיים (ספר) מלמטה (בסוף דף) ומתחיל (את הספר הבא) מלמעלה (בראש הדף הבא, בלי לתת רווח).
בבבלי כמה גרסאות, ונראה שהגרסה המקורית היא: ״ובנביא מסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה״, כמו בירושלמי.
אין עושין יריעה – של גוויל (עור המעובד בעוביו השלם לאחר שהורידו ממנו את שכבת השיער והשכבה העליונה), לכתיבת ספרים, פחות(ה) משלשה דפין – קצרה, שאורכה פחות משיעור כתיבת שלושה טורים, ולא יותר על שמונה – ארוכה, שאורכה יותר משיעור כתיבת שמונה טורים. ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאין עושים יריעה פחות משלושה דפים ולא יותר על שמונה): - בתחילה – ביריעה הראשונה שעושים בשביל תחילת הספר, וכן בשאר היריעות שעושים בשביל המשך הספר, אבל בסוף – ביריעה האחרונה שעושים בשביל סוף הספר, - אפילו כל שהוא – עושים אפילו יריעה בת דף אחד, אם נשאר מהספר לכתוב משהו (בירושלמי כאן הוחלף הביטוי התנאי המקורי ׳במה דברים אמורים׳ בביטוי האמוראי השגור ׳הדא דאת אמר׳. השווה לברייתא המקבילה בבבלי).
במסכת סופרים ב,י נאמר: אין פוחתים ביריעה פחות משלושה דפים ולא מוסיפים על שמונה.
בבבלי מנחות ל,א אמרו (בהלכות כתיבת ספר תורה): תנו רבנן: עושה אדם יריעה מבת שלושה דפים (טורים) ועד בת שמונה דפים. פחות מיכן (משלושה) ויתר על כן (משמונה) - לא יעשה. במה דברים אמורים (שצריך לעשות ביריעה שלושה דפים לפחות)? - בתחילת הספר (ובאמצעו), אבל בסוף הספר - אפילו פסוק אחד בדף אחד.
ובקלפים – ביריעות של קלף (השכבה החיצונית המעובדת של עור לאחר שפיצלו את העור בעוביו לשניים), לכתיבת ספרים, לא נתנו חכמים שיעור – במניין הדפים שעושים ביריעה, אלא מוסיף כל מה שהוא רוצה, ובלבד שלא יפחות משלשה דפים.
במסכת סופרים ב,יב נאמר: בקלפים לא נתנו שיעור, אלא כל שרוצה - עושה, ובלבד שלא יפחות משלושה דפים.