Penei Moshe Ketubot 96 – פני משה כתובות צו‏ – Yerushalmi Gadol

ירושלמי

פירוש

(א) משנה: מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְשָׁלֹשׁ נָשִׁים וָמֵת, כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלָּזוֹ מְנָה וְשֶׁלָּזוֹ מָאתַיִם וְשֶׁלָּזוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וְאֵין שָׁם אֶלָּא מְנָה – חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. הָיוּ שֶׁם מָאתַיִם – שֶׁלִּמְנָה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים, וְשֶׁלְּמָאתַיִם וְשֶׁלִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה שֶׁלְּזָהָב. הָיוּ שָׁם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת – שֶׁלִּמְנָה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים, וְשֶׁלְּמָאתַיִם מְנָה, וְשֶׁלִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִשָּׁה שֶׁלְּזָהָב. וְכֵן שְׁלֹשָׁה שֶׁהִיטִּילוּ לַכִּיס, פָּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ – כָּךְ הֵן חוֹלְקִין. (ב) הלכה: מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שָׁלֹשׁ נָשִׁים כול׳. שְׁמוּאֵל אמ׳אָמַר: שׁוּחָדָא דְדַייָנֵי. לִשְׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁיָּצְאוּ עַל שָׂדֶה אַחַת, אֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצוּ בֵּית דִּין לְהַחֲלִיט מַחֲלִיטִין. מתנית׳מַתְנִיתָא פליג׳פְלִיגָא עַל שְׁמוּאֵל: אֵין שָׁם אֶלָּא מְנָה, חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. לֹא שׁוּחָדָא דְדַייָנֵי אִתְאֲמָרַת. וְהָא תַנֵּי: הַיּוֹרְשִין שֶׁיָּרְשׁוּ שְׁטַר חוֹב – הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. עוֹד יָצָא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב – הַבְּכוֹר נוֹתֵן פִּי שְׁנַיִם. עוֹד הִיא לְשׁוּחָדָא דְדַייָנֵי אִתְאֲמָרַת. ר׳רִבִּי אָבִין בְשֵׁם שְׁמוּאֵל: לֹא שַׁנְייָא. בֵּין שְׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁיָּצְאוּ עַל שָׂדֶה אַחַת בֵּין שְׁטָר אֶחָד שֶׁיָּצָא עַל שְׁנֵי שָׂדוֹת – אֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצוּ בֵּית דִּין מַחֲלִיטִין. (ג) שְׁמוּאֵל אמ׳אָמַר: בְּמַרְשׁוֹת זֶה^א אֶת זוֹ. בְּשֶׁהִרְשְׁתָ הַשְּׁלִישִׁית אֶת הַשְּׁנִייָה לָדוּן עִם הָרִאשׁוֹנָה. אָמְרָה לָהּ: לֹא מְנָה אִית לָךְ, סַב חַמְשִׁין וְאֵיזַל לָךְ. (ד) וְכֵן שְׁלֹשָׁה שֶׁהִטִּילוּ לַכִּיס וְהוֹתִירוּ אוֹ פָּחֲתוּ כָּךְ הָיוּ חוֹלְקִין. אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי אֶלְעָזָר: הָדָא דְאַתְּ אָמַר בְּשֶׁהָיְתָה הַסֶּלַע חֲסֵירָה אוֹ יְתֵירָה, אֲבָל לְשָׂכָר וּלְהֶפְסֵד כּוּלְּהֹן חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. וְקַשְׁיָא: הָהֵן יְהַב מֵאָה דֵינָרִין וְהָהֵן יְהַיב עֲשָׂרָה, וְאַתְּ אָמַר אָכֵן? חֲבֵרַייָא אָמְרִין: יָכוֹל הוּא מֵימַר לֵיהּ: עַל יְדֵי מִנַּיי סְלִקַת פְּרַגְמַטַּיָּא. עַד כְּדוֹן רְהַטַּת פְּרַגְמַטַּייָא זְעִירָה, הֲװָת פְּרַגְמַטַּיָּא רוֹבָה. אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי אָבִין בַּר חִייָה: יָכוֹל הוּא מֵימַר לֵיהּ: עַד דְּאַתְּ מַזְבִּין חַד זְמָן, אֲנָא מַזְבִּין עֲשָׂרָה זְמָנִים. עַד כְּדוֹן בְּמָקוֹם קָרוֹב, בְּמָקוֹם רָחוֹק? אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי הִילָא: יָכוֹל הוּא מֵימַר לֵיהּ: עַד דְּאַתְּ אֲזִיל וַאֲתִי חַד זְמָן, אֲנָא אֲזִיל וַאֲתִי עֲשָׂרָה זְמָנִים. תַּמָּן תַּנִּינָן: חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אֶחָד שָׁוֶה מָאתַיִם – הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מְנָה, וְשֶׁלְּפָנָיו חֲמִשִּׁים זוּז, וּשְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים דֵּינָר זָהָב. ר׳רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֶׁם ר׳רִבִּי [זְעִירָא]: וְכֵן לְשָׂכָר. אמ׳אָמַר ר׳רִבִּי יוֹסֵי: דר׳דְּרִבִּי זְעִירָא פליג׳פְלִיגָא עַל דר׳דְּרִבִּי אֶלְעָזָר. ר׳רִבִּי מָנָא אמ׳אָמַר קוֹמֵי ר׳רִבִּי יוּדָן: לֹא מוֹדֵי ר׳רִבִּי לָעְזָר שֶׁאִם הִתְנוּ בֵינֵיהֶן שֶׁזֶּה נוֹטֵל לְפִי כִיסוֹ וְזֶה נוֹטֵל לְפִי כִיסוֹ? שְׁװָרִים כְּמוּתָנִים הֵן. חָזַר וְאָמְרָהּ קוֹמֵי ר׳רִבִּי יוֹסֵי. אמ׳אָמַר לֵיהּ: בְּפֵירוּשׁ פְּלִיגִין. ר׳רִבִּי לָעְזָר אמ׳אָמַר: סְתַמָּן חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. ר׳רִבִּי זֵירָא אָמַר: סְתַמָּן זֶה נוֹטֵל לְפִי כִיסוֹ וְזֶה נוֹטֵל לְפִי כִיסוֹ.מהדורת על־התורה בהכנה (כל הזכויות שמורות) שהוהדרה על פי כתב יד ליידן 4720, עם הערות המתעדות את ההגהות שבכתב יד זה ושינויי נוסח בעדי נוסח אחרים. מהדורה זו נעזרה במהדורת חיים גוגנהיימר, ברלין, די גרויטר, תשנ"ט-תשע"ה ומשלבת (עם שינויים) את הניקוד שבה.

הערות

^א מלת ״זֹה״ מנוקדת בכתב יד ליידן.

(א) מתני׳ של זו מנה וכו׳ – ושלשתן נחתמו ביום אחד דאי בשלשה ימים הקודמת בשטר קודמת בגיבוי או שלא הניח אלא מטלטלין דבזמן הזה ניגבת כתובה מהן ואין דין קדימה במטלטלי וכגון שלא כתב שהקנה לה מטלטלי אגב קרקע: חולקות בשוה – שהרי כח שלשתן שוה בשיעבוד מנה דבכולהו איכא מנה: היו שם מאתים – ואין לבעלת מנה שיעבוד אלא במנה אבל במנה שנית אין שיעבוד לשטרא של בעלת מנה. של מנה נוטלת חמשים. בבבלי פריך שלישית מנה היה ראוי שתיטול ואמאי נוטלת חמשים שהוא חצי מנה ומשני מתני׳ איירי דאמרה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמד במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי הילכך היא ובעלת ג׳ מאות חולקות אותו ובגמרא מפרשינן לה: של מאתים ושל ג׳ מאות שלשה שלשה של זהב – שלאחר שלקחה בעלת מנה חמשים נשאר זכות בעלת מאתים שוה עם זכות בעלת ג׳ מאות במנה וחצי הנשאר וכל אחת מהן נוטלת שלשה דינרי זהב שהן ע״ה דינרים של כסף שכל דינר זהב הוא כ״ה דינרים של כסף: היו שם שלש מאות – מנה ראשון משועבד לכולן והשני לבעלת ר׳ ולבעלת ג׳ מאות והשלישי לבעלת ג׳ מאות בלבד: של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה – וכגון דאמרה לה בעלת ג׳ מאות לבעלת מנה ולבעלת מאתים דין ודברים אין לי עמכם במנה הילכך מנה הראשון חולקות בעלת מאתים ובעלת מנה נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים ובמנה השני חולקות בעלת המאתים ובעלת ג׳ מאות נמצאת בעלת המאתים נוטלת מנה חמשים שחלקה מהמנה הראשון עם בעלת מנה וחמשים מהמנה השני שחלקה עם הבעלת ג׳ מאות והמנה הג׳ נוטלת כולו בעלת הג׳ מאות נמצאת נוטלת ששה דינרי זהב שהן מנה ומחצ׳ ומסיק בבבלי דמתני׳ רבי נתן היא ואינה הלכה דאמר רבי אין אני רואה דבריו של רבי נתן בזה אלא חולקות בשוה דהואיל וכל נכסיו אחראין לכתובה כל שלשת המנים משועבדים לבעלת מנה כשאר חברותי׳ עד שתגבה כל כתובתה הילכך חולקות בשוה: שהטילו לכיס – זה מנה וזה מאתים וזה ג׳ מאות ופיחתו או הותירו המעות מחמת עצמן כך הן חולקין לפי הממון אבל אם קנו סחורה ופיחתו או הותירו אין חולקין לפי הממון אלא כולן חולקין בשוה לפי מספרי השותפין כדאמר בגמרא וכן הלכה: (ב) גמ׳ שמואל אמר שוחדא דדיינא – כמו שודא דדיינא כדמפרש ואזיל לב׳ שטרות שיצאו על שדה אחת שמכר לב׳ בני אדם ביום א׳ הכל לפי ראות עיני הדיינין מחליטין לאיזה מהן שירצו: אין שם אלא מנה חולקות בשוה – וקשיא לשמואל דאמר שודא דדייני: לא שוחדא דדיינא את אמרת – בתמיה ותירוצא הוא כלומר הא שמואל לא קאמר אלא היכא דאיכא שודא דדייני שיכולין הדיינים להכריע ולייפות כחו של זה מזה אבל מתני׳ מיירי במקום שאין להכריע ולייפות כח אחת מהן והילכך חולקות בשוה דהתנא לא בא אלא ללמד דין חלוקתם: והא תני – בתוספתא והובאה בבבלי י״נ דף קכ״ד: הבכור נוטל פי שנים – דכיון דמלוה בשטר הוא מוחזק הוא ולא ראוי והבכור נוטל פי שנים: עוד יצא עליהן – כלומר וכן אם יצא עליהן שט״ח מחוב אביהם דאמרינן לפי מה שנטל כך הוא נותן ולא אמרינן שודא דדייני להכריע ולייפות כחו: עוד היא לשוחדא דדייני אתאמרת – בתמיה וכי שייך התם שוחדא דדייני דבדין הוא כפי שהוא נוטל כך יהא משלם ושאני דשמואל: ל״ש – כלומר רבי אבון מפרש למילתיה דשמואל הא דאמרי׳ שוחדא דדייני לא שנא בין ב׳ שטרות לב׳ בני אדם שיצאו על שדה אחת ואין ידוע לאיזה מהן לאיזה שירצו ב״ד מחליטין: בין שטר אחד – לאדם אחד שיצא על שני שדות ואין ידוע איזו כדלקמן הלכה ה׳: (ג) שמואל אמר במרשות זו את זו – אמתני׳ קאי דקתני של מנה נוטלת חמשים ואע״ג שאין מגיע לה אלא שליש של מנה הראשון שהרי במנה השני אין לה חלק בה משום דמתני׳ מיירי במרשות זא״ז ובשהרשת השלישי׳ את השניה שנתנה לה כח והרשאה לדון עם הראשונה ואמרה לה השניה לראשונה לא מנה אית לך קח חמשים ולכי וסילקה נפשה מכ״ה זהובים מה שיש לה חלק בהן וכן מחלק השלישית ע״י הרשאתה ונשארו ע״ה זהובים וחולקות כולן ולפיכך נוטלת הראשונה חמשים: (ד) הדא דאת אמר – שחולקין לפי המעות דוקא שהרויחו במעות עצמן כגון שהיתה הסלע חסירה או יתירה והרויחו בה דרך החילוף או הפסידו וטעמא דכל חד וחד מאי דיהיב שקיל: אבל לשכר ולהפסד – כלומר שלקחו סחורה במעותיהן ונשאו ונתנו בהן וע״י כן פיחתו או הותירו כולן חולקין בשוה: וקשיא עלה – דזה נתן מאה דינרים וזה עשרה ואת אמר אכין דחולקין ואמאי: חברייא אמרין – דהיינו טעמא שיכול הוא לומר לו על ידי עשרה דינרים שלי שהשלמתי לסך עלתה הסחורה רבה שלקחנו ע״י זה יותר והשכר מצוי ואלמלא עשרה דינרים שלי לא היית יכול לקנותה: עד כדון דהוות פרגמטיא זעירא הוות פרגמטיא רובה – מאי כלומר אם נשתתפו במעות הרבה ובלא מעותיו היה יכול לקנות סחורות הרבה מ״ט דקאמרת חולקין: יכול הוא מימר ליה וכו׳ – בעל העשרה דינרים יכול הוא לומר בעוד שאתה מוכר פעם אחד יכול אני למכור עשרה פעמים שאני בקי בטיב משא ומתן יותר ממך: עד כדון במקום קרוב – כשהן נושאין ונותנין ומשתכרין במקום קרוב: במקום רחוק – שאינו יכול לומר כן אמאי שהרי זה יכול לישא וליתן ולהרויח במעותיו כמה פעמים עד שזה הוא חוזר: יכול הוא מימר ליה – בעוד שאתה הולך וחוזר משם פעם א׳ יכול אני לילך ולחזור עשרה פעמים שאני מהיר יות׳ ממך: תמן תנינן – ריש פ׳ שור שנגח ד׳ וה׳ זא״ז ישלם להאחרון כו׳ ר״ש אומר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל נ׳ זוז וזה נוטל נ׳ זוז חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר זהב ומוקמינן התם דס״ל לר״ש כר״ע דאמר הבעלי׳ והניזק שותפי נינהו בשור המזיק ושניה׳ מתחייבים בנזקיו האחרונים ולפיכך משלמין כסדר הזה דבנגיחה שניה משלם הניזק הראשון החצי משלו ואינו נוטל אלא חמשים וכן בנגיחה השלישית משלם הניזק שלפניו החצי משלו ושנים הראשונים שהן הבעלי׳ וניזק הראשון משלמים כל א׳ רביעי׳ נזקו שהוא דינר זהב והאחרון לעולם נוטל מנה כפי חצי נזקו המגיע לו: ר׳ שמואל בשם ר׳ זעירא גרסי׳ וכן הוא התם: וכן לשכר – אם השביח שור המזיק יש לאחרון חצי השבח ולשלפניו החצי ממנו ולראשוני׳ רביע לכל אחד: דר׳ זעירא פליגא על דרבי אלעזר – דאמר לעיל דבשכר והפסד חולקין השותפין בשוה ולא לפי המעות ור״ז קאמר דחולקין לפי המעות: ר׳ מנא אמר קומי ר׳ יודן – שאני התם דמי לא מודה ר״א שאם התנו ביניהן מתחלה שיהא כל אחד נוטל לפי מעותיו יטלו כפי תנאן שכל תנאי שבממון קיים: שוורים כמותנים הן – והתם בשוורים נמי כמי שהותנו מתחילה הוא דלא שייך לומר שיחלקו בשוה שהרי לא נשתתפו לדעת והוי כמו שלקח זה בשלו וזה בשלו שחולקין לפי המעות: חזר – ר׳ מנא ואמרה להא קומי ר׳ יוסי: אמר לי׳ – ר׳ יוסי: בפירוש פליגין – אני שמעתי בפירוש דפליגי ר״א ור״ז בהאי דינא לר״א סתמן אם נשתתפו בסתם חולקין בשוה ולר״ז אפי׳ בסתם כל אחד נוטלן לפי מעותיו:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Yerushalmi

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון