תלמוד
במשנה שנינו, שחמישה עשר באב ויום הכיפורים היו ימים טובים.
ואומרים: ניחא (ב)יום הכיפורים – נוח (מובן) יום הכיפורים, שהוא כפרה על ישראל – שיום זה הוא יום שבו מכפר ה׳ על כל חטאיהם של ישראל, ולכן הוא יום טוב. ושואלים: אבל (ב)חמשה עשר באב למה? – מדוע חמישה עשר באב הוא יום טוב?
גם בבבלי תענית ל,ב שאלו כך: בשלמא יום הכיפורים - יום סליחה ומחילה ויום שניתנו בו לוחות האחרונות (רש״י: שבעשרה בתשרי ירד משה מן ההר, ואותו היום נקבע ליום כיפורים, להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, ועל כן נקבע יום הכיפורים בעשרה בתשרי). אלא חמישה עשר באב מאי היא?
יום הכיפורים הוא יום כפרה משום שהוא יום שניתנו בו הלוחות האחרונים, ולכן לא הזכירו בירושלמי אלא שיום זה הוא כפרה.
ומשיבים (טעם אחד): אמר
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי)
בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)
: שבו זמן קיצה (במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג: קציצה)
יפה לעצים – שחמישה עשר באב הוא זמן שבו הכריתה טובה לעצים בשביל המערכה שעל גבי המזבח במקדש
, שכל עצים שהן נקצצין בו (בחמישה עשר באב)
אינן עושין מאכולות (תולעים) – אינם מתליעים, מפני שבו כוחה של החמה חזק ומייבש את העצים הנקצצים
, כהיא דתנינן תמן – כאותה (משנה) ששנינו שם
(מידות ב,ה): כל עץ שנמצא בו תולעת, פסול מעל גבי המזבח – שהתולעת דבר משוקץ, ואינו ראוי להישרף על גבי המזבח. ולכן יום זה הוא יום טוב
.בבבלי תענית לא,א אמרו: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שהיו פוסקים בו מלכרות עצים למערכה (רש״י: לפי שהם לחים, ומאותו הזמן אין כוח בחמה לייבשם, וחיישינן מפני התולעת, לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה, כדאמרינן משנה מידות ב,ה). דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמישה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתים עצים למערכה, לפי שאינם יבשים. אמר רב מנשיא: וקרו ליה (רש״י: ליום חמישה עשר באב) יום תבר מגל (רש״י: שבירת הגרזן, שפסקו מלכרות עוד עצים).
לפי הבבלי, היו כורתים עצים למערכה עד חמישה עשר באב, וביום זה פסקו מלכרות עצים למערכה, משום שעצים הנכרתים מיום זה ואילך אינם מתייבשים היטב. עצים שאינם יבשים לבסוף הם נתלעים, כפי שפירש רבי יסא בירושלמי, ברם ייתכן שהעצים צריכים להיות יבשים, משום שעצים יבשים מתבערים יפה.
לפי הירושלמי, היו כורתים עצים למערכה בחמישה עשר באב בלבד (׳שבו זמן קיצה יפה לעצים׳). ואפשר שלפי הירושלמי, היו כורתים עצים למערכה עד חמישה עשר באב, וגם ביום זה היו כורתים עצים למערכה.
עשו את חמישה עשר באב יום טוב, משום שבאותו יום נשלמה המצוה של כריתת העצים.
חמישה עשר באב קשור לעצים למערכה גם משום שיום זה הוא זמן עצי הכוהנים והעם (לעיל הלכה ו).• • •
ומשיבים עוד (טעם שני):
רב חייה בר אשי (אמורא בבלי בדור השני)
בשם רב אמר
: שבו (בחמישה עשר באב)
התיר (ביטל)
הושע בן אלה (מלך ישראל האחרון)
פרוסדיות (משמרות חיילים)
שהושיב ירבעם בן נבט (מלך ישראל)
על הדרכים – כדי שלא יעלו ישראל לרגל לבית המקדש בירושלים, ומיום זה ואילך שוב יכלו ישראל לעלות לרגל, ולכן יום זה, שבו בטלו המשמרות, ושמחו בו ישראל שמחה גדולה, הוא יום טוב
.
ואומרים:
כהנא (רב כהנא, אמורא בבלי בדור הראשון)
שאל לרב: כל הדא טיבותא רבתא עבד – כל זאת הטובה הגדולה עשה (הושע בן אלה), כמו שכתוב בו: ״ויעש הרע בעיני ה׳, רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו״
(מלכים ב יז,ג), שכל מלכי ישראל אסרו על העלייה לרגל, ואילו הושע בן אלה התיר להם לעלות
, וכתיב ביה – וכתוב בו (בהושע בן אלה)
: ״עליו (על הושע בן אלה)
עלה (למלחמה)
שלמנאסר מלך אשור״ (מלכים ב יז,ג) – וכבש את שומרון והגלה את ישראל
?! – הכתוב ״עליו עלה״ משמעו: בגללו (בגלל הושע בן אלה, שביטל את המשמרות) עלה, ויש לתמוה: מדוע נענש הושע בן אלה על שביטל את המשמרות? והרי עשה בזה טובה גדולה לישראל!
אמר ליה (השיב רב לרב כהנא)
: על ידי (מפני)
ששמט (השליך, הפיל)
את הקולר (שלשלת ברזל)
מצוארו ותלייו (ותלאו, ונתנו)
בצואר הרבים – שעד שלא ביטל הושע בן אלה את המשמרות, לא היו ישראל אשמים שלא עלו לרגל, אלא היו מלכי ישראל אשמים (הקולר היה תלוי בצוארם), שמנעו מישראל לעלות לרגל, ולכן עד ימי הושע בן אלה לא היה יכול ה׳ להעניש את ישראל על שלא עלו לרגל, אבל משביטל הושע בן אלה את המשמרות (שמט את הקולר מצוארו), וניתנה להם הרשות לעלות לרגל, ואף על פי כן לא עלו לרגל, היו ישראל אשמים שלא עלו לרגל (הקולר נתלה בצוארם), ולכן בימי הושע בן אלה היה יכול ה׳ להעניש את ישראל על שלא עלו לרגל
; לא אמר (הושע בן אלה)
: כל עמא יסקון – כל העם יעלו (לרגל)
, אלא אמר: כל
מאן דבעי מיסוק יסוק – כל מי שמבקש לעלות (לרגל) יעלה. הושע בן אלה התחיל במצוה, שביטל את המשמרות, ולא גמר את המצוה, שלא אמר: הכל יעלו לירושלים, אלא אמר: כל מי שרוצה לעלות לירושלים יעלה, שאילו אמר: הכל יעלו לירושלים, היו כל ישראל נשמעים לו ועולים, ועכשיו שלא אמר כך, לא עלו ישראל. נמצא שמפני שביטל הושע בן אלה את המשמרות, היה יכול ה׳ להעניש את ישראל על שלא עלו, ולכן נענש הושע בן אלה על כך, וזהו שאמר הכתוב: ״עליו עלה״
.במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג נאמר: רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי אסי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) משום דעולא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בשם רבי (?) אמרי: שבו ביטל הושע בן אלה פרוזדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים. רב כהנא שאל מן קדם רב, אמר ליה: אפשר דכל דא טיבותא עבד, וכתיב ביה: ״עליו עלה שלמנאסר מלך אשור״ וגו׳ (מלכים ב יז,ג)? - אלא על שהעביר קולר מצוארו ונתנו בצואר הרבים, לא אמר: כל עמא יסקון ויצלון (יעלו ויתפללו), אלא אמר: כל מאן דבעי למיסק יסק.
ובבבלי תענית ל,ב אמרו: עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל.
ובבבלי גיטין פח,א אמרו: אמרו ליה רב כהנא ורב אסי (אמורא בבלי בדור הראשון) לרב: כתיב ביה בהושע בן אלה: ״ויעש הרע בעיני ה׳ רק לא כמלכי ישראל״ (מלכים ב יז), וכתיב: ״עליו עלה שלמנאסר״ וגו׳! (רש״י: מפני שלא הרשיע כשאר המלכים, באה הפורענות בימיו?! בתמיהה) - אמר להו: אותן פרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, כדי שלא יעלו ישראל לרגל, בא הושע בן אלה וביטלן, ואף על פי כן לא עלו ישראל לרגל, אמר הקב״ה: אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי (רש״י: הואיל ואין מוחה בידם והם לא עלו, יגלו וילכו בשבי).
ובסדר עולם רבה פרק כב נאמר: כיון שראה הושע בן אלה שגלו עגלי הזהב, עמד והעביר פרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא לעלות ישראל לירושלים, שבכל מלכי ישראל הוא אומר: ״וילך בדרך ירבעם ובחטאתו״ (מלכים א טו,לד), ובהושע בן אלה הוא אומר: ״רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו״ (מלכים ב יז,ב). אלא מפני מה נתחתם גזר דינם של ישראל לגלות בימיו? - מפני שהיו ישראל תולים (עד עתה בימי הושע בן אלה) את הקלקלה במלכיהם (שהיו מעכבים אותם מלעלות לרגל, אבל עתה בימי הושע בן אלה אין להם לתלות את הקלקלה במלך אלא בהם, לפיכך גלו).
ובאליהו זוטא פרשה ט נאמר: בימי הושע בן אלה מלך ישראל נלכדה הארץ וגלו עשרת השבטים בימיו. וכי מה נשתנה הושע בן אלה מכל מלכי ישראל שהיו לפניו, שנלכדה הארץ וגלו עשרת השבטים בימיו? - אלא משעמד ירבעם בן נבט ועד שבא הושע בן אלה היתה עבירה קשורה ביחיד (במלך), וקשה לפני אב הרחמים (הקב״ה) להגלות את הציבור בעוון יחיד, ומשבא הושע בן אלה עמד וביטל כל המשמרות כולם, והיה מכריז ואומר, כל מי שהוא רוצה לעלות לירושלים יעלה, ועליו הוא אומר: ״ויעש הרע בעיני ה׳ רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו״, ״עליו עלה שלמנאסר מלך אשור״ וגו׳ (מלכים ב יז,ב-ג), ששמט קולר מצוארו ותלאו בצואר הרבים, מכאן אמרו: כל העושה (המתחיל ב)מצוה ואינו גומרה (שלא אמר: הכל יעלו לירושלים, אלא אמר: כל מי שרוצה לעלות לירושלים יעלה), הרי זה מתחייב בנפשו, וקובר אשתו ושני בניו.
בדברי הימים ב פרק ל מסופר, שחזקיהו מלך יהודה, שמלך בימי הושע בן אלה מלך ישראל, הזמין את כל שבטי ישראל לעלות לירושלים לעשות את הפסח, אך רובם לא רצו לעלות.
בענין המתחיל במצוה ואינו גומרה ראה בבלי סוטה יג,ב; בראשית רבה פה,ג; דברים רבה ח,ד; ומדרש תנחומא פרשת ׳עקב׳ סימן ו.
כל המתחיל במצוה ואינו גומרה - נענש, משום שאין המצוה חשובה בעיניו, שהרי הפסיק בעשייתה ולא גמרה.
חמישה עשר באב קשור לביטול המשמרות שהושיב ירבעם גם משום שיום זה הוא זמן קורבן העצים של בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות, שהערימו על המשמרות שהושיב ירבעם ועלו לירושלים (לעיל הלכה ז).• • •
ומשיבים עוד (טעם שלישי):
רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) אמר
, ואמרין לה (ויש אומרים את המימרה)
בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי)
: שבו (בחמישה עשר באב)
הותרו שבטים לבוא (להינשא)
זה בזה – כשנכנסו ישראל לארץ וחילקו אותה, נצטוו שני דברים: בת יורשת נחלה (שמת אביה בלא בנים והיא יורשת את אביה) משבט אחד נאסרה להינשא לבן שבט אחר, כדי שלא תעבור נחלה משבט אחד לשבט אחר, שבעלה או בנה יורשים אותה במותה; ואם בת משבט אחד נישאה לבן שבט אחר, ולאחר מכן באה אליה נחלה מאביה, נאסר להעביר את הנחלה משבט אחד לשבט אחר, ולא יירשו את הבת בעלה או בניה, אלא יירשו אותה קרוביה
(ראה רמב״ן במדבר לו,ז). אך האיסורים האלה היו לשעה ולא לדורות, ובחמישה עשר באב התירו לבת יורשת נחלה משבט אחד להינשא לבן שבט אחר, ואם בת משבט אחד נישאה לבן שבט אחר ובאה אליה נחלה, הותר להעביר את הנחלה משבט אחד לשבט אחר, ולכן יום זה, שבו היתה לישראל שמחה גדולה, שהותרו השבטים להינשא זה לזה, הוא יום טוב
, דכתיב – שכתוב (בענין נישואי בת יורשת נחלה)
: ״ולא תסוב נחלה מבני ישראל ממטה למטה אחר כי איש בנחלת אבותיו ידבקו בני ישראל״ (פסוק זה הוא צירוף שני פסוקים דומים בבמדבר לו,ז;ט)
– פסוק זה אוסר להעביר נחלה משבט אחד לשבט אחר, אם בת משבט אחד נישאה לבן שבט אחר ובאה אליה נחלה, ומכאן שנאסרו השבטים להינשא זה לזה
, וכתיב – וכתוב (באותו ענין)
: ״וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל״ וגו׳ (במדבר לו,ח). ויש לשאול (על הפסוק הזה):
וכי איפשר (אפשר)
לבת לירש שני מטות? – שהרי כתוב: ׳יורשת נחלה ממטות׳, ומשמע: משני מטות
, - ויש להשיב:
תיפתר – תתפרש (פסוק זה יוסבר)
, שהיה אביה משבט אחד ואמה (שהיא בת יורשת נחלה, שמת אביה בלא בנים וירשה את אביה)
משבט אחד (אחר)
– ולא היו לאב ולאם בנים אלא בת זו, ומתו האב והאם וירשה הבת אותם, שגם היא בת יורשת נחלה, נמצאת יורשת שני מטות (נחלה משבט אביה ונחלה משבט אימה), ומכאן שהותרו השבטים להינשא זה לזה, שכן פירשת את הפסוק הזה, שהיה אביה משבט אחד ואימה משבט אחר, וירשה הבת שני מטות, שעברה הנחלה משבט אימה לשבט אביה. הרי שהפסוקים הללו סותרים זה את זה (כמובא להלן, ששניהם בדיבור אחד נאמרו). אלא יש לומר, שהפסוק שאסר (׳ולא תיסוב׳) נאמר לשעה, והפסוק שהתיר (׳וכל בת יורשת נחלה׳) נאמר לדורות (למעשה בא הפסוק ׳וכל בת יורשת נחלה׳ לאסור על השבטים להינשא זה לזה, אלא שמצאו בו סמך להתיר על פי מה שפירשו בו בדרך הדרש)
.במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג נאמר: רבי שמואל בר נחמני, ואמרי לה משמיה דרבי שמואל בר יצחק: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, שנאמר: ״וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל״ וגו׳ (במדבר לו,ח), וכתיב: ״ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר״ וגו׳ (במדבר לו,ט), וכי אפשר לבת שתירש שני מטות? אלא אמור מעתה, אביה משבט אחד ואימה משבט אחר.
ובבבלי תענית ל,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (רש״י: דרחמנא אמר: ״וכל בת יורשת נחלה״ וגו׳ (במדבר לו,ח), וכתיב: ״ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל״ (במדבר לו,ט), ועמדו והתירו דבר זה בחמישה עשר באב). מאי דרוש? - ״זה הדבר (רש״י: ״זה״ מיעוט הוא) אשר ציוה ה׳ לבנות צלפחד״ וגו׳ (במדבר לו) - דבר זה (רש״י: של הסבת נחלה) לא יהא נוהג אלא בדור זה (רש״י: של בנות צלפחד).
״ולא תיסוב נחלה״, ״וכל בת יורשת נחלה״
בירושלמי נדרים ג,ב ושבועות ג,י אמרו: ״מחלליה מות יומת״, ״וביום השבת שני כבשים״ - שניהם בדיבור אחד נאמרו. ״ערות אשת אחיך לא תגלה״, ״יבמה יבוא עליה״ - שניהם בדיבור אחד נאמרו. ״ולא תיסוב נחלה״, ״וכל בת יורשת נחלה״ - שניהם בדיבור אחד נאמרו. ״לא תלבש שעטנז״, ״גדילים תעשה לך״ - שניהם בדיבור אחד נאמרו.
רד״ק (שופטים יא,א) מביא תרגום שאומר: זה הוא חוק, היה בישראל מלפנים, שלא תיסוב נחלה משבט לשבט, ולכן לא היה יכול איש לקחת אישה שלא משבטו, וכאשר היתה אישה שאהבה איש שלא משבטה, היתה יוצאת מבית אביה בלא נחלה, והיו אנשים קוראים לה זונה שאוהבת איש שלא משבטה. ורלב״ג (שם) מבאר: לפי שלא נישאת לאחד מבני שבטה, קראה זונה, להיותה נוטה ממה שראוי להינשא לאחד ממשפחתה כדי שלא תיסוב נחלה ממטה למטה.
וכן רבנו בחיי (במדבר לו,ח) אומר: היה המנהג בישראל בבת יורשת נחלה, כשתעבור על זה ותרצה להינשא לשבט אחר, שהיו קורים אותה זונה, והיתה מפסדת נחלת בית אביה, וזהו שכתוב: ״ויפתח הגלעדי היה גיבור חיל והוא בן אישה זונה״ (שופטים יא), כי אימו של יפתח היתה בת יורשת נחלה ונישאת לשבט אחר, כי אין הכוונה זונה ממש, וכן תרגם יונתן.
תיפתר
״תיפתר״, שנאמר כרגיל ביחס לשמועה (משנה, ברייתא או מימרה) שהיא לשון נקבה, אמור כאן ביחס לכתוב שהוא לשון זכר, אלא שהושגר המונח לכאן (אשגרת מינוח).• • •
ומשיבים עוד (טעם רביעי):
ורבנן אמרי – וחכמים אומרים
: שבו (בחמישה עשר באב)
הותר שבטו של בנימי
ן לבוא בקהל (לשאת נשים מישראל)
, דכתיב – שכתוב (בפרשת פילגש בגבעה)
: ״ויאמרו זקני העדה: מה נעשה לנותרים לנשים כי נשמדה מבנימין אשה. ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל לאמר
ארור נותן אשה לבנימי
ן״ – בתחילה נשבעו בני ישראל שלא ייתנו את בנותיהם לנשים לבני בנימין, ובסוף, לאחר המלחמה של בני ישראל בבני בנימין, שלא היו נשים מבנימין, התירו זקני ישראל לנותרים מבני בנימין לשאת נשים מבני ישראל, כדי שלא יימחה שבט בנימין מישראל. ומכיון שבחמישה עשר באב הותר שבט בנימין לבוא בקהל (לשאת נשים משאר השבטים), והיתה בו לישראל שמחה גדולה, לכן יום זה הוא יום טוב
. מקרא קראו וקירבוהו, מקרא קראו וריחקוהו – קראו בתורה פסוק אחד וקירבו את שבט בנימין, וקראו בתורה פסוק אחר וריחקו את שבט בנימין. בסוף, כשהותר שבט בנימין לבוא בקהל, סמכו ישראל על פסוק אחד לקרב את שבט בנימין, שיימנה כשבט בפני עצמו, ובתחילה, כשנאסר שבט בנימין מלבוא בקהל, סמכו ישראל על פסוק אחר לרחק את שבט בנימין, שלא יימנה כשבט בפני עצמו
. מקרא קראו וקירבוהו - ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״. מקרא קראו וריחקוהו - ״גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו״, ואדיין (ועדיין)
לא נולד בנימן – הגרסה הנכונה כמו במקבילה באיכה רבה:
מקרא קראו וקירבוהו - ״גוי וקהל גויים יהיה ממך״ (בראשית לה,יא), ואדיין לא נולד בנימין. מקרא קראו וריחקוהו - ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״ (בראשית מח,ה) – לפני מותו אמר יעקב ליוסף: ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״, שבני יוסף, אפרים ומנשה, יהיו שני שבטים במנין השבטים, במקום שבט אחד (במקום יוסף), ומכיון שמספר שבטי ישראל הוא שנים עשר, ולא יותר, אין למנות את בנימין במנין השבטים, ועל מקרא זה סמכו, כשריחקו את בנימין בתחילה. ה׳ אמר ליעקב בבואו מפדן ארם: ״גוי וקהל גויים יהיה ממך״, שמי שעתיד לצאת ממנו יהיה שבט (שבט קרוי ׳קהל׳), ומכיון שבאותה שעה כבר נולדו כל שאר השבטים ועדיין לא נולד בנימין, הרי שזה מכוון לבנימין, ומכאן שבנימין נמנה במנין השבטים, ועל מקרא זה סמכו, כשקירבו את בנימין בסוף
.במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג נאמר: רבנן אמרי: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, דכתיב: ״ארור נותן אשה לבנימין״ (שופטים כא,יח). אמר רבי יוחנן: מקרא קראו וקירבוהו, מקרא קראו וריחקוהו. מקרא קראו וקירבוהו - ״גוי וקהל גויים יהיה ממך״ (בראשית לה,יא). מקרא קראו וריחקוהו - ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״ (בראשית מח,ה), שאינם נחשבים עם אחיהם.
ובבבלי תענית ל,ב אמרו: רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל (רש״י: לישא נשים, לפי שנשבעו ישראל שלא ליתן בנותיהם לשבט בנימין משום פילגש בגבעה), שנאמר: ״ואיש ישראל נשבע במצפה לאמור איש ממנו לא ייתן בתו לבנימין לאישה״ (שופטים כא). מאי דרוש? - ״ממנו״, ולא מבנינו (רש״י: ״ממנו״ מיעוט הוא, שלא נשבעו שלא ליתן להם איש בתו אלא מהם, אבל מבניהם לא נשבעו).
מקרא קראו וקירבוהו, מקרא קראו וריחקוהו
בבראשית רבה פב,ד נאמר: מה ראו לקרב ולרחק בפילגש בגבעה? - אלא מקרא קראו וקירבו, מקרא קראו וריחקו. מקרא קראו וקירבו - ״גוי וקהל גויים יהיה ממך״ (בראשית לה,יא), מקרא קראו וריחקו - ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״ (בראשית מח,ה).
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת ׳וישלח׳ סימן כט נאמר: ״ומלכים מחלציך יצאו״ (בראשית לה,יא), אמרו חכמים, מכאן דרש אבנר והמליך את איש בושת בן שאול, שבנימין עתיד להעמיד שני מלכים, שאמר לו: ״ומלכים מחלציך יצאו״, ועד עכשיו לא עמד אלא שאול, לפיכך המליך את איש בושת בן שאול. אמר רבי שמואל בר נחמן: מכאן קירבו אותו (את בנימין בימי פילגש בגבעה), בשעה שחלקו עליו ואמרו: ״איש ממנו לא ייתן בתו לבנימין לאישה״ (שופטים כא,א), שנידו אותו, ואחר כך חזרו וקיבלו אותו, אמרו, אלמלא היה עולה מן השבטים, לא היה הקב״ה אומר ליעקב אבינו, כשבא מחוצה לארץ: ״ומלכים מחלציך יצאו״, הרי מכאן קירבו אותו.
״גוי וקהל גויים יהיה ממך״
בבבלי הוריות ה,ב אמרו: שבט אחד דאיקרי קהל מנא להו? ...אמר רב אחא בר יעקב, דכתיב: ״ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים״ וגו׳ (בראשית מח) (רש״י: והיכא אמר ליה הכי? - דכתיב: ״ויירא אלוהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם״ וגו׳, וכתיב: ״ויאמר לו אלוהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך״ וגו׳), מאן אתיליד ליה ההיא שעתא? (רש״י: כלומר, מאן הוה עתיד למילד ההיא שעתא?) בנימין, שמע מינה דהכי קאמר ליה רחמנא: השתא מתיליד לך קהל אחרינא (רש״י: אלמא שבט בנימין לבדו איקרי קהל).
ובירושלמי פסחים ז,ו והוריות א,ו אמרו: רבי אבון בשם רבי בנימין בר לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): קרייא מסייע למאן דאמר כל שבט ושבט קרוי קהל - ״גוי וקהל גוים יהיה ממך״, ואדיין לא נולד בנימין.
רבי בנימין בר לוי אמר כמה מימרות על שבט בנימין. הרי שמימרותיו יאות לשמו.
כשקראו מקרא וריחקוהו - ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״, אמרו, שהמקרא: ״גוי וקהל גויים יהיה ממך״, שמי שעתידים לצאת מיעקב יהיו שבטים (שבט קרוי ׳קהל׳), אינו מכוון לבנימין, שאף על פי שעדיין הוא במעי אימו ולא נולד, מכל מקום כבר יצא מחלציו של יעקב, אלא מכוון לאפרים ולמנשה, שעדיין לא נולדו ליוסף, בנו של יעקב, שהם יימנו במנין השבטים. גם המשכו של המקרא: ״ומלכים מחלציך יצאו״, שממי שעתידים לצאת מיעקב יהיו מלכים, מכוון לאפרים ולמנשה, שעדיין לא נולדו ליוסף, שיצאו מהם מלכים, כגון ירבעם מאפרים ויהוא ממנשה.
וכשקראו מקרא וקירבוהו - ״גוי וקהל גויים יהיה ממך״, אמרו, שגם המשכו של המקרא: ״ומלכים מחלציך יצאו״ מכוון לבנימין, שעדיין לא נולד, שיצאו ממנו מלכים, שאול ואיש בושת (בן שאול, שהמליכו אבנר בן נר. ראה בראשית רבה פב,ד).
ואילו המקרא: ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״ (בראשית מח,ה) נאמר לענין נחלה בלבד, שלנחלה הושוו אפרים ומנשה לשאר השבטים, שיהיו נוטלים בנחלת הארץ כשני שבטים, והם נמנים כשני שבטים במנין שנים עשר השבטים, שנאמר: ״על שם אחיהם ייקראו בנחלתם״ (בראשית מח,ו), אבל לדברים אחרים לא הושוו אפרים ומנשה לשאר השבטים, ואין הם נמנים כשני שבטים במנין שנים עשר השבטים (בבלי הוריות ו,ב). כשלוי נמנה עימהם, אין אפרים ומנשה נמנים עימהם, וכשאין לוי נמנה עימהם (שאינו נוטל בנחלת הארץ), אפרים ומנשה נמנים עימהם, כי מנין שבטי ישראל שנים עשר, לא פחות ולא יותר.• • •
ומשיבים עוד (טעם חמישי):
רבי אבון (רבין, אמורא בדור השלישי-הרביעי)
אמר: שבו (בחמישה עשר באב)
בטל החפר – פסקה חפירת הקברות, כמסופר בסמוך, שכן נגזרה גזרה על יוצאי מצרים למות במדבר מחמת חטא המרגלים. ולכן יום זה, שבו היתה לישראל שמחה גדולה, הוא יום טוב
.
ואמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)
: בכל ערב תשעה באב (כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר)
היה משה מוציא כָּרוֹז (שליח שמכריז בפני הציבור בקול)
בכל המחנה ואומר: צאו (אל מחוץ למחנה)
לחפר (לחפור לכם קברים)
, צאו לחפר. והיו יוצאין וחופרין להן קברות וישינים – היה כל אחד יוצא וחופר לעצמו קבר, שמא ימות קודם שיחפור, והיה שוכב בקברו בליל תשעה באב
, ובשחר (למחר)
היו עומדין – כל מי שהיה חי היה קם ויוצא מקברו,
ומוצאין עצמן חסירים חמשה עשר אלף ופרוטרוט (ועוד מספר מועט) – בכל תשעה באב בכל שנה ושנה משלושים ותשע השנים, שמן השנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים (השנה שחטאו בחטא המרגלים) ועד השנה הארבעים (השנה האחרונה שהיו במדבר), מתו חלק אחד משלושים ותשעה של שש מאות אלף אנשים שיצאו ממצרים. נמצא שמתו בכל שנה יותר מחמישה עשר אלף אנשים
. ובשנה האחרונה (בשנת הארבעים)
עשו כן (חפרו להם קברים וישנו בהם)
, ועמדו (בשחר)
ומצאו עצמן שלימים (כולם חיים, שלא מתו)
. אמרו: דילמא דטעינן בחושבנא – שמא טעינו בחשבון (קביעת ראש חודש, ועדיין לא הגיע תשעה באב)
. וכן בעשרה ובאחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר ובארבעה עשר ובחמשה עשר – שחזרו בליל עשירי באב ושכבו כל אחד בקברו, ולמחר עמדו כולם, וחזרו עוד בליל אחד עשר, וכן בשנים עשר, וכן בשלושה עשר, וכן בארבעה עשר, וכן בחמישה עשר באב (במקבילה לא גרסו: ובחמישה עשר)
. כיון דאשלם זיהרא – כיון שהתמלא הירח (בחמישה עשר באב, ולא מת אחד מהם, ידעו שלא טעו בחשבון החודש)
, אמרו: דומה (כמדומה)
שביטל הקב״ה אותה הגזירה ה
קשה (של מיתה במדבר)
מעלינו – שויתר להם ה׳, ולא מתו אותם חמישה עשר אלף ופרוטרוט שהיו אמורים למות בשנה האחרונה
. ועמדו (אותו הדור)
ועשו אותו (את יום תשעה באב)
יום טוב – שיום תשעה באב היה להם יום אבל בכל שנה, מאותו תשעה באב הראשון שבו יצאה הגזרה ועד לשנה האחרונה, לפי שכל מי שהיו עתידים למות באותה שנה, כולם מתו ביום אחד בתשעה באב. וכשבטלה הגזרה מעליהם, חזרו מלעשות את תשעה באב יום אבל, ועשו אותו יום טוב (ראה במקבילה להלן). וגם יום חמישה עשר באב הוא יום טוב, לפי שבאותו יום נודע להם שבטלה הגזרה מעליהם, והיתה להם בו שמחה (ואולי תשעה באב וחמישה עשר באב אינם שני מועדים שונים אלא מועד אחד בן שבעה ימים המתחיל בתשעה באב ונגמר בחמישה עשר באב)
.במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג נאמר: רבי זעירא פתח: ״ויהי לאבל כינורי ועוגבי לקול בוכים״ (איוב ל,לא). תמן תנינן: אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים... בשלמא יום הכיפורים... אלא חמישה עשר באב מאי היא? ... רבי אבין ורבי יוחנן אמרי: יום שבטל החפר מן מתי מדבר. אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור. והיו יוצאים וחופרים קברות וישנים בהם. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים. והיו עומדים ומוצאים עצמם חסרים חמישה עשר אלף ופרוטרוט משש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרונה עשו כן, ומצאו עצמם שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון. וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ובשלושה עשר ובארבעה עשר. כיון דאיתמלא סיהרא, אמרו: דומה שהקב״ה ביטל אותה גזירה מעלינו. וחזרו ועשאוהו (את תשעה באב) יום טוב. וגרמו עוונותיהם ונעשה (תשעה באב) אבל בעולם הזה בחורבן הבית פעמיים, הדא הוא דכתיב: ״ויהי לאבל כינורי ועוגבי לקול בוכים״ (איוב ל,לא); ״ויבכו העם בלילה ההוא״ (במדבר יד,א). וכיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיהו מקונן עליהם: ״איכה ישבה בדד״.
הפתיחתא באיכה רבה והסוגיה בירושלמי כאן מקבילים זה לזה בסדר ובתוכן. בתחילת הפתיחתא מופיע פסוק פותח, ובסופה באה חתימה, כדרכה של פתיחתא. בסוגיה בירושלמי כאן לא הובאו הפסוק הפותח והחתימה, שאינם מענינה של הסוגיה המוסבת על המשנה. בפתיחתא הוכנסו קטעים, שהועתקו מהסוגיה בבבלי, שאינם בסוגיה בירושלמי כאן. קטעים אלה נוספו על ידי מעתיקים, ואינם מעיקר המדרש המקורי. נראה שהפתיחתא היתה דרשה שנאמרה כפתיחה לקריאת מגילת ׳איכה׳ בבית הכנסת.
ובבבלי תענית ל,ב אמרו: רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר, לא היה דיבור עם משה (רש״י: בייחוד ובחיבה), שנאמר: ״ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות״ וגו׳ (דברים ב,טז), וכתיב: ״וידבר ה׳ אלי לאמור״ (דברים ב,יז), אלי היה בדיבור (רש״י: אלי נתייחד הדיבור. לפיכך יום טוב הוא).
הנימוק של הבבלי (׳יום שכלו בו מתי מדבר׳) והנימוק של הירושלמי (׳שבו בטל החפר׳) זהים, ורק הסגנון מפריד ביניהם. מימרת רבי לוי בירושלמי, המובאת מיד אחרי דברי רבי אבון, מסבירה את הרקע של ׳בטל החפר׳, ולפיה, סיבת קביעת חמישה עשר באב כחג היתה, שבאותו יום נודע להם שבטלה גזרת מיתת יוצאי מצרים במדבר. בבבלי, שלא כמו בירושלמי, לא הוסבר הרקע לקביעת יום טוב, אבל הוסיפו את הקטע ״אמר מר״, ולפי הוספה זו, סיבת קביעת חמישה עשר באב כחג היתה חזרת הדיבור אל משה.
ובמדרש שמואל פרשה לב נאמר: ערב תשעה באב, כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר, היה כרוז יוצא מלפני משה ומכריז: הכל לחפור. והלך כל אחד ואחד וחפר קבר לעצמו והיה לן בו. למחר היה הכרוז יוצא ומכריז: ייבדלו החיים מן המתים, ועמדו כולם. כיון שראו שעמדו כולם, נתיראו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החודש. חזרו בליל עשירי ולנו כל אחד ואחד בקברו, למחר עמדו כולם. עוד חזרו בליל אחד עשר, וכן בשנים עשר, וכן בשלושה עשר, וכן בארבעה עשר, וכן בחמישה עשר באב. וכיון שראו שאין אחד מהם מת, ידעו שבטלה הגזרה ועשאוהו יום טוב.
חמישה עשר אלף ופרוטרוט
במדרש תהילים כג,ג נאמר: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היה מלאך המות מכתת בהם חמישה עשר אלף ופרוטרוט, וכמה הוא פרוטרוט? - תפ״ט (קשה לעמוד על החשבון. ואולי צריך לומר: שפ״ד, או: שפ״ה).
מספר יוצאי מצרים היה 600,000. בכל שנה מתו 1/39 מ- 600,000, שהם 15,384 או 15,385. הרי שהפרוטרוט הוא 384 או 385.
יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה
בבבלי תענית לא,א אמרו עוד טעם לחמישה עשר באב: רב מתנה אמר: יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. דאמר רב מתנה: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה.
הירושלמי לא הזכיר טעם זה, משום שחמישה עשר באב ויום הכיפורים היו ימים טובים בזמן שבית המקדש היה קיים בלבד, וכשחרב הבית בטלו ימים טובים אלה. אבל לפי הבבלי, יש לעשות אף בזמן הזה קצת שמחה בחמישה עשר באב, משום שבו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה.
חמישה עשר באב ויום הכיפורים
התרגום (איכה א,ד) אומר: ״בתולותיה נוגות״ – בתולותיה אבלות, על שפסקו לצאת בחמישה עשר באב וביום הכיפורים, שהוא בעשרה בתשרי, לחול במחולות.
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, מחמת חטא העגל, וביום הכיפורים, שהוא בעשרה בתשרי, מחל ה׳ לישראל את חטא העגל וניתנו הלוחות האחרונים. הרי שיום הכיפורים הוא תיקונו של שבעה עשר בתמוז. כמו כן, בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, מחמת חטא המרגלים, ובחמישה עשר באב ביטל ה׳ מעל ישראל את הגזרה. הרי שחמישה עשר באב הוא תיקונו של תשעה באב. כיון שנזכרו בפרק זה שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, שהם ימי פורענויות, הפרק מסיים בחמישה עשר באב וביום הכיפורים, שהיו ימים טובים.
כיון ששני הימים הללו הם ימי כפרה ומחילה, לכן הם ימי שמחה, ויוצאים בהם בבגדי לבן, שהלובן סמל לטהרה מטומאה ומחטא.
בתשעה באב נלכדה ביתר, ובחמישה עשר באב, לפי הבבלי, ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. הרי שחמישה עשר באב הוא תיקונו של תשעה באב גם לדבר זה.
חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמישה דברים בתשעה באב. וכמו כן, חמישה דברים (לפי הירושלמי) אירעו את אבותינו בחמישה עשר באב.
בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים
בחטא העגל חטאו האנשים ולא הנשים, ובני ישראל (ולא בנות ישראל) יצאו במחולות. לכן ביום הכיפורים, שהוא תיקונו של חטא העגל, היו בנות ישראל (ולא בני ישראל) יוצאות במחולות.
ביום הכיפורים במנחה קוראים בתורה בפרשת העריות. ייתכן שהטעם לקריאה זו הוא שבנות ישראל יצאו ביום הכיפורים במחולות.
רבנו בחיי (שמות לב,יט) אומר: ״וירא את העגל ומחולות״ - החכמים עשו במדרשם (לא מצאתי מדרש זה) מחולות מלשון מחילה (סליחה), וביאור הענין, כי מכל מיני זמר שהיו בידם לא נזדמן לו למשה שיראה מהם כי אם מחולות, והוא אות וסימן למחילה, שהיה עתיד הקב״ה למחול להם אותו עוון, וכמו שאמרו רבותינו: סימנא מילתא היא.
לפי זה, יצאו בנות ישראל בחמישה עשר באב וביום הכיפורים במחולות כסימן למחילה בימים הללו.
בשופטים כא,יט-כא נאמר: ״ויאמרו הנה חג ה׳ בשילו מימים ימימה... ויצוו את בני בנימין לאמור, לכו וארבתם בכרמים. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות, ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו, והלכתם ארץ בנימין״.
כשהותר שבטו של בנימין לבוא בקהל, נצטוו בני בנימין לבחור להם נשים מבנות שילו שיצאו במחולות בכרמים ביום חג ה׳. חג זה היה בחמישה עשר באב, שבו הותר שבטו של בנימין לבוא בקהל. שילו היתה מקומו של המשכן באותם ימים. מכאן סמך ליום טוב שהיה בחמישה עשר באב, שבו היו בנות ירושלים, מקומו של המקדש, יוצאות במחולות בכרמים.
יום זה היה חג ״מימים ימימה״ (בכל שנה ושנה), משום שכבר עשו יום זה יום טוב כשבטלה גזרת המיתה במדבר. המחולות ביום זה, שהיו לצורך נישואין, נוסדו כשהותרו השבטים לבוא זה בזה. שבט בנימין הותר לבוא בקהל לאחר שכבר הותרו השבטים לבוא זה בזה.
המחולות היו לצורך נישואין. שניים מהטעמים ליום טוב בחמישה עשר באב, ׳הותרו השבטים לבוא זה בזה׳ ו׳הותר שבט בנימין לבוא בקהל׳, קשורים לנישואין.
המחולות היו בירושלים, ששם עלו ישראל לרגל. אחד מהטעמים ליום טוב בחמישה עשר באב, ׳בטלו המשמרות שלא יעלו ישראל לרגל׳, קשור לירושלים.• • •