(א)משנה משנתנו באה ללמד, שיש דברים שאין לעשותם בחול המועד, מפני שהם גורמים צער לאדם.
דיני נגעי עור בשר אדם שלקה בנגע מובא אל הכוהן. אם מצא הכוהן נגע לבן בהיר גדול כגריס (חצי פול), ונולד בו אחד משני סימני הטומאה - מחית בשר חי (בשר בריא כשיעור עדשה המוקף מן הנגע) או שער לבן (שתי שערות לבנות), הוא מחליטו ומטמאו (מצורע מוחלט). אם אין בנגע אחד משני סימני הטומאה - מחיה או שער לבן, הכוהן מסגירו לשבעה ימים (מצורע מוסגר). אם אחרי שבעת ימי הסגר ראשון אין בנגע אחד משלושת סימני הטומאה - פסיון (שפסה (התפשט) הנגע) או מחיה או שער לבן, הכוהן מסגירו שנית לשבעה ימים (מצורע מוסגר). אם אחרי שבעת ימי הסגר שני אין בנגע אחד משלושת סימני הטומאה - פסיון או מחיה או שער לבן, הכוהן פוטרו ומטהרו. אם אחרי הסגר ראשון או אחרי הסגר שני נולד בנגע אחד משלושת סימני הטומאה - פסיון או מחיה או שער לבן, הכוהן מחליטו ומטמאו (מצורע מוחלט). אם אחרי שהחליטו וטימאו הלכו סימני הטומאה ולא נשארו בו, הכוהן פוטרו ומטהרו. אם אחרי שפטרו וטיהרו נולד בנגע אחד משלושת סימני הטומאה - פסיון או מחיה או שער לבן, הכוהן מחליטו ומטמאו (מצורע מוחלט).
רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: רואין את הנגעים – מותר לכוהן לראות את הנגעים בחול המועד, להקל – שאם הכוהן רואה בו סימני טהרה, יאמר לו שהוא טהור, אבל לא להחמיר – שאם הכוהן רואה בו סימני טומאה, לא יסגירנו ולא יטמאנו אלא ישתוק עד לאחר המועד, כדי שלא יצערנו במועד, שלדעת רבי מאיר הרשות ביד הכוהן לשתוק אם הוא רואה סימני טומאה. וחכמים אומרים: לא להקל ולא להחמיר – אין רואים כלל את הנגעים בחול המועד, שמתוך שהכוהן רואה אותו כדי להקל עליו, הרי הוא רואה אותו כדי להחמיר עליו, שאם הוא רואה בו סימני טומאה, צריך הוא לומר לו שהוא טמא, שלדעת חכמים אין הכוהן רשאי לשתוק אם הוא רואה סימני טומאה, ולכן מוטב שלא יראנו הכוהן כלל במועד, כדי שלא יצערנו במועד אם הוא טמא.
יש ספרים (במשניות ובמשנה שבבבלי) שגרסו במשנתנו בדברי רבי מאיר: רואים את הנגעים כתחילה (בתחילה, בפעם הראשונה, כשעדיין אין שום טומאה עליו ולא נזקק להסגר) להקל, אבל לא להחמיר. כך הוא גם ב״שרידי הירושלמי״ במשנה כאן, וכך הוא גם במסירה שלפנינו בדברי רבי מאיר שהובאו להלן בגמרא. אלא שלפי סוגית הגמרא בירושלמי ובבבלי ולפי דברי רבי בתוספתא שהובאו בסוגית הגמרא בירושלמי ובבבלי, נחלקו רבי מאיר וחכמים בין בתחילה (כשהובא אל הכוהן בראשונה), בין לאחר ההסגר (בסוף שבוע ראשון או שני, לאחר שהסגירו הכוהן), בין לאחר ההחלט (לאחר שהחליטו הכוהן וטימאו), ובין לאחר הפטור (לאחר שפטרו הכוהן וטיהרו). ולכן אין לגרוס את המילה ״כתחילה״ במשנה, וכן הוא בכמה כתבי יד של הבבלי.
ועוד אמר רבי מאיר – קולה אחרת: מלקט אדם עצמות אביו ואמו – בחול המועד; שהיה מנהגם שהיו קוברים תחילה את המת בקבר ארעי, ולאחר שנתאכל הבשר היו מלקטים את העצמות וקוברים אותן בארון בקבר הקבוע של המשפחה, ורבי מאיר סובר, שמותר ללקט עצמות אביו ואמו בחול המועד, מפני ששמחה היא לו – ליקוט עצמות אבותיו גורם לו שמחה, שהובאו עצמותיהם לקבר המשפחה. רבי יוסי אומר: אבל הוא לו – ליקוט עצמות אבותיו גורם לו אבל ביום ליקוט העצמות, ולכן אסור ללקט אותם במועד.
ולא יעורר אדם על מתו – אדם אסור לבכות על מתו, ולא יספידנו – אדם אסור להספיד את מתו (לקרוא ולאסוף אנשים להספד על מתו ולצוות לספדן להספיד את מתו), קודם לרגל שלשים יום – שהבכי וההספד מחדשים עליו את הצער כיום שמת לו המת, ושוב אין המת משתכח ממנו עד שלושים יום, ונמצא מצטער ברגל ופוגע בשמחת החג (המילים ״קודם לרגל שלושים יום״ מוסבות גם על ״ולא יעורר על מתו״). • • •
(ב)גמרא תמן תנינן – שם (במסכת אחרת - משנה נגעים ד,י) שנינו: בהרת – אחד ממראות נגעי צרעת בעור הבשר (כתם לבן בהיר בעור האדם), והוא הדין מראה אחר, שכן כל נגעי עור הבשר נקראים בשם ״בהרת״, כגריס – ששיעור גודלה של הבהרת כגודל גריס (חצי פול), שאין הבהרת נידונה כנגע אלא אם כן היא גדולה כגריס, והסגיר אותה הכוהן שבעת ימים, ופסת (ופסתה) כגריס – לאחר ההסגר - בסוף שבוע ראשון להסגרו (לאחר שהסגיר הכוהן את הנגע שבעת ימים) או בסוף שבוע שני להסגרו (לאחר שהסגירו הכוהן עוד שבעת ימים), או לאחר הפטור (לאחר שפטרו הכוהן בסוף שבוע שני וטיהרו), ראה הכוהן שפסתה (התפשטה) הבהרת בעור הבשר בשיעור גריס, והחליט אותו הכוהן לטומאה (קבע שהוא טמא) מחמת הפסיון (התפשטות), ונולד לפסיון מחיה או שער לבן – אחרי שפסתה והוחלט, הופיע בפסיון מחית בשר חי (בשר בריא כשיעור עדשה המוקף מן הנגע) או שער לבן (שתי שערות לבנות), שהם סימני טומאה,והלכה לה האום – עיקר הנגע (מלשון ׳אֵם׳) הלך (עבר) לו, ונשאר הפסיון כגריס, והמחיה או השער הלבן שבו, - רבי עקיבה (גדול התנאים בדור השלישי) מטמא – את הבהרת, שיש כאן נגע כגריס ובו סימן טומאה; וחכמים אומרים: תיראה כתחילה – כבהרת חדשה, שהבהרת הראשונה הלכה לה, ועכשיו יש בהרת חדשה כגריס.
הגרסה של הסופר של המסירה שלפנינו: ״תמן תנינן: בהרת כגריס ופסת כגריס ועוד והלכה לה האום (עיקר הנגע הלך לגמרי, ונשאר רק הפסיון) - רבי עקיבא מטמא (שהרי פסתה הבהרת מבתחילה); וחכמים אומרים: תיראה כתחילה (שהואיל והבהרת הראשונה הלכה כולה, אין כאן אלא בהרת חדשה כגריס ועוד, ויסגירנה, שהפסיון נידון כנגע חדש)״, והיא סוף משנה נגעים ד,ט (וכך הגרסה בכתב יד אשכנזי וכנראה גם ב״שרידי הירושלמי״). והמגיה מחק והגיה במסירה שלפנינו כמו שהובא כאן, והיא תחילת משנה נגעים ד,י שלאחריה. הגרסה של המגיה היא הנכונה, משום שהביאו את המשנה כדי לשאול עליה את השאלה שבסמוך ״...ומה ביניהון?״, ויסוד השאלה הוא, שחכמים שאומרים תיראה כתחילה מחליטים את הבהרת החדשה, וכך הוא במקרה שבתחילת משנה י, אבל במקרה שבסוף משנה ט, חכמים שאומרים תיראה כתחילה מסגירים את הבהרת החדשה. ואפשר שאף לפי הגרסה של הסופר, שהביאו את סוף משנה ט, נתכוונו לשאול על תחילת משנה י שלאחריה, שכן כך היא דרכו של הירושלמי, שלפעמים הוא מביא את הרישא בלבד וכוונתו להקשות מהסיפא, ולפעמים הוא מביא את הסיפא וכוונתו להקשות מהרישא.
ושואלים: הא רבי עקיבה מטמא ומחליט – הרי רבי עקיבא מטמא את הבהרת ומחליט אותו לטומאה (קובע שהוא טמא), ורבנן אמרי תיראה בתחילה ומחליטין – וגם חכמים שאומרים תיראה הבהרת כתחילה מחליטים אותו לטומאה, שאף כשיראנה הכוהן בתחילה יטמאנה מיד משום המחיה או השער הלבן שבה. ומה ביניהון? – ומה ביניהם? מה ההבדל בין רבי עקיבא לחכמים? והרי לדברי הכל מחליטים אותו לטומאה!
ומשיבים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: ערב הרגל ביניהון – ערב הרגל ביניהם (ההבדל ביניהם הוא בענין ראיית הנגע בימי הרגל, כשבערב הרגל נולד לפסיון מחיה או שער לבן והלכה לה האום). רבי עקיבה אומר – סובר: הי (היא) קדמייתא – היא (הבהרת) הראשונה (עדיין זה הנגע הראשון), משום שהפסיון עומד במקום האום שהלכה לה, וכיון שכבר הוחלט לטומאה מחמת הפסיון, הרי הוא נשאר בטומאתו, שיש כאן נגע כגריס ובו סימן טומאה, ואין את (אתה) נזקק לו לא להקל ולא להחמיר – אין הכוהן רואה את הנגע כל ימות הרגל, כדעתם של חכמים במשנתנו, שאין רואים את הנגעים לא להקל ולא להחמיר; ורבנן אמרי: – וחכמים אומרים (סוברים): חורי היא – (בהרת) אחרת היא (יש כאן נגע חדש), משום שהבהרת הראשונה הלכה לה והפסיון שנשאר נחשב כנגע חדש, ואין הבהרת החדשה טמאה עד שיראנה הכוהן ויטמאנה, ואת (ואתה) פוטרו מן הראשונה – הכוהן רואה את הנגע הראשון בימות הרגל ופוטרו ומטהרו, כדעתו של רבי מאיר במשנתנו, שרואים את הנגעים להקל, והיידא היא שלא להחמיר? – ואיזו היא ״שלא להחמיר״, שאמר רבי מאיר במשנתנו, שאין רואים את הנגעים להחמיר? - שאין את (אתה) נזקק לו לשנייה לא להקל ולא להחמיר (צריך לומר: שאין את נזקק לו לשנייה להחמיר) – אין הכוהן רואה את הנגע החדש כל ימות הרגל ומטמאו.
אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אתיא דיחידייא דהכא כסתמא דתמן – באה של יחיד של כאן כמו הסתם של שם (דעתו של רבי מאיר במשנתנו במסכת מועד קטן כדעתם של חכמים במשנה במסכת נגעים), ודיחידייא דתמן כסתמא דהכא – ושל יחיד של שם כמו הסתם של כאן (דעתו של רבי עקיבא במשנה במסכת נגעים כדעתם של חכמים במשנתנו במסכת מועד קטן). כך עולה מדברי רבי יוחנן. והסביר: אתיא דיחידייא דהכא כסתמא דתמן (צריך לומר: אתיא דיחידייא דתמן כסתמא דהכא) – באה של יחיד של שם כמו הסתם של כאן, - רבי עקיבה אומר: היא קדמייתא – היא (הבהרת) הראשונה (עדיין זה הנגע הראשון), ואין את נזקק לו לא להקל ולא להחמיר – אין הכוהן רואה את הנגע כל ימות הרגל; [ותנינן הכא: – ושנינו כאן: וחכמים אומרים: לא להקל ולא להחמיר (המוסגר נוסף על פי כתב יד אשכנזי).] – הרי שדעתו של רבי עקיבא שם כדעתם של חכמים כאן. ודיחידייא דתמן כסתמא דהכא (צריך לומר: ודיחידייא דהכא כסתמא דתמן) – ו(באה) של יחיד של כאן כמו הסתם של שם, - ורבנן אמרי: – וחכמים אומרים: חורי היא – (בהרת) אחרת היא (יש כאן נגע חדש), ואת פוטרו מן הראשונה – הכוהן רואה את הנגע הראשון בימות הרגל ופוטרו ומטהרו, ואין הכוהן רואה את הנגע החדש כל ימות הרגל ומטמאו; ותנינן הכא: – ושנינו כאן: רבי מאיר אומר: רואין את הנגעים בתחילה (מילה זו יתרה) להקל, אבל לא להחמיר – הרי שדעתו של רבי מאיר כאן כדעתם של חכמים שם.
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בשם רבי אחא: בין דיחידיא דהכא בין דרבנן דהכא מודיי לרבנן דתמן – בין של יחיד של כאן ובין של חכמים של כאן, מודים לחכמים של שם (גם רבי מאיר וגם חכמים במשנתנו במסכת מועד קטן מודים לחכמים במשנה במסכת נגעים), להקל אבל לא להחמיר – הכוהן רואה את הנגע הראשון בימות הרגל ופוטרו ומטהרו, ואין הכוהן רואה את הנגע החדש כל ימות הרגל ומטמאו. תמן בשהלכה לה האום – שם (במשנה במסכת נגעים) מדובר שלאחר שהחליט אותו הכוהן לטומאה הלך לו עיקר הנגע, ובמקרה זה אפילו חכמים במשנתנו מודים שרואים את הנגע הראשון להקל, משום שאין כאן חומרה (אין אפשרות שיראה הכוהן שהנגע הראשון טמא), שהרי הלך לו הנגע הראשון, ברם הכא בשהלכו להם הסימנין והאום קיימת – אבל כאן (במשנתנו במסכת מועד קטן) מדובר שלאחר שהחליט אותו הכוהן לטומאה הלכו להם סימני הטומאה (פסיון, מחיה או שער לבן) ועיקר הנגע קיים, ובמקרה זה אפשר שגם רבי עקיבא וגם חכמים במשנה במסכת נגעים מודים לחכמים במשנתנו שאין רואים את הנגע לא להקל ולא להחמיר, משום שיש כאן גם חומרה (יש גם אפשרות שיראה הכוהן שהנגע טמא), שהרי הנגע קיים, ואם יראה הכוהן שהנגע טמא (שחזרו סימני טומאה), מוכרח לומר כן, ונמצא מצערו במועד.
לפי רבי יוסה, חכמים של כאן וחכמים של שם חלוקים אלה על אלה, ואילו לפי רבי יוסי בירבי בון אין הם חלוקים אלה על אלה.
ומביאים ברייתא (תוספתא מועד קטן א,ח, כדי לשאול על רבי יוסי בירבי בון): אמר רבי (יהודה הנשיא, בדור החמישי לתנאים): נראים (מתקבלים על הדעת) דברי רבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי) – חכמים של משנתנו, שאמרו: אין רואים את הנגעים, במוסגר – במצורע שהסגירו הכוהן, משום שאם יראה בו הכוהן סימני טומאה, יצטרך להחליטו לטומאה, מכיון שאסור לו לשתוק, ונמצא מצערו במועד, ונראים דברי רבי מאיר – שאמר: רואים את הנגעים להקל, במוחלט – במצורע שהחליטו הכוהן וטימאו, משום שאם נרפא הנגע, יטהרנו, ונמצא משמחו במועד. ואם כדברי רבי יוסי בירבי בון, שכאן במשנתנו מדובר שלאחר שהחליט אותו הכוהן לטומאה הלכו להם סימני הטומאה ועיקר הנגע קיים, מדוע אמר רבי שנראים דברי רבי מאיר במוחלט, והלא יש כאן גם חומרה (יש גם אפשרות שיראה הכוהן שהנגע טמא), שהרי הנגע קיים, ואם יראה הכוהן שהנגע טמא (שחזרו סימני טומאה), מוכרח לומר כן, ונמצא מצערו במועד.
בתוספתא מועד קטן א,ח שנו: רואים את הנגעים להקל, אבל לא להחמיר; דברי רבי מאיר. רבי יוסה אומר: אין נזקק לו להקל ואין נזקק לו להחמיר. אמר רבי: נראים דברי רבי מאיר במוסגר, ודברי רבי יוסה במוחלט. ובבבלי מועד קטן ז,א-ב אמרו: תניא, רבי מאיר אומר: רואין את הנגעים להקל, אבל לא להחמיר. רבי יוסי אומר: לא להקל ולא להחמיר. שאם אתה נזקק לו להקל - נזקק לו אף להחמיר (רש״י: כלומר: מאחר שרואהו הכהן - אומר, בין הוא טמא בין הוא טהור). אמר רבי: נראים דברי רבי מאיר במוסגר (רש״י: שרואים), ודברי רבי יוסי במוחלט. והתניא איפכא! (רש״י: דברי רבי מאיר במוחלט, ודברי רבי יוסי במוסגר) - תנאי היא...
בירושלמי דברי רבי שנויים להפך.
ומשיבים (עוד תשובה לשאלה: מה ביניהם? מה ההבדל בין רבי עקיבא לחכמים?): רבי זעורה אמר: ימי הרגל ביניהון – ימי הרגל ביניהם (ההבדל ביניהם הוא בענין כניסה לעזרה בימי הרגל, כשנולד לפסיון מחיה או שער לבן והלכה לה האום). רבי עקיבה אומר: היא קדמיתא – היא (הבהרת) הראשונה (עדיין זה הנגע הראשון), והוא (צריך לומר: ואינו) נכנס לעזרה – אינו יכול להיטהר מצרעתו ולהיכנס לעזרה שבמקדש בימי הרגל ולהיראות שם (שמצוה על כל זכר להיראות בכל רגל בעזרה ולהביא קורבנות), כיון שהוא נשאר בטומאתו, ואינו יכול להיטהר כשעדיין הנגע הראשון בו; ורבנן אמרי: – וחכמים אומרים: חורי היא – (בהרת) אחרת היא (יש כאן נגע חדש), ואינו (צריך לומר: והוא) נכנס לעזרה – הוא יכול להיטהר מצרעתו ולהיכנס לעזרה שבמקדש בימי הרגל ולהיראות שם, כיון שהבהרת הראשונה הלכה לה, ואין הבהרת החדשה טמאה עד שיראנה הכוהן ויטמאנה. ומדובר שהכוהן ראה את הנגע הראשון ופטרו וטיהרו, ולכן הוא יכול להיטהר מצרעתו ולהיכנס למקדש ביום השמיני לטהרתו.
השאלה הבאה ״...ומה ביניהון?״ כבר נשאלה לעיל, וחזרו עליה כאן, משום שסגנון התשובה הבאה לשאלה הזו שונה מסגנון התשובות לעיל ולהלן לשאלה הזו, וכדי שיובן שהתשובה הבאה מוסבת לשאלה הזו חזרו על השאלה לפני שהביאו את התשובה. ואפשר שסוגיתנו מורכבת מתלמודן של שתי ישיבות, האחת מתחילת הסוגיה עד כאן (השאלה ״...ומה ביניהון?״ והתשובות שאמרו רבי יוחנן ורבי זעורה), והאחרת מכאן עד סוף הסוגיה (השאלה ״...ומה ביניהון?״ והתשובה הסתמית והתשובות שאמרו בשם שמואל).
ושואלים: הא רבי עקיבה מטמא ומחליט – הרי רבי עקיבא מטמא את הבהרת ומחליט אותו לטומאה (קובע שהוא טמא), ורבנן אמרי תיראה כתחילה ומחליטין – וגם חכמים שאומרים תיראה הבהרת כתחילה מחליטים אותו לטומאה, שאף כשיראנה הכוהן בתחילה יטמאנה מיד משום המחיה או השער הלבן שבה. ומה ביניהון? – ומה ביניהם? מה ההבדל בין רבי עקיבא לחכמים? והרי לדברי הכל מחליטים אותו לטומאה!
ומשיבים: עָרֵב היה לו שמוע ״פטור״ מפי כהן שעה אחת (כך הוא גם בכתב יד אשכנזי, אך במסירה שלפנינו נמחקה תשובה זו על ידי מגיה) – לפי חכמים, אומנם אם יראה הכוהן את הנגע החדש יטמאנו הכוהן, אבל אם יראה הכוהן את הנגע הראשון תחילה לפני שיראה את הנגע החדש יפטרנו הכוהן ויטהרנו, שכן אין רואים שני נגעים בבת אחת, אלא רואה את הנגע האחד תחילה ופוסק את דינו, וחוזר ורואה את הנגע השני ופוסק את דינו (משנה נגעים ג,א), ונעים הוא לו למצורע לשמוע מפי הכוהן שהוא טהור ואפילו לזמן קצר, עד שישמע מפיו שהוא טמא שוב.
ומשיבים (עוד תשובה לשאלה: מה ביניהם? מה ההבדל בין רבי עקיבא לחכמים?): שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: פריחה ביניהון – פריחה ביניהם (ההבדל ביניהם הוא בענין פריחה, כשנולד לפסיון מחיה או שער לבן והלכה לה האום, ואחר כך פרח הנגע בכל גופו). רבי עקיבה אומר: היא קדמייתא – היא (הבהרת) הראשונה (עדיין זה הנגע הראשון), בפורח מן הטמא - טהור – כשפרח הנגע בכולו הרי הוא טהור, כיון שכבר הוחלט לטומאה מחמת הפסיון, והוא נשאר בטומאתו, וההלכה היא שמי שהיה בו נגע והוחלט לטומאה, ואחר כך פרח הנגע בכל גופו, שכולו הפך לבן, טהור (משנה נגעים ח,א); ורבנן אמרי: – וחכמים אומרים: חורי היא – (בהרת) אחרת היא (יש כאן נגע חדש), בפורח מן הטהור - טמא – כשפרח הנגע בכולו הרי הוא טמא, כיון שהבהרת הראשונה הלכה לה, ואין הבהרת החדשה טמאה עד שיראנה הכוהן ויטמאנה, וההלכה היא שמי שהיה בו נגע והוחלט בסימני טומאה, והלכו להם סימני טומאה, ופטרו הכוהן וטיהרו, ואחר כך פרח הנגע בכל גופו, טמא משום פסיון (משנה שם). ומדובר שהכוהן ראה את הנגע הראשון ופטרו וטיהרו לפני שפרח בכולו, ולכן כשפרח בכולו הוא פורח מן הטהור.
ההלכה היא שמי שפרחה הצרעת בכל גופו אבל לא בשחין (דלקת העור על ידי מחלה או מכה) המורד (שלא נקרם עורו ולא נרפא), כיון שהשחין המורד אינו מיטמא בנגע שבעור הבשר, אינו מעכב את הפריחה, ואף על פי שלא פרח הנגע עליו, כל שפרח בשאר הגוף - הרי הוא טהור; ואפילו חזר השחין ונעשה צרבת (שנקרם עורו ונרפא קצת), אף על פי שעכשיו דינו כעור בשר ומיטמא בנגע שבעור הבשר, טהור הוא, שהואיל ובשעת הפריחה לא היה ראוי להיטמא ולא עיכב את הפריחה, אף עתה אין הוא מעכב את הפריחה. אבל מי שפרחה הצרעת בכל גופו אבל לא בשחין שמרד וחזר ונעשה צרבת, טמא הוא, שהואיל ובשעת הפריחה ראוי להיטמא בנגע שבעור הבשר, הוא מעכב את הפריחה, וכיון שלא פרחה בו הצרעת אינו טהור, לפי שלא פרחה בכולו (משנה נגעים ח,ה). ואם פרח הנגע בכל גופו אבל לא בשחין המורד, וחזר השחין ונעשה צרבת, ואחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין, טמא הוא לדעת רבי שמעון בן לקיש להלן, שכיון שלפני שפרח הנגע בצרבת השחין היה טהור (כאמור במשנה לעיל), לכן כשאחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין הוא טמא, שהפורח מן הטהור - טמא.
ואמרון – ואמרו (ויש מי שאמרו) בשם שמואל (תשובה אחרת לשאלה: מה ביניהם? מה ההבדל בין רבי עקיבא לחכמים?): פריחה ושחין המורד ביניהון – פריחה ושחין המורד ביניהם (ההבדל ביניהם הוא בענין פריחה בשחין המורד, כשנולד לפסיון מחיה או שער לבן והלכה לה האום, ואחר כך פרח הנגע בכל גופו אבל לא בשחין המורד, וחזר השחין ונעשה צרבת, ואחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין). רבי עקיבה אומר: היא קדמייתא – היא (הבהרת) הראשונה (עדיין זה הנגע הראשון), בפורח מן הטמא - טהור (צריך לומר: בפורח מן הטהור - טמא) – כיון שכבר הוחלט לטומאה מחמת הפסיון, והוא נשאר בטומאתו, לכן כשפרח הנגע בכולו אבל לא בשחין המורד - הרי הוא טהור, שהפורח מן הטמא - טהור, ואין שחין המורד מעכב את הפריחה; וכשחזר השחין ונעשה צרבת, ואחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין - הרי הוא טמא, שהפורח מן הטהור - טמא; ורבנן אמרי: – וחכמים אומרים: חורי היא – (בהרת) אחרת היא (יש כאן נגע חדש), והאום שהלכה לה נחשבת כאילו איננה, בפורח מן הטהור - טמא (צריך לומר: בפורח מן הטמא - טהור) – כיון שהבהרת הראשונה הלכה לה, ואין הבהרת החדשה טמאה עד שיראנה הכוהן ויטמאנה, לכן כשפרח הנגע בכולו אבל לא בשחין המורד - הרי הוא טמא, שהפורח מן הטהור - טמא; וכשחזר השחין ונעשה צרבת, ואחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין - הרי הוא טהור, שהפורח מן הטמא - טהור. ומדובר שהכוהן ראה את הנגע הראשון ופטרו וטיהרו לפני שפרח בכולו, ולכן כשפרח בכולו הוא פורח מן הטהור.
ואומרים: בגין דהיא חורי – בגלל שהיא (בהרת) אחרת (לכן חכמים אומרים, שכשאחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין - הרי הוא טהור), הא אִין היא היא - טהור (צריך לומר: טמא) – אבל אם היא היא (אם היא הבהרת הראשונה ולא בהרת אחרת) - טמא (אף חכמים היו אומרים, שכשאחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין - הרי הוא טמא, כמו שרבי עקיבא אומר), ואתייא כיי (=כההיא) דאמר – ובאה (הלכה זו) כמו אותה (מימרה) שאמר רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני), דאיתפלגון – שנחלקו: פרחה בו בשחין המורד – פרח הנגע בכל גופו אבל לא בשחין המורד, וחזר השחין ונעשה צרבת, ואחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין, - רבי יוחנן אמר: טהור – שאף על פי שלפני שפרח הנגע בצרבת השחין היה טהור (כאמור במשנה לעיל), אין לדונו כפורח מן הטהור, כיון שצרבת השחין ראויה להיטמא בנגע שבעור הבשר ומעכבת את הפריחה, והרי הוא טהור; רבי שמעון בן לקיש אמר: טמא – שכיון שלפני שפרח הנגע בצרבת השחין היה טהור (כאמור במשנה לעיל), לכן כשאחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין הוא טמא, שהפורח מן הטהור - טמא.
המונח ״רבי פלוני אומר... רבי אלמוני אומר...״ (כאן ״רבי עקיבה אומר... רבנן אמרי...״), הבא אחרי המונח ״מה ביניהון״, מפרט מה סובר כל צד במחלוקת במקרה מסוים. • • •
(ג)
במשנה שנינו: ועוד אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו, מפני ששמחה היא לו.
לקטע הזה מקבילה בירושלמי סנהדרין ו,יב.
ואומרים: בראשונה היו קוברין אותן במהמורות – בפעם הראשונה שהיו קוברים את המתים, כשהגוף עדיין שלם, לפני שנתאכל (כלה) הבשר, היו קוברים את המתים בבורות החפורים בקרקע או בכוכים החצובים במערת קבורה. נתאכל הבשר – בפעם השנייה שהיו קוברים את המתים, כשנתאכל הבשר ונשארו העצמות, היו מלקטין את העצמות – של המתים, וקוברין אותן ברזים (בארזים) – היו קוברים את העצמות בארונות מעצי ארזים (קראו את הארונות על שם העץ), שהיו נותנים את העצמות בארונות ומכניסים את הארונות במערת קבורה. אותו היום – שבו היה מלקט עצמות אביו ואמו, היה מתאבל – היה נוהג אבלות כל היום עד הערב, ולמחר היה שמח – לא היה נוהג אבלות, לומר (ב״שרידי הירושלמי״ אין מילה זו) שנינוחו אבותיו מן הדין – אדם כשהוא מת רוחו אין לה מנוחה, מפני שמעמידים אותו בדין לפני הקב״ה על כל המעשים שהיו בידו, וכשנתאכל הבשר של המת רוחו יש לה מנוחה, מפני שמפסיקים לדון אותו. משום כך, כשנתאכל הבשר והיה מלקט עצמות אבותיו, היה שמח, שנחה רוחם של אבותיו, מפני שאין דנים אותם עוד.
בבבלי מועד קטן ח,א אמרו: ועוד אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו, מפני ששמחה היא לו. ורמינהו: המלקט עצמות אביו ואמו - הרי זה מתאבל עליהם כל היום, ולערב אין מתאבל עליהן (רש״י: וקשיא לרבי מאיר, דאמר: מפני ששמחה היא לו). - אמר אביי: אימא, מפני ששמחת הרגל עליו (רש״י: כלומר, הרבה הוא עוסק בשמחת הרגל ואינו מצטער כשמלקט עצמות אביו ואמו).
לפי הירושלמי, רבי מאיר התיר ללקט עצמות במועד, מפני ששמחה היא לו למחר, שנינוחו אבותיו מן הדין, ורבי יוסי אסר ללקט עצמות במועד, מפני שאבל הוא לו אותו היום.
המנהג של קבורה וליקוט עצמות (קבורה כפולה) פשט במאתיים השנים האחרונות לימי הבית השני. בצד המנהג הנפוץ הזה, נהגו גם בקבורה אחת, מנהג שהלך ופשט בימים שלאחר החורבן והשכיח את המנהג של קבורה כפולה.
לקטעים הבאים מקבילה בירושלמי פסחים ח,ח וסנהדרין ו,יא. המקבילה בסנהדרין מקוטעת, ונסתרס בה סדר הברייתות והמאמרים.
(ד)תני – שנוי (שנו בברייתא): המעביר ארון – שנתונות בו עצמות מת, ממקום למקום – ממקום קבורה אחד למקום קבורה אחר, - אין בו משום ליקוט עצמות – ואינו נוהג אבלות באותו היום.
ואומרים: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא דת (=דאת) אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שהמעביר ארון ממקום למקום - אין בו משום ליקוט עצמות), - בארון של אבן – משום שהקבור בארון של אבן נחשב כקבור בקרקע אפילו כשהוא מעביר את הארון, ולכן אין העברת הארון ממקום למקום נחשבת כקבורה חוזרת, ואין היא כליקוט עצמות, אבל בארון של עץ - יש בו משום ליקוט עצמות – ונוהג אבלות באותו היום, משום שהקבור בארון של עץ אינו נחשב כקבור בקרקע כשהוא מעביר את הארון, ולכן העברת הארון ממקום למקום נחשבת כקבורה חוזרת, והיא כליקוט עצמות.
אמר ליה (ב״שרידי הירושלמי״ ובמקבילות אין מילה זו) רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): ואפילו תימר (במקבילות אין מילה זו) בארון של עץ - אין בו משום ליקוט עצמות – ואינו נוהג אבלות באותו היום, שהעברת ארון ממקום למקום אינה נחשבת כקבורה חוזרת, ואין היא כליקוט עצמות. רבי יוסי חלוק על רבי אחא. אי זהו ליקוט עצמות? – באיזה אופן המעביר את עצמות המת ממקום למקום נחשב כמלקט את העצמות ונוהג אבלות באותו היום (לדעת רבי יוסי)? - מעבירן (צריך לומר כמו במקבילה בפסחים: המעבירן) באפיקרסין (בגד תחתון שלובשים על הגוף, שצורתו מרובעת כצורת סדין) ממקום למקום – המעביר את עצמות המת ממקום למקום כשהן נתונות בתוך בגד, שהעברה זו נחשבת כקבורה חוזרת, והיא כליקוט עצמות, ונוהג אבלות באותו היום. אבל המעביר את עצמות המת ממקום למקום בארון אינו נוהג אבלות באותו היום.
ותני כן – ושנוי (שנו ברייתא) כך: ליקוט עצמות - מלקט עצם עצם משיתאכל הבשר. אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי): ליקוטי עצמות כשמוען (צריך לגרוס כמו ב״שרידי הירושלמי״ ובמקבילה בפסחים: רבי חגיי בשם רבי זעורה: ליקוט עצמות כשמוען. ותני כן: ליקוט עצמות - מלקט עצם עצם משיתאכל הבשר) – לדעת רבי חגי בשם רבי זעורה, ליקוט עצמות כמשמעו (כמובנו), ורק המלקט את העצמות נוהג אבלות באותו היום, אבל המעביר אותן ממקום למקום אינו נוהג אבלות באותו היום. ושנו ברייתא כדברי רבי חגיי בשם רבי זעורה, שליקוט עצמות הוא המלקט עצם אחר עצם של המת אחרי שנתאכל הבשר, הרי שליקוט עצמות כמשמעו.
תני: – שנוי (שנו ברייתא): אין שמועה לליקוטי עצמות – מי ששמע שמועה שליקטו לו עצמות אביו ואמו אין דינו של אותו היום ששמע כיום שמועה (יום ששמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו) ואינו נוהג אבלות באותו היום.
ואומרים: אמר רבי חגיי: והוא ששמע למחר – רק אם שמע את השמועה ביום שאחרי היום שליקטו עצמות אביו ואמו (או לאחר זמן) אינו נוהג אבלות באותו היום ששמע, אבל אם שמע בו ביום – אם שמע את השמועה באותו היום שליקטו עצמות אביו ואמו, - יש שמועה לליקוטי עצמות – ונוהג אבלות באותו היום ששמע.
ושואלים: ויש שיעור לליקוטי עצמות? – האם יש מידה לעצמות שמלקט כדי שיהיה נוהג אבלות כשמלקט את העצמות? - ומשיבים: תנא – שנה (ברייתא) ניקומכי (אמורא ארץ ישראלי) קומי – לפני רבי זעורה: אין שיעור לליקוטי עצמות – ואפילו מלקט עצמות כל שהן נוהג אבלות.
ומספרים (מעשה המוסב על מחלוקת רבי אחא ורבי יוסי לעיל): כהדא: (במקבילה בסנהדרין אין מילה זו) רבי מנא (מגדולי ואחרוני האמוראים הארץ ישראלים בדור החמישי) הורי – הורה (פסק הלכה) לרבי הלל (במקבילה בסנהדרין: לרבי לא) דכיפרא (פרבר של טבריה) לקרוע ולהתאבל כרבי אחא – בענין החובה לקרוע את הבגדים ולהתאבל על המת יש להחמיר כרבי אחא, שהמעביר ארון של עץ ממקום למקום יש בו משום ליקוט עצמות, וחייב לקרוע ולהתאבל באותו היום, כדין המלקט עצמות, ושלא להיטמאות כרבי יוסי – בענין האיסור לכוהן להיטמא למת, מלבד למתים הקרובים לו כשמתעסק בהם לקבור אותם, יש להחמיר כרבי יוסי, שהמעביר ארון של עץ ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות, ואסור לכוהן להעביר ארון של עץ של מת הקרוב לו ולהיטמא לו, שלא כדין המלקט עצמות, שמותר לכוהן ללקט עצמות של מת הקרוב לו ולהיטמא לו.
תני: – שנוי (שנו ברייתא): ליקוטי עצמות אין אומרים עליהן קינים ונהי – כשמלקטים עצמות מת אין אומרים שירי אבל והספד על המת, ואין אומרים עליהן לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים – כמבואר בסמוך. אילו הן ברכת אבלים? [- מה שהן אומרים בבית הכנסת – היו מברכים ברכה לאבלים הנמצאים בבית הכנסת לנחמם. אילו הן תנחומי אבלים? (המוסגר נוסף על פי ״שרידי הירושלמי״, כתב יד אשכנזי והמקבילות. במסירה שלפנינו נשמט מ׳אבלים׳ עד ׳אבלים׳ בשל שוויון המילים)] - מה שהן אומרים בשורה – כשהיו חוזרים מהקבורה, היו עומדים בשורה ומנחמים את האבלים העוברים לפני השורה. תני: (ב״שרידי הירושלמי״ אין מילה זו) אבל אומרים עליהן דברים – כמבואר בסמוך.
ואומרים: מהו דברים? (ב״שרידי הירושלמי״ ובמקבילה בסנהדרין: מה הן דברים) – מה פירוש המילה ״דברים״? מה הם הדברים שאומרים כשמלקטים עצמות מת? - רבנן [דקיסרין (המוסגר נוסף על פי כתב יד אשכנזי והמקבילות)] אמרי: – חכמי קיסריה (עיר על חוף ים התיכון) אומרים: קילוסין – אומרים דברי שבח לכבודו של המת כשמלקטים את עצמותיו (קילוס היא מילה שמקורה ביוונית).
ליקוט עצמות במסכת שמחות יב,א שנו: יום שמועה כיום קבורה לקריעה ולאיבול, למצות שבעה ולמצות שלושים. ושם יב,ג שנו: כל שקורעים עליו בשעת מיתתו, קורעים עליו בשעת ליקוט עצמות; וכל שאינו מתאחה בשעת מיתתו, אינו מתאחה בשעת ליקוט עצמות. ושם יב,ד שנו: ליקוט עצמות אינו אלא יום אחד בלבד. ואין עומדים בשורה עליהן, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים עליהן, אבל אומרים עליהן תנחומים לעצמן. ושם יב,ז שנו: ליקוט עצמות אינו עד שיכלה הבשר. ושם יב,ח שנו: מלקט אדם עצמות שני מתים כאחת, ונותן אלו בראש אפיקריסין מכאן, ואלו בראש אפיקריסין מכאן; דברי רבי יוחנן בן נורי. ורבי עקיבא אומר: סוף אפיקריסין להתאכל, וסוף עצמות להתערב, אבל מלקטן ונותנן בארזים. ושם יב,ט שנו: אמר רבי אלעזר בן רבי צדוק: כך אמר לי אבא בשעת מיתתו: בני, בתחילה קברני בביקעה (בקיע), ובסוף לקט את עצמיי ותנם בגלוסקמא (ארון לעצמות מתים), ואל תלקטם בידך (שלא אהיה בזוי בעיניך). וכך עשיתי לו, נכנס יוחנן וליקטן, ופירס עליהן אפיקריסין, ונכנסתי וקרעתי עליהן.
נהגו לעטוף את העצמות המלוקטות בסדין או להניחן בגלוסקמה. רבי אלעזר בן רבי צדוק היה כוהן, והיטמא לעצמות אביו כשליקטו אותם כדי לקוברם בקבר קבוע, אף על פי שנתאכל הבשר.
בבבלי נזיר מג,ב-מד,א נחלקו אם כוהן מיטמא לאביו או לשאר קרובים כשהוא חסר ואינו שלם. מי שאומר שאין כוהן מיטמא לאביו אלא כשהוא שלם, סבור שאין כוהן מיטמא לאביו כשמלקט עצמותיו, שהרי הוא חסר, שנתאכל הבשר.
המעביר ארון ממקום למקום בבבלי מועד קטן כה,א אמרו: תניא: ארון העובר ממקום למקום - עומדים עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. ...תניא: ארון העובר ממקום למקום - אין עומדים עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. קשיין אהדדי! - לא קשיא, כאן - ששלדו (של מת) קיימת (ר״מ המאירי: דנים אותו כמת עצמו שמת בו ביום), כאן - בשאין שלדו קיימת.
לפי הירושלמי, יש מעביר ארון שאין בו משום ליקוט עצמות, ויש מעביר ארון שיש בו משום ליקוט עצמות, אבל אין אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים. ואילו לפי הבבלי, אם שלדו קיימת, עומדים עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.
פעמים הרבה לא ערכו את הקבורה הראשונה באותו מקום שערכו את הקבורה הסופית, כי בני המשפחה נדדו למקום אחר. משום כך מצויים דינים שעוסקים בהעברת העצמות ממקום למקום.
ארון כחומר עיקרי לארונות שימש העץ. בעיקר שימש לתפקיד זה עץ הארז. הארון היה עשוי גם משיש. בחומר זה השתמשו העשירים. גם האבן הרגילה שימשה בתפקיד זה. בגליל שהיה עשיר בעצים השתמשו בעץ, בניגוד ליהודה שבה השתמשו באבן. ארון שימש להטמנת המת בקבורה ראשונה ולהנחת העצמות המלוקטות של המת בקבורה שנייה.
ברכת אבלים ותנחומי אבלים במסכת סופרים יט,ט שנו: ונהגו רבותינו לומר ברכת אבלים בערב לאחר התפילה בפני המתפללים על הכוס בשבת, שאין אבילות נוהגת בפרהסיא, כרבי אליעזר בן הורקנוס דאמר (פרקי דרבי אליעזר פרק יז), ראה שלמה כוח של גומלי חסדים ובנה להם לישראל שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים, בשבתות היו מתקבצים יושבי ירושלים ועולים להר הבית ויושבים בין שני שערים הללו, כדי לגמול חסדים לזה ולזה (לחתנים ולאבלים ולמנודים), משחרב בית המקדש התקינו שיהיו החתנים והאבלים באים לבית הכנסת, כדי לגמול חסדים לזה ולזה, חתנים - לקלסם ולהלוותם לבתיהם, אבלים - לאחר שיגמור החזן תפילה של מוסף, הולך לו אחורי דלת של בית הכנסת או בפינת הכנסת, ומוצא שם האבלים וכל קרובים, ואומר עליהם ברכה, ואחר כך אומר קדיש. בבבלי מגילה כג,ב אמרו: מאי ברכת אבלים? - ברכת רחבה (כשהיו חוזרים מהקבורה, היו מתקבצים ברחבה של עיר והיו מברכים ברכה לאבלים).
לפי הירושלמי, אמרו ברכת אבלים בבית הכנסת. בירושלמי כיוונו למנהג הקדום של בני ארץ ישראל, שהאבלים נכנסו לבית הכנסת אפילו בחול, ונהגו לומר ברכת אבלים בבית הכנסת אפילו בחול. לפי המנהג המאוחר של בני ארץ ישראל, לא נכנסו האבלים לבית הכנסת אלא בשבת, ואמרו ברכת אבלים בבית הכנסת בשבת (זה המנהג הנזכר במסכת סופרים). והיו מקומות שנהגו לומר ברכת אבלים ברחבה (עיין בבלי כתובות ח,ב). וחזרו ואמרו ברכת אבלים גם בבית האבל (עיין בבלי כתובות ח,ב; ויקרא רבה כג,ד) (״תוספתא כפשוטה״ ברכות פרק ג). אמרו ברכת אבלים בכל שבעת ימי האבלות (בבלי כתובות ח,ב, ירושלמי מגילה ד,ד וכתובות א,א). לפי התוספתא ברכות ג,כג-כד, יש מקום שנהגו לומר ברכת אבלים שלוש ברכות, ויש מקום שנהגו לומר שתי ברכות, ויש מקום שנהגו לומר ברכה אחת, וכללו את ברכות האבלים בברכות של ברכת המזון לאבלים (ראה ״תוספתא כפשוטה״). בתוספתא נזכרות חתימותיהן של הברכות. בבבלי כתובות ח,ב מובא סיפור ארץ ישראלי על אמירת ברכת אבלים בבית האבל, ובו נוסח של חמש ברכות וחתימותיהן. בבבלי לא נזכרה ברכת אבלים אלא במקורות ארץ ישראליים, ונראה שהיא לא היתה נהוגה בבבל. בארץ ישראל היתה נהוגה ברכת אבלים, אך היו מנהגים שונים במקום אמירת הברכה ובמספר הברכות. ברכת אבלים נאמרה בעת הקבורה, בבית האבל (אפילו בלא סעודה) ואף בבית הכנסת, במעמד של עשרה. כשנאמרה ברכת אבלים במקום סעודה, היא נכללה עם הברכות של ברכת המזון, אולם בשאר המקרים היא נאמרה בפני עצמה. זמנה של הברכה בטקס הקבורה היה מיד לאחר הקבורה, עם תנחומי האבלים שנאמרו בעמידה בשורה. בסיום טקס הקבורה עמדו האבלים ושלחו את המנחמים לביתם (׳פטירת הרבים׳).
קילוסין להלן כמה מהמקורות לקילוסים שהיו מקלסים לפני המת לכבודו כשהיו מלווים אותו לקבורה: במסכת שמחות ג,ג שנו: כל היוצא במיטה מקלסים לפניו. ושם ג,ו שנו: בירושלים לא היו אומרים לפני מיטתו של מת אלא דבריו (קילוסיו) של מת, וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו. המהלכים אחרי המיטה לא היו עונים אחריהם אלא דברים שיש בו. ובירושלמי עבודה זרה ג,א, בבראשית רבה כי״ו פרשה צו ובקהלת רבה פרשה ט פסוק י נאמר: שומע הוא המת קילוסו כמתוך חלום.
בבבלי שבת קנב,ב אמרו: אמר רבי אבהו: כל שאומרים בפני המת יודע, עד שייסתם הגולל. פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון ברבי; חד אמר: עד שייסתם הגולל, וחד אמר: עד שיתעכל הבשר.
מן ההקשר של הברייתא בירושלמי כאן נראה שה״דברים״ נאמרו לאחר הטקס של ליקוט עצמות, ולכן נראה ש״דברים״ (קילוסים) אלה אינם הקילוסים בשבחי המת שנאמרו בשעת הקבורה לפני מיטתו של המת, אלא הם דברי שיר בענין המוות וצידוק הדין וכן דרשת אפטרה (פטירת הרבים) בשבחי המת שנאמרו לאחר הקבורה בעת ברכת האבלים ותנחומי האבלים (״מחקרים בתלמוד ובמדרש - ספר זיכרון״).
רמב״ן בתורת האדם ורא״ש אומרים, שקילוסים הם דברי שבח למת, שמספרים בשבחיו לפי מה שהוא, ויש מפרשים, שקילוסים הם דברי שבח להקב״ה, שהוא ממית ומחיה. • • •
(ה)
במשנה שנינו: ולא יעורר על מתו קודם לרגל שלושים יום.
ואומרים: אי זהו העירור – ששנינו במשנה? - מזכירתו בין המתים – בעת התקהלות הנערכת למת, האישה המקוננת על המת מזכירה בקינתה גם את שמותם של מתים אחרים, וביניהם היא מזכירה מת אחר מסוים (המקוננת היא אישה המאומנת להשמיע קינות בזמן קבורת מת. הנשים היו המקוננות, כאמור במשנה מועד קטן ג,ט).
הפועל ע,ר,ר (׳יעורר׳, ׳עירור׳) משמעו כאן: הרם קול בזעקה ובבכי.
בתוספתא יבמות יד,ז שנו: אפילו שמע קול מקוננת (המעוררת בבת אחת על הרבה מתים שמתו מקרוב) שמזכרתו בין המתים, אין עדות גדולה מזו (על האדם שמת, כדי להתיר את אשתו להינשא).
דברי הירושלמי כאן ״מזכירתו בין המתים״ הם ציטוט מן הברייתא שבתוספתא. לפי הירושלמי, כוונת דברי המשנה ״ולא יעורר על מתו״ – לא יצווה אדם לספדן המספיד מת אחר להזכיר את מתו בין המתים שהוא מזכיר בהספדו, כדי שלא יבכה על מתו.
בבבלי מועד קטן ח,א אמרו: ולא יעורר על מתו. - מאי לא יעורר על מתו? - אמר רב: כד הדר ספדנא במערבא, יבכון עימיה כל מרירי ליבא.
רב מתאר את הנוהג בארץ ישראל, שכשהספדן מסתובב ברחובות להספיד מת, הוא מזכיר בהספדו גם מתים אחרים, וקרוביהם של אותם מתים בוכים עליהם.
במשנה שנינו: ולא יספידנו קודם לרגל שלושים יום.
ואומרים: אי זה הוא הספד – ששנינו במשנה? - שהוא עושה לו הספד בפני עצמו – הוא קורא ואוסף אנשים להספד על מתו ומצווה לספדן להספיד את מתו.
הספד הוא המעמד של אסיפת קהל כדי לבכות, להשתתף בצערם של האבלים ולהעלות את זכרו של המת. הספד אינו הדברים שנאמרו באותו המעמד. זמנו של ההספד הוא לפני הקבורה, בשעה שהמת מוטל על מיטתו. דברי ההספד נאמרו בפני קהל העונה על דברי המספיד בקריאות קצרות של צער. דברי ההספד מוסבים על המת, ומודגשים בהם שבחיו והשגיו בימי חייו. דברי קינה והספד נאמרו גם על ידי נשים ולוו בחלילים (״מחקרים בתלמוד ובמדרש - ספר זיכרון״).
ואומרים: הדא דת (=דאת) אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שלא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלושים יום), - בישן – במת ישן, אבל בחדש – במת חדש, - מותר – לעורר על מתו ולהספידו קודם לרגל שלושים יום. ואומרים: אי זהו חדש, ואי זהו ישן? - חדש - בתוך שלשים יום – כשמת בתוך שלושים יום לפני המועד, שעדיין הוא מצטער במועד על המת (לפי שאין המת משתכח מן הלב עד שלושים יום), ואין הבכי וההספד קודם הרגל מחדשים עליו את הצער, ישן - לאחר שלשים יום – כשמת יותר משלושים יום לפני המועד, שכבר אינו מצטער במועד על המת, והבכי וההספד קודם הרגל מחדשים עליו את הצער, ואם יעורר על מתו ויספידו קודם לרגל שלושים יום, נמצא מצטער ברגל.
תני: – שנוי (שנו ברייתא): לא תעורר אשה ליוייתה במועד – אסור לאישה לקונן על מת בחול המועד (׳ליוייתה׳ - קינתה והספדה, כאמור בסמוך). ונקטו אישה, משום שדרכה לקונן. ונראה שמדובר אפילו במת חדש (בתוך שלושים יום למיתת המת), שקודם לרגל שלושים יום מותר לעורר עליו, אבל במועד אסור לעורר עליו, שאסור לקונן ולהספיד בחול המועד (ראה משנה להלן ג,ח-ט). מהו ׳ליוייתה׳? - רבי נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השישי) בשם רבי מנא (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: לוייתה – כמו המילה ׳לוייתה׳ בארמית, שמשמען של המילים האלו בעברית ובארמית זהה, - כמה דתימר: – כמו שתאמר (כמו שנאמר במענה איוב שקילל את יום הולדתו): ״הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן״(איוב ג,ח)– הספדנים מוכנים ומזומנים לעורר את קינתם והספדם (׳לִוְיָתָן׳ - כמו ׳לִוְיָתָם׳, הלִוְיָה שלהם).
תני: – שנוי (שנו ברייתא): לא ישא אדם אשה שיש לה בנים – מבעל קודם, אפילו בקבר – אפילו כבר מתו הבנים מהבעל הקודם. אמר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראל בדור השלישי): מפני מעשה שאירע – לא נתפרש המעשה שאירע (וראה להלן).
בבבלי מועד קטן ח,א אמרו: ...קודם הרגל שלושים יום. מאי שנא שלושים יום? - אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל (רש״י: שהיו לו מעות מזומנות לעלות לרגל), ובא ספדן ועמד על פתח ביתו, ונטלתן אשתו ונתנתן לו, ונמנע ולא עלה. באותה שעה אמרו: לא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלושים יום. ושמואל אמר: לפי שאין המת משתכח מן הלב עד שלושים יום (רש״י: כלומר, כיון דמת אין משתכח מן הלב עד שלושים יום, אם מספידו פחות משלושים יום לפני הרגל, אתי למספד ברגל, דעדיין לא שכחו). מאי בינייהו? - איכא בינייהו דקעביד בחינם (רש״י: מאן דאמר משום מעות שזימן לרגל, כיון דספדן עביד בחינם - שפיר דמי, ומאן דאמר לפי שאין המת משתכח מן הלב עד שלושים יום - בחינם נמי אסור).
ההבדל שהבדילו בירושלמי בין חדש לישן מתאים לשיטתו של שמואל בבבלי, שהטעם הוא משום הצער שיהיה לו במועד.
בבבלי ברכות נח,ב אמרו: אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חודש.
רב סבור, שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חודש, ולכן רב אמר: מפני מעשה שאירע, ולא אמר כשמואל שאמר: אין המת משתכח מן הלב עד שלושים יום.
״העתידים עורר ליוייתן״ בבראשית רבה עט,ז נאמר: דלמא (מעשה), רבי חייה רבה ורבי שמעון בן חלפותא שכחון מילין מן הדין תרגומה (שכחו דברים מהתרגום, שלא ידעו לפרש כמה מילים קשות במקרא) ואתון להדא אגרה (שוק) דערבייה למלפינה מן תמן (ללמוד משם, שלמדו פירוש המילים ממה ששמעו מפי המון העם), ... (שמעו נשים אומרות על אישה אחת:) אתייה אתון מעוררה למבכיך (הנה באה, ועתה באנה לעורר לבכייתך), אתייה אתון מעוררה ללויתיך - ״העתידים עורר ליוייתן״ (איוב ג,ח)...
הרי שמשמעה של המילה ׳ליויה׳ בעברית ובארמית זהה. גם התרגום לאיוב תרגם: ׳ליוייתן׳ - קינתם.
מפני מעשה שאירע בכתב יד אשכנזי נוסף כאן המעשה שאירע: מעשה באדן (=באדם) אחד שנשא אישה שמת בנה שלושים יום קודם לרגל. מה עשה? כינס מעות לעלות לרגל. בא הספדן ועמד על פתח ביתו, נטלתן אשתו ונתנתן לו בשכר הספד בנה, ונמנע אותו בעל הבית ולא עלה לרגל. וכששמעו חכמים בדבר, באותה שעה אמרו: לא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלושים יום.
מעשה זה נוסף בכתב יד אשכנזי מסוגית הבבלי מועד קטן ח,א.
גם לדעת רמב״ן (״תורת האדם״ ענין ההספד סימן יט), הירושלמי רומז למעשה המסופר בבבלי. לפי רמב״ן, במעשה הזה נטלה האישה את הממון שכינס בעלה ונתנתו לספדן להספיד לה בן שהיה לה מבעל קודם, ולפי שבשל כך עלולה להיות קטטה גדולה ויש הפסד ממון, לפיכך ראוי שלא יישא אדם אישה שיש לה בנים, שמא ימותו לאחר מכן ותיטול ממון של בעלה להספיד אותם, ואפילו כבר מתו הבנים, שיש לחשוש שמא תיטול ממון של בעלה להספיד אותם. • • •פירוש הרב יהושע בוך, באדיבות המפרש, הוצאת מכון הירושלמי – תלמודה של ארץ ישראל (CC BY-NC)