×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) משנה: אמ׳אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים ליש׳לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁבָּהֶן בְּנֵי יְרוּשָׁלִַם יוֹצְאִין בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִים שֶׁלֹּא לְבַייֵשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. אוּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. וְכֵןב הוּא או׳אוֹמֵר: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וגו׳, בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה בִּנְייַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁייִבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
MISHNAH: Rabban Simeon ben Gamliel said, Israel had no holidays like the Fifteenth of Av and the Day of Atonement, when the people of Jerusalem went out in borrowed white garments, not to embarrass those who had none. All garments need immersion1. The daughters of Jerusalem went out and played flutes2 in the vineyards.
What were they saying? Young man, lift your eyes and see what you are choosing for yourself. Do not fix your eye on beauty, fix your eyes on the extraction3. And so it says4, Daughters of Zion go out and see king Solomon5, etc. The day of His enjoyment6 is the giving of the Torah; and the day of His heart’s joy7 is the building of His Temple which may be built soon in our days.
1. So that all were pure. In this version, also the men who were looking for a bride had to appear in a plane white kaftan.
2. Usually one translates “dance” but it is impossible to dance in a tightly planted vineyard. On the other hand one may not play musical instruments on the Day of Atonement. Therefore it seems that the correct wording is in Maimonides’s autograph Mishnah: חונות “stay”.
3. The text in the Babli and the independent Mishnah mss. is much longer, confirmed by Maimonides’s autograph.
4. Cant. 3:11. In the allegorical interpretation of the Song of Songs, any “Solomon” refers to the King of Peace.
5. Babli 30b.
6. Babli 30b.
7. Babli 30b.
א. במשניות שבכ״י ליידן הבאות ברצף בתחילת הפרק, מתחילה כאן משנה י״א.
ב. בכ״י ליידן נראה שהמגיה תיקן את הן׳ לעשותה ך׳.
קישוריםירושלמי כתב יד ליידןקרבן העדהפני משהאור לישריםעודהכל
משנה: אמ׳ רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים ליש׳ כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בני ירושלם יוצאין בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. אומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה. וכןב הוא או׳: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו׳, ביום חתונתו זו מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו.
א. במשניות שבכ״י ליידן הבאות ברצף בתחילת הפרק, מתחילה כאן משנה י״א.
ב. בכ״י ליידן נראה שהמגיה תיקן את הן׳ לעשותה ך׳.
מתני׳ כט״ו באב – בגמרא מפרש טעמא:
שאולי׳ – שכולן שואלים אפילו עשירות שלא לבייש את מי שאין לו:
יוצאות וחולות – כמו אז תשמח בתולה במחול:
במלך שלמה – הקב״ה שהשלום שלו:
אמו – כנסת ישראל:
זה מ״ת – ביה״כ שבו נתנו לוחות אחרונות:
זה בנין בה״מ – שנתחנך ביה״כ:
מתני׳ אמר רשב״ג לא היו ימים טובים לישראל – בשמחה ומחולות כט״ו באב כדמפרש בגמרא שבו כלו מתי מדבר ובטלו השומרים שהושיב ירבעם בן נבט למנוע ישראל לעלות לרגל לירושלים ובו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה ובו היו פוסקים מלכרות עצים למערכה לפי שמאז תש כחה של אמה מלייבש העצים ושמא יהיה בהן תולעת מחמת לחותן ופסולין למערכה והוא ג״כ יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל וכן הותרו שבטים לבא זה בזה. וביום הכפורים שבו ניתנו לוחות אחרונות ויום מחילה וסליחה:
בכלי לבן שאולין – אפי׳ עשירות היו שואלין זה מזו שלא לבייש את מי שאין לה:
כל הכלים טעונין טבילה – קודם שילבשו לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה ושמא נדה היתה:
יוצאת וחולות בכרמים – על דרך אז תשמח בתולה במחול:
למלך שלמה – הקב״ה שהשלום שלו:
ביום חתונתו זו מתן תורה – ביוה״כ שניתנו לוחות אחרונות:
זה בנין בית המקדש – שנתחנך בית המקדש והיה יום הכיפורים מימי החינוך:
משנה
המשנה שלפנינו באה לסיים את מסכתנו בדברי טובה ונחמה.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים – בגמרא אומרים טעמים אחדים לימים טובים אלה, שהיו נוהגים בהם שמחה יותר משאר הימים הטובים, שבהן בני ירושלים (בחורי ישראל ובחורות ישראל שהיו בירושלים) יוצאין בכלי לבן שאולים – אפילו מי שהיו להם בגדי בד (פשתן) לבנים משלהם, היו שואלים איש מחברו ואישה מחברתה ולובשים, שלא לבייש את מי שאין לו – את מי שאין להם בגדי לבן משלהם. כל הכלים – הבגדים שמשאילים איש לחברו ואישה לחברתה, טעונין טבילה – צריך המשאיל לטבול אותם במקוה של ארבעים סאה לפני שישאילם, שמא טמאים הם, שלבשם המשאיל כשהיה טמא. ובנות ירושלים (בחורות ישראל שהיו בירושלים) יוצאות וחולות (יוצאות במחולות, רוקדות) בכרמים – מרוב שמחה. ומה היו אומרות – בנות ירושלים לבחורים שבאו לשם? - בחור, שא נא עיניך (הבט) וראה, מה אתה בורר (בוחר) לך – לאישה. אל תתן עיניך (תסתכל) בנוי – ביופי של האישה, תן עיניך במשפחה – בייחוס של המשפחה שלה (שהמשפחה מיוחסת, שאין בה פסול).
וכן הוא (הכתוב) אומר – כיון שנזכר שהיו בני ירושלים יוצאים ורואים בבנות ירושלים, התנא מביא פסוק שבו הזמנה וזירוז לבנות ירושלים לצאת ולראות במלך שלמה: ״צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה (לפי מה שדרשו: זה הקב״ה, המלך שהשלום שלו) בעטרה שעיטרה לו אימו (לפי מה שדרשו: זו אומתו, כנסת ישראל) ביום חתונתו וביום שמחת ליבו״ וגו׳ (שיר השירים ג,יא); ודרשו: ״ביום חתונתו״ - זו מתן תורה – זה היום שבו ניתנה התורה לישראל בהר סיני, ״וביום שמחת לבו״ - זה בניין בית המקדש – זה היום שבו נתחנך בית המקדש בימי שלמה המלך, שהיה יום של שמחה; וכיון שנזכר בית המקדש, המשנה מסיימת בתפילה: שייבנה (בית המקדש) במהרה בימינו.

כיון שנזכר בפרק זה, שבזמן הזה משנכנס אב ממעטים בשמחה, הפרק מסיים בחמישה עשר באב, שבזמן שבית המקדש היה קיים היה יום שבו מרבים בשמחה.

הנוסח במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג: בנות ישראל יוצאות (ולא: בני ירושלים יוצאין) בכלי לבן... בנות ישראל (ולא: בנות ירושלים) יוצאות וחולות בכרמים.
ואף בירושלמי להלן הביאו פסקה מהמשנה בנוסח זה: בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים.

״ביום חתונתו וביום שמחת ליבו״
בסדר עולם רבה פרק טו נאמר: ״צאינה וראינה בנות ציון״ וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שיר השירים ג,יא); ״ביום חתונתו״ - ביום שמיני שלאחר שבעת ימי המילואים, ״וביום שמחת ליבו״ - ביום גמר בית העולמים (בית המקדש).
ובשמות רבה נב,ה נאמר: ״ביום חתונתו״ - בסיני, ״וביום שמחת ליבו״ - בירושלים. דבר אחר: ״ביום חתונתו״ - על הים, ״וביום שמחת ליבו״ - באוהל מועד. דבר אחר: ״ביום חתונתו״ - במשכן, ״וביום שמחת ליבו״ - בבית המקדש.
ובויקרא רבה כ,י נאמר: ״ביום חתונתו וביום שמחת ליבו״; ״ביום חתונתו״ - זה הר סיני, ״וביום שמחת ליבו״ - זה אוהל מועד.
ובבמדבר רבה יב,ח נאמר: ״ביום חתונתו״ - זה סיני, ״וביום שמחת ליבו״ - זה מתן תורה. דבר אחר: ״ביום חתונתו״ - זה אוהל מועד, ״וביום שמחת ליבו״ - זה בית העולמים.
ובמדרש זוטא שיר השירים פרשה ג פסוק יא נאמר: ״ביום חתונתו״ - זו עמידת הר סיני, ״וביום שמחת ליבו״ - אלו ימי המילואים. דבר אחר: ״ביום חתונתו״ - כשירדה שכינה לבית המקדש (בימי שלמה), ״וביום שמחת ליבו״ - יום שחנך שלמה את הבית.

מתן תורה נקרא ״יום חתונתו״, משום שנתינת התורה לישראל דומה למלך שהשיא את בתו (המלך זה הקב״ה, והבת זו התורה), כמו שנאמר בויקרא רבה כ,י. השראת השכינה באוהל מועד ובבית המקדש נקראת ״יום שמחת ליבו״, משום ששמחה גדולה היתה לפני הקב״ה שהשרה שכינתו בישראל.

כיון שנזכרו בפרק זה שבעה עשר בתמוז, יום שבו נשתברו הלוחות שניתנו לאחר מתן תורה, ותשעה באב, יום שבו חרב בית המקדש, הפרק מסיים בכתוב, שדרשו אותו על יום מתן תורה ועל יום חנוכת בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו.

• • •
קישוריםירושלמי כתב יד ליידןקרבן העדהפני משהאור לישריםהכל
 
(ב) אהלכה: נִיחָא בְיוֹם הַכִּיפּוּרִים, שֶׁהוּא כַפָּרָה עַל יִשְׂרָאֵל. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב לָמָּה? ר׳רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם ר׳רִבִּי יָסָא: שֶׁבּוֹ זְמַן קִיצָה יָפֶה לָעֵצִים, שֶׁכָּל עֵצִים שֶׁהֵן נִקְצָצִין בּוֹ אֵינָן עוֹשִׂין מַאֲכוֹלוֹת. כַּהִיא דְתַנִינָן תַּמָּן: כָּל עֵץ שֶׁנִּמְצָא בוֹ תוֹלַעַת פָּסוּל מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. רַב חִייָה בַּר אַשִּׁי בְשֵׁם רַב: שֶׁבּוֹ הִתִּיר הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פְּרוֹסְדִיּוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יְרָבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים. כַּהֲנָא שָׁאַל {לְרַב}⁠ב: כָּל הָדָא טִיבוּתָא רַבְּתָא עֲבַד, וכת׳וּכְתִיב בֵּיהּ: עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר? אמ׳אָמַר לֵיהּ: עַל יְדֵי שֶׁשָּׁמַט אֶת הַקּוֹלָר מִצַּוָּארוֹ וּתְלַייוֹ בְּצַוָּאר הָרַבִּים. לֹא אמ׳אָמַר כָּל עַמָּא יִסְקוּן, (לא אמ׳)⁠ג אֶלָּא מָאן דְּבָעֵי מִיסּוּק יִסּוּק. ר׳רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, וְאָמְרִין לָהּ בְּשֵׁם ר׳רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: שֶׁבּוֹ הוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָזֶה, דכת׳דִּכְתִיב: לֹא תִסּוֹב נַחֲלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת אֲבוֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וכת׳וּכְתִיב: וְכָל בַּת יוֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳. וְכִי אֶיפְשַׁר לְבַת לֵירֵשׁ שְׁנֵי מַטּוֹת? תִּיפְתָר שֶׁהָיָה אָבִיהָ מִשֵּׁבֶט אֶחָד וְאִמָּהּ מִשֵּׁבֶט אֶחָד. וְרַבָּנִן אָמְרֵי: שֶׁבּוֹ הוּתָּר שִׁבְטוֹ שֶׁלְבִּנְיָמִין לָבוֹא בַקָּהָל, דכת׳דִּכְתִיב: אָרוּר נוֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. מִקְרָא קָרְאוּ וְקִירְבוּהוּ, מִקְרָא קָרְאוּ וְרִיחָקוּהוּ. מִקְרָא קָרְאוּ וְקִירְבוּהוּ – אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. מִקְרָא קָרְאוּ וְרִיחָקוּהוּ – גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ, וַאֲדַּיִין לֹא נוֹלַד בִּנְיָמִן. ר׳רִבִּי אָבוּן אמ׳אָמַר: שֶׁבּוֹ בָטַל הַחֶפֶר. ואמ׳וְאָמַר ר׳רִבִּי לֵוִי: בְּכָל עֶרֶב תִּשְׁעָה בְאַב הָיָה מֹשֶׁה מוֹצִיא כְרוּז בְּכָל הַמַּחֲנֶה ואומ׳וְאוֹמֵר: צְאוּ לַחְפֹר צְאוּ לַחְפֹּר. וְהָיוּ יוֹצְאִין וְחוֹפְרִין לָהֶן קְבָרוֹת, וִישֵׁינִים, וּבַשַּׁחַר הָיוּ עוֹמְדִין ומוֹצְאִין עַצְמָן חֲסֵירִים חַמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף וּפְרוּטְרוּט. וּבַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה עָשׂוּ כֵן וְעָמְדוּ וּמָצְאוּ עַצְמָן שְׁלֵימִים. אָמְרוּ: דִּילְמָא דְטָעִינָן בְּחוּשְׁבְּנָא? וְכֵן בָּעֲשָׂרָה וּבְאַחַד עָשָׂר וּבִשְׁנֵים עָשָׂר וּבִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּבְאַרבָּעָה עָשָׂר וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. כֵּיוָן דְּאִשְׁלַם זִיהֲרָא אָמְרוּ: דּוֹמֶה שֶׁבִּיטֵּל הק׳ב׳ה׳הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָהּ הַגְּזֵירָה קָשָׁה מֵעָלֵינוּ, וְעָמְדוּ וְעָשׂוּ יוֹם טוֹב.
HALAKHAH: 1 One understands the Day of Atonement which is atonement for all of Israel. 2 Why on the Fifteenth of Av? Rebbi Jacob bar Aḥa in the name of Rebbi Yasa: For this is the good time to cut wood, because any wood cut on this day does not develop worms; as we have stated there, “any wood containing a worm is disqualified from the altar.⁠3” Rav Ḥiyya bar Ashi in the name of Rav, because on it Hoshea ben Ela abolished the guards which Jeroboam ben Nabath posted on the roads. Cahana asked [Rav]. He did all this good deed and it is written about him4, against him came Salmanessar the king of Assyria? He answered him, because he removed the collar from his neck and hung it on the community’s neck. He did not say, all the people should go on pilgrimage, but, any one who wants to go may go. Rebbi Samuel bar Rav Isaac, but some say in the name of Rebbi Samuel bar Naḥman: On it the tribes were permitted to intermarry. As it is written5, family heritage should not be transferred from tribe to tribe; but the Children of Israel shall stick everyone to the family heritage of his forefathers, etc. And it is written6, any daughter inheriting family heritage in the tribes of the Children of Israel, etc. How is it possible for a daughter to inherit from two tribes? Explain it if her father was from one tribe and her mother from another tribe7. But the Rabbis say, on it the tribe of Benjamin was permitted to intermarry, as it is written8, cursed be he who gives a wife to Benjamin. They read a verse and included him; they read a verse and excluded him. They read a verse and included him9, Ephraim and Manasse shall be to me like Reuben and Simeon. They read a verse and excluded him, a people and community of peoples shall be from you and kings will come from your loins10, and Benjamin was not yet born. 11 Rebbi Abun said, digging stopped on it, as Rebbi Levi said, on every eve of the Ninth of Av, Moses had a declaration published in all the encampment and said, go out for digging, go out for digging. They went out, dug graves for themselves, and slept. In the morning they were getting up and found themselves missing 15’000 and detail12. In the last year they did that, got up, and found themselves whole. They said, maybe we erred in the computation. The same on the Tenth, the Eleventh, the Twelfth, the Thirteenth, and the Fifteenth. Since the moon was full they said, it seems that The Holy One, praise to Him, vacated this hard judgment against us. They got up and made a holiday.
1. Babli 30b.
2. Babli 30b,31a; Bava batra 121a.
3. Mishnah Middot 2:5. In the Babli the reason is given that this is the last day on which wood for the altar may be cut before the rainy season.
4. 2K. 17:3.
5. Num. 36:7.
6. Num. 36:8.
7. According to the Babli, a later generation read Num. 36 to apply only to the daughters of Salpaad and their contemporaries.
8. Jud. 21:18.
9. Gen. 48:5.
10. Gen. 35:11.
In the explanations, the terms “included” and “excluded” have to be switched. The text follows the usual pattern, that if possibilities A and B are raised, B is explained before A. Since the number 12 of tribe cannot be changed, either Joseph is counted as one tribe and Benjamin is included (35:11), or Ephraim and Manasse are counted as full tribes, there seems to be no place for Benjamin. This logic is not followed by the Babli.
11. Thr. rabba, Introduction (33).
12. If always the same number died on the Ninth of Av and nobody during the year, the number would be 600’000:38 = 15’789.47.
א. בכ״י ליידן בסדר הגמרא סומנה כאן הלכה י״א.
ב. חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה.
ג. כן נכתב בכ״י ליידן, והועבר קולמוס.
ירושלמי כתב יד ליידןקרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםאור לישריםעודהכל
אהלכה: ניחא ביום הכיפורים, שהוא כפרה על ישראל. בחמשה עשר באב למה? ר׳ יעקב בר אחא בשם ר׳ יסא: שבו זמן קיצה יפה לעצים, שכל עצים שהן נקצצין בו אינן עושין מאכולות. כהיא דתנינן תמן: כל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח. רב חייה בר אשי בשם רב: שבו התיר הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים. כהנא שאל {לרב}⁠ב: כל הדא טיבותא רבתא עבד, וכת׳ ביה: עליו עלה שלמנאסר מלך אשור? אמ׳ ליה: על ידי ששמט את הקולר מצוארו ותלייו בצואר הרבים. לא אמ׳ כל עמא יסקון, (לא אמ׳)⁠ג אלא מאן דבעי מיסוק יסוק. ר׳ שמואל בר רב יצחק, ואמרין לה בשם ר׳ שמואל בר נחמן: שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה, דכת׳: לא תסוב נחלה מבני ישראל ממטה למטה אחר כי איש בנחלת אבותיו ידבקו בני ישראל. וכת׳: וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל וגו׳. וכי איפשר לבת לירש שני מטות? תיפתר שהיה אביה משבט אחד ואמה משבט אחד. ורבנן אמרי: שבו הותר שבטו שלבנימין לבוא בקהל, דכת׳: ארור נותן אשה לבנימן. מקרא קראו וקירבוהו, מקרא קראו וריחקוהו. מקרא קראו וקירבוהו – אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. מקרא קראו וריחקוהו – גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו, ואדיין לא נולד בנימן. ר׳ אבון אמ׳: שבו בטל החפר. ואמ׳ ר׳ לוי: בכל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומ׳: צאו לחפר צאו לחפר. והיו יוצאין וחופרין להן קברות, וישינים, ובשחר היו עומדין ומוצאין עצמן חסירים חמשה עשר אלף ופרוטרוט. ובשנה האחרונה עשו כן ועמדו ומצאו עצמן שלימים. אמרו: דילמא דטעינן בחושבנא? וכן בעשרה ובאחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר ובארבעה עשר ובחמשה עשר. כיון דאשלם זיהרא אמרו: דומה שביטל הק׳ב׳ה׳ אותה הגזירה קשה מעלינו, ועמדו ועשו יום טוב.
א. בכ״י ליידן בסדר הגמרא סומנה כאן הלכה י״א.
ב. חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה.
ג. כן נכתב בכ״י ליידן, והועבר קולמוס.
גמ׳ ופריך ניחא יוה״כ – שהוא י״ט לישראל מפני שהוא יום סליח׳ וכפרה אלא בט״ו באב למה שמחו:
שבו זמן – לקצץ עצים למזבח ומשם ואילך תשש כח החמה ואין הציצים יבשים לפיכך לא היו כורתין משם ואילך עצים למערכה והיו שמחים לגמר׳ של מצוה:
אינן עושין מאכולת – מה שאין כן העצים שנקצצין אחר כך:
מאכולת – תולעים:
כההיא דתנינן תמן – פ״ב דמדות:
פרוסדיות – שומרים שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל:
כל הטוב הזה עשה הושע בן אלה למה גלה אותו שלמנאסר:
על ידי ששמט את הקולר וכו׳ – שלא צוה שיעלו לרגל אלא אמר מי שירצה יעלה:
שבו הותרו שבטים – ליקח נשים זה מזה (וקים להו דבט״ו באב כלה הדור ההוא וכן צ״ל לכל האמוראים דהכי קים להו) דכתי׳ גבי בנות צלפחד זה הדבר וכו׳ דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה של בנות צלפחד:
דכתי׳ ולא תסוב וכו׳ – מהאי קרא שמעינן איסורא:
וכי אפשר לבת שתירש שתי מטות דממטות מיותר דממאן תירש כי אם ממטו׳ בני ישראל:
ואמה משבט אחר – ובת זו ירשה אביה ואבי אמה. וה״ג מקרא קראו ורחקוהו אפרים ומנשה וגו׳ ומקרא קראו וקרבוהו גוי וקהל גוים וכו׳. וה״פ שמתחלה רחקוהו שסברו לכך אמר יעקב שאפרים ומנשה יהיו כשני שבטי׳ שידע שיבוא זמן שימחה אחד מהשבטים ויהיו אפרים ומנשה במקומו ואח״כ קרבוהו שידעו שאף שלא ימחה שבט יהיה לו עוד ג׳ שבטים הרי שהבטיחו הקב״ה על ג׳ שבטים ל״א ידעו שצריך שיהיו י״ב שבטים בעולם אך סברו שבזולת בנימן אפשר שימלאו אפרים ומנשה המספר אך מגוי וקהל גוים דרשו שבודאי שבט בנימין לא יגרע בשביל זה שהרי בהבטחה ההיא הבטיח על בנימן י״מ והראשון נ״ל:
שבו בטל החפר – כדמפרש בסמוך:
בכל המחנה – ישראל במדבר:
ובשנה האחרונה עשו כן – בלא כרוז:
אמרו דלמא – טעו בחשבון:
כיון דאשלים זיהרא – כיון שנתמלא הירח:
שהיה אביה וכו׳. כתב הי״מ ומייתי ליה הכא דמשום הכי שמחו דלאשה כזו שירשה משתי מטות היתה צריכה להנשא לאיש שהוא משתי מטות כמותה וכו׳ ע״כ ותימא ומה תועלת באיש כזה שהרי משפחת אב קרויה משפחה והנחלה נגרע ממטה האם לכן נ״ל דמייתי ליה הכא דמטעם זה היו אסורים להנשא לאיש שהוא משבט אחר כדי שלא יבא על ידי בניהם הסבת נחלה:
גמ׳ ניחא ביום הכפורים – שמחת יו״ט שהוא יום כפרה על ישראל אלא בט״ו באב למה:
שבו זמן קיצה וכו׳ – זהו יום האחרון שיפה לקציצת עצים למערכה כהדא דתנינן תמן בפ״ב דמדות:
פרוסדיות – שומרים:
כל הדא טיבותא רבתא עביד הושע בן אלה וכתיב ביה עליו עלה:
מאן דבעי מיסוק יסוק – ולא גזר ואמר כל עמא יסקון לירושלים:
מקרא קראו וכו׳ – טעות דמוכח בהעתקה יש כאן וכצ״ל מקרא קראו ורחקהו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומקרא קראו וקרבוהו גוי וקהל גוים יהיה ממך וגו׳ ועדיין לא נולד בנימין יכן הוא בב״ר פ׳ פ״ב כלומר שבתחלה דרשו כל המקרא גוי וקהל גוים על אפרים ומנשה לפי שאמר יעקב ליוסף אל שדי וגו׳ ועתה שני בניך וגו׳ אפרים ומנשה כראובן ושמעון וגו׳ והיו סבורין שכך אמר לו מה שאמר לי אל שדי גוי וקהל גוים ולומר שגוי אחד ממך עתיד להחלק לקהל גוים זה יהיה לך ועתה שני בניך וגו׳ אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי והם יחשבו לשני שבטים בין לנחלה ובין לשהן יקראו קהל כל אחד ואחד לשבט בפ״ע ולכל דבר והשתא י״ב שבטים איכא מלבד בנימין ורחקוהו ולבסוף קראו המקרא ודקדקו בו והבינו דהא דכתיב גוי וקהל גוים לא קאי הכל על אפרים ומנשה בלבד אלא דגוי קאי על בנימין וקהל גוים על אפרים ומנשה שהרי עדיין לא נולד בנימין כשאמר לו הקב״ה זה ואם כן ע״כ בנימין הוא ממנין השבטים וקרבוהו ומה שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי היינו לענין נחלה בלבד אבל לא לענין שכל אחד ואחד יקראו קהל בפ״ע לכל דבר:
שבו בטל האפר – לדור המדבר וכדמסיק ואזיל שבכל ערב ט״ב היה משה מצוה להוציא כרוז במחנה צאו לחפור קבר לפי שבכל ט׳ באב מתו אלו שנגזר עליהם וכל אחד ואחד לא מת עד שהוא בן ס׳ שנה:
חמשה עשר אלף ופרוטרט – יותר כפי החשבון של ל״ח שנה שנגזר עליהם לפי שבשנה השנית נגזרה הגזירה ובין הכל נשתהו במדבר מ׳ שנה:
ובשנה האחרונה עשו כן וכו׳ – שיצאו לחפור אע״פ שלא שמעו הכרוז יוצא לפי שכך היו מורגלים ועמדו כולם ומצאו עצמן שלמים ואמרו דילמא דטעינן בחושבנא של החודש ועשו כן בעשרה וכו׳ כיון שראו שנשלם אור הירח והוא ט״ו בחודש הבינו שבטלה הגזירה ועמדו ועשו אותו י״ט:
שבו הותרו שבטים לבא זה בזה. והתם בדף ל׳ גריס נמי יום שהותרו שבטים לבא זה בזה. וכתבו התוס׳ פירוש דהיינו יום טוב. כוונתם משום דאבתריה קאמר שם רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל וכדקאמר נמי הכא לקמיה. ושלא תטעה לומר דהני אמוראי פליגי דמר מפרש טעמא משום זה ומר קאמר משום זה הלכך כתבו התוס׳ דלא יהיא אלא דכ״ע סבירא להו דכבר קדם קביעות יו״ט ביום זה מטעמא שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה מקודם שהותר שבט בנימין לבא בקהל תדע דאי לאו שכבר הותרו השבטים בזה היאך תמצא שהותר שבט בנימין הרי לא היה להם אשה אלא משאר השבטים וזהו שכתבו דהיינו יו״ט לומר שזהו עיקר הטעם שעשו בו יו״ט מקדם מפני שהותרו שבטים לבוא זה בזה וזה היה יכול להיות בדור שאחר דור המדבר ושנכנסו לארץ וכדקאמר התם מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד וגו׳ דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה וא״כ מכבר הוקבע יום זה ליו״ט ורב יוסף דהתם ורבנן דהכא דאמרי שלאח״כ בזמן פילגש בגבעה הותר שבט בנימין לבא בקהל ג״כ ביום זה וכמוסיפין ואומרין הן. ולפ״ז צ״ל דר׳ יוחנן דקאמר התם יום שכלו בו מתי מדבר וכדקאמר נמי הכא לקמן דסבירא להו שמדור המדבר היה יום זה להם ליו״ט ואין עיקר הטעם משום שבו הותרו השבטים ומיהו אפשר לומר דמודים בזה שזה הוא עיקר הטעם לפי שטעם שבו כלו מתי מדבר לא שייך אלא לאותו הדור בלבד אבל יום שהותרו בו השבטים לבוא זה בזה הוא לדורות ולכל ישראל ולכ״ע היינו הטעם עיקר של היום טוב:
תלמוד
במשנה שנינו, שחמישה עשר באב ויום הכיפורים היו ימים טובים.
ואומרים: ניחא (ב)יום הכיפורים – נוח (מובן) יום הכיפורים, שהוא כפרה על ישראל – שיום זה הוא יום שבו מכפר ה׳ על כל חטאיהם של ישראל, ולכן הוא יום טוב. ושואלים: אבל (ב)חמשה עשר באב למה? – מדוע חמישה עשר באב הוא יום טוב?

גם בבבלי תענית ל,ב שאלו כך: בשלמא יום הכיפורים - יום סליחה ומחילה ויום שניתנו בו לוחות האחרונות (רש״י: שבעשרה בתשרי ירד משה מן ההר, ואותו היום נקבע ליום כיפורים, להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, ועל כן נקבע יום הכיפורים בעשרה בתשרי). אלא חמישה עשר באב מאי היא?

יום הכיפורים הוא יום כפרה משום שהוא יום שניתנו בו הלוחות האחרונים, ולכן לא הזכירו בירושלמי אלא שיום זה הוא כפרה.

ומשיבים (טעם אחד): אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): שבו זמן קיצה (במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג: קציצה) יפה לעצים – שחמישה עשר באב הוא זמן שבו הכריתה טובה לעצים בשביל המערכה שעל גבי המזבח במקדש, שכל עצים שהן נקצצין בו (בחמישה עשר באב) אינן עושין מאכולות (תולעים) – אינם מתליעים, מפני שבו כוחה של החמה חזק ומייבש את העצים הנקצצים, כהיא דתנינן תמן – כאותה (משנה) ששנינו שם (מידות ב,ה): כל עץ שנמצא בו תולעת, פסול מעל גבי המזבח – שהתולעת דבר משוקץ, ואינו ראוי להישרף על גבי המזבח. ולכן יום זה הוא יום טוב.

בבבלי תענית לא,א אמרו: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שהיו פוסקים בו מלכרות עצים למערכה (רש״י: לפי שהם לחים, ומאותו הזמן אין כוח בחמה לייבשם, וחיישינן מפני התולעת, לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה, כדאמרינן משנה מידות ב,ה). דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמישה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתים עצים למערכה, לפי שאינם יבשים. אמר רב מנשיא: וקרו ליה (רש״י: ליום חמישה עשר באב) יום תבר מגל (רש״י: שבירת הגרזן, שפסקו מלכרות עוד עצים).

לפי הבבלי, היו כורתים עצים למערכה עד חמישה עשר באב, וביום זה פסקו מלכרות עצים למערכה, משום שעצים הנכרתים מיום זה ואילך אינם מתייבשים היטב. עצים שאינם יבשים לבסוף הם נתלעים, כפי שפירש רבי יסא בירושלמי, ברם ייתכן שהעצים צריכים להיות יבשים, משום שעצים יבשים מתבערים יפה.
לפי הירושלמי, היו כורתים עצים למערכה בחמישה עשר באב בלבד (׳שבו זמן קיצה יפה לעצים׳). ואפשר שלפי הירושלמי, היו כורתים עצים למערכה עד חמישה עשר באב, וגם ביום זה היו כורתים עצים למערכה.

עשו את חמישה עשר באב יום טוב, משום שבאותו יום נשלמה המצוה של כריתת העצים.

חמישה עשר באב קשור לעצים למערכה גם משום שיום זה הוא זמן עצי הכוהנים והעם (לעיל הלכה ו).

• • •
ומשיבים עוד (טעם שני): רב חייה בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) בשם רב אמר: שבו (בחמישה עשר באב) התיר (ביטל) הושע בן אלה (מלך ישראל האחרון) פרוסדיות (משמרות חיילים) שהושיב ירבעם בן נבט (מלך ישראל) על הדרכים – כדי שלא יעלו ישראל לרגל לבית המקדש בירושלים, ומיום זה ואילך שוב יכלו ישראל לעלות לרגל, ולכן יום זה, שבו בטלו המשמרות, ושמחו בו ישראל שמחה גדולה, הוא יום טוב.
ואומרים: כהנא (רב כהנא, אמורא בבלי בדור הראשון) שאל לרב: כל הדא טיבותא רבתא עבד – כל זאת הטובה הגדולה עשה (הושע בן אלה), כמו שכתוב בו: ״ויעש הרע בעיני ה׳, רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו״ (מלכים ב יז,ג), שכל מלכי ישראל אסרו על העלייה לרגל, ואילו הושע בן אלה התיר להם לעלות, וכתיב ביה – וכתוב בו (בהושע בן אלה): ״עליו (על הושע בן אלה) עלה (למלחמה) שלמנאסר מלך אשור״ (מלכים ב יז,ג) וכבש את שומרון והגלה את ישראל?! – הכתוב ״עליו עלה״ משמעו: בגללו (בגלל הושע בן אלה, שביטל את המשמרות) עלה, ויש לתמוה: מדוע נענש הושע בן אלה על שביטל את המשמרות? והרי עשה בזה טובה גדולה לישראל!
אמר ליה (השיב רב לרב כהנא): על ידי (מפני) ששמט (השליך, הפיל) את הקולר (שלשלת ברזל) מצוארו ותלייו (ותלאו, ונתנו) בצואר הרבים – שעד שלא ביטל הושע בן אלה את המשמרות, לא היו ישראל אשמים שלא עלו לרגל, אלא היו מלכי ישראל אשמים (הקולר היה תלוי בצוארם), שמנעו מישראל לעלות לרגל, ולכן עד ימי הושע בן אלה לא היה יכול ה׳ להעניש את ישראל על שלא עלו לרגל, אבל משביטל הושע בן אלה את המשמרות (שמט את הקולר מצוארו), וניתנה להם הרשות לעלות לרגל, ואף על פי כן לא עלו לרגל, היו ישראל אשמים שלא עלו לרגל (הקולר נתלה בצוארם), ולכן בימי הושע בן אלה היה יכול ה׳ להעניש את ישראל על שלא עלו לרגל; לא אמר (הושע בן אלה): כל עמא יסקון – כל העם יעלו (לרגל), אלא אמר: כל מאן דבעי מיסוק יסוק – כל מי שמבקש לעלות (לרגל) יעלה. הושע בן אלה התחיל במצוה, שביטל את המשמרות, ולא גמר את המצוה, שלא אמר: הכל יעלו לירושלים, אלא אמר: כל מי שרוצה לעלות לירושלים יעלה, שאילו אמר: הכל יעלו לירושלים, היו כל ישראל נשמעים לו ועולים, ועכשיו שלא אמר כך, לא עלו ישראל. נמצא שמפני שביטל הושע בן אלה את המשמרות, היה יכול ה׳ להעניש את ישראל על שלא עלו, ולכן נענש הושע בן אלה על כך, וזהו שאמר הכתוב: ״עליו עלה״.

במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג נאמר: רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי אסי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) משום דעולא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בשם רבי (?) אמרי: שבו ביטל הושע בן אלה פרוזדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים. רב כהנא שאל מן קדם רב, אמר ליה: אפשר דכל דא טיבותא עבד, וכתיב ביה: ״עליו עלה שלמנאסר מלך אשור״ וגו׳ (מלכים ב יז,ג)? - אלא על שהעביר קולר מצוארו ונתנו בצואר הרבים, לא אמר: כל עמא יסקון ויצלון (יעלו ויתפללו), אלא אמר: כל מאן דבעי למיסק יסק.

ובבבלי תענית ל,ב אמרו: עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל.
ובבבלי גיטין פח,א אמרו: אמרו ליה רב כהנא ורב אסי (אמורא בבלי בדור הראשון) לרב: כתיב ביה בהושע בן אלה: ״ויעש הרע בעיני ה׳ רק לא כמלכי ישראל״ (מלכים ב יז), וכתיב: ״עליו עלה שלמנאסר״ וגו׳! (רש״י: מפני שלא הרשיע כשאר המלכים, באה הפורענות בימיו?! בתמיהה) - אמר להו: אותן פרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, כדי שלא יעלו ישראל לרגל, בא הושע בן אלה וביטלן, ואף על פי כן לא עלו ישראל לרגל, אמר הקב״ה: אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי (רש״י: הואיל ואין מוחה בידם והם לא עלו, יגלו וילכו בשבי).

ובסדר עולם רבה פרק כב נאמר: כיון שראה הושע בן אלה שגלו עגלי הזהב, עמד והעביר פרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא לעלות ישראל לירושלים, שבכל מלכי ישראל הוא אומר: ״וילך בדרך ירבעם ובחטאתו״ (מלכים א טו,לד), ובהושע בן אלה הוא אומר: ״רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו״ (מלכים ב יז,ב). אלא מפני מה נתחתם גזר דינם של ישראל לגלות בימיו? - מפני שהיו ישראל תולים (עד עתה בימי הושע בן אלה) את הקלקלה במלכיהם (שהיו מעכבים אותם מלעלות לרגל, אבל עתה בימי הושע בן אלה אין להם לתלות את הקלקלה במלך אלא בהם, לפיכך גלו).

ובאליהו זוטא פרשה ט נאמר: בימי הושע בן אלה מלך ישראל נלכדה הארץ וגלו עשרת השבטים בימיו. וכי מה נשתנה הושע בן אלה מכל מלכי ישראל שהיו לפניו, שנלכדה הארץ וגלו עשרת השבטים בימיו? - אלא משעמד ירבעם בן נבט ועד שבא הושע בן אלה היתה עבירה קשורה ביחיד (במלך), וקשה לפני אב הרחמים (הקב״ה) להגלות את הציבור בעוון יחיד, ומשבא הושע בן אלה עמד וביטל כל המשמרות כולם, והיה מכריז ואומר, כל מי שהוא רוצה לעלות לירושלים יעלה, ועליו הוא אומר: ״ויעש הרע בעיני ה׳ רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו״, ״עליו עלה שלמנאסר מלך אשור״ וגו׳ (מלכים ב יז,ב-ג), ששמט קולר מצוארו ותלאו בצואר הרבים, מכאן אמרו: כל העושה (המתחיל ב)⁠מצוה ואינו גומרה (שלא אמר: הכל יעלו לירושלים, אלא אמר: כל מי שרוצה לעלות לירושלים יעלה), הרי זה מתחייב בנפשו, וקובר אשתו ושני בניו.

בדברי הימים ב פרק ל מסופר, שחזקיהו מלך יהודה, שמלך בימי הושע בן אלה מלך ישראל, הזמין את כל שבטי ישראל לעלות לירושלים לעשות את הפסח, אך רובם לא רצו לעלות.

בענין המתחיל במצוה ואינו גומרה ראה בבלי סוטה יג,ב; בראשית רבה פה,ג; דברים רבה ח,ד; ומדרש תנחומא פרשת ׳עקב׳ סימן ו.
כל המתחיל במצוה ואינו גומרה - נענש, משום שאין המצוה חשובה בעיניו, שהרי הפסיק בעשייתה ולא גמרה.

חמישה עשר באב קשור לביטול המשמרות שהושיב ירבעם גם משום שיום זה הוא זמן קורבן העצים של בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות, שהערימו על המשמרות שהושיב ירבעם ועלו לירושלים (לעיל הלכה ז).

• • •
ומשיבים עוד (טעם שלישי): רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) אמר, ואמרין לה (ויש אומרים את המימרה) בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): שבו (בחמישה עשר באב) הותרו שבטים לבוא (להינשא) זה בזה – כשנכנסו ישראל לארץ וחילקו אותה, נצטוו שני דברים: בת יורשת נחלה (שמת אביה בלא בנים והיא יורשת את אביה) משבט אחד נאסרה להינשא לבן שבט אחר, כדי שלא תעבור נחלה משבט אחד לשבט אחר, שבעלה או בנה יורשים אותה במותה; ואם בת משבט אחד נישאה לבן שבט אחר, ולאחר מכן באה אליה נחלה מאביה, נאסר להעביר את הנחלה משבט אחד לשבט אחר, ולא יירשו את הבת בעלה או בניה, אלא יירשו אותה קרוביה (ראה רמב״ן במדבר לו,ז). אך האיסורים האלה היו לשעה ולא לדורות, ובחמישה עשר באב התירו לבת יורשת נחלה משבט אחד להינשא לבן שבט אחר, ואם בת משבט אחד נישאה לבן שבט אחר ובאה אליה נחלה, הותר להעביר את הנחלה משבט אחד לשבט אחר, ולכן יום זה, שבו היתה לישראל שמחה גדולה, שהותרו השבטים להינשא זה לזה, הוא יום טוב, דכתיב – שכתוב (בענין נישואי בת יורשת נחלה): ״ולא תסוב נחלה מבני ישראל ממטה למטה אחר כי איש בנחלת אבותיו ידבקו בני ישראל״ (פסוק זה הוא צירוף שני פסוקים דומים בבמדבר לו,ז;ט) פסוק זה אוסר להעביר נחלה משבט אחד לשבט אחר, אם בת משבט אחד נישאה לבן שבט אחר ובאה אליה נחלה, ומכאן שנאסרו השבטים להינשא זה לזה, וכתיב – וכתוב (באותו ענין): ״וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל״ וגו׳ (במדבר לו,ח). ויש לשאול (על הפסוק הזה): וכי איפשר (אפשר) לבת לירש שני מטות? – שהרי כתוב: ׳יורשת נחלה ממטות׳, ומשמע: משני מטות, - ויש להשיב: תיפתר – תתפרש (פסוק זה יוסבר), שהיה אביה משבט אחד ואמה (שהיא בת יורשת נחלה, שמת אביה בלא בנים וירשה את אביה) משבט אחד (אחר) ולא היו לאב ולאם בנים אלא בת זו, ומתו האב והאם וירשה הבת אותם, שגם היא בת יורשת נחלה, נמצאת יורשת שני מטות (נחלה משבט אביה ונחלה משבט אימה), ומכאן שהותרו השבטים להינשא זה לזה, שכן פירשת את הפסוק הזה, שהיה אביה משבט אחד ואימה משבט אחר, וירשה הבת שני מטות, שעברה הנחלה משבט אימה לשבט אביה. הרי שהפסוקים הללו סותרים זה את זה (כמובא להלן, ששניהם בדיבור אחד נאמרו). אלא יש לומר, שהפסוק שאסר (׳ולא תיסוב׳) נאמר לשעה, והפסוק שהתיר (׳וכל בת יורשת נחלה׳) נאמר לדורות (למעשה בא הפסוק ׳וכל בת יורשת נחלה׳ לאסור על השבטים להינשא זה לזה, אלא שמצאו בו סמך להתיר על פי מה שפירשו בו בדרך הדרש).

במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג נאמר: רבי שמואל בר נחמני, ואמרי לה משמיה דרבי שמואל בר יצחק: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, שנאמר: ״וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל״ וגו׳ (במדבר לו,ח), וכתיב: ״ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר״ וגו׳ (במדבר לו,ט), וכי אפשר לבת שתירש שני מטות? אלא אמור מעתה, אביה משבט אחד ואימה משבט אחר.

ובבבלי תענית ל,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (רש״י: דרחמנא אמר: ״וכל בת יורשת נחלה״ וגו׳ (במדבר לו,ח), וכתיב: ״ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל״ (במדבר לו,ט), ועמדו והתירו דבר זה בחמישה עשר באב). מאי דרוש? - ״זה הדבר (רש״י: ״זה״ מיעוט הוא) אשר ציוה ה׳ לבנות צלפחד״ וגו׳ (במדבר לו) - דבר זה (רש״י: של הסבת נחלה) לא יהא נוהג אלא בדור זה (רש״י: של בנות צלפחד).

״ולא תיסוב נחלה״, ״וכל בת יורשת נחלה״
בירושלמי נדרים ג,ב ושבועות ג,י אמרו: ״מחלליה מות יומת״, ״וביום השבת שני כבשים״ - שניהם בדיבור אחד נאמרו. ״ערות אשת אחיך לא תגלה״, ״יבמה יבוא עליה״ - שניהם בדיבור אחד נאמרו. ״ולא תיסוב נחלה״, ״וכל בת יורשת נחלה״ - שניהם בדיבור אחד נאמרו. ״לא תלבש שעטנז״, ״גדילים תעשה לך״ - שניהם בדיבור אחד נאמרו.

רד״ק (שופטים יא,א) מביא תרגום שאומר: זה הוא חוק, היה בישראל מלפנים, שלא תיסוב נחלה משבט לשבט, ולכן לא היה יכול איש לקחת אישה שלא משבטו, וכאשר היתה אישה שאהבה איש שלא משבטה, היתה יוצאת מבית אביה בלא נחלה, והיו אנשים קוראים לה זונה שאוהבת איש שלא משבטה. ורלב״ג (שם) מבאר: לפי שלא נישאת לאחד מבני שבטה, קראה זונה, להיותה נוטה ממה שראוי להינשא לאחד ממשפחתה כדי שלא תיסוב נחלה ממטה למטה.
וכן רבנו בחיי (במדבר לו,ח) אומר: היה המנהג בישראל בבת יורשת נחלה, כשתעבור על זה ותרצה להינשא לשבט אחר, שהיו קורים אותה זונה, והיתה מפסדת נחלת בית אביה, וזהו שכתוב: ״ויפתח הגלעדי היה גיבור חיל והוא בן אישה זונה״ (שופטים יא), כי אימו של יפתח היתה בת יורשת נחלה ונישאת לשבט אחר, כי אין הכוונה זונה ממש, וכן תרגם יונתן.

תיפתר
״תיפתר״, שנאמר כרגיל ביחס לשמועה (משנה, ברייתא או מימרה) שהיא לשון נקבה, אמור כאן ביחס לכתוב שהוא לשון זכר, אלא שהושגר המונח לכאן (אשגרת מינוח).

• • •
ומשיבים עוד (טעם רביעי): ורבנן אמרי – וחכמים אומרים: שבו (בחמישה עשר באב) הותר שבטו של בנימין לבוא בקהל (לשאת נשים מישראל), דכתיב – שכתוב (בפרשת פילגש בגבעה): ״ויאמרו זקני העדה: מה נעשה לנותרים לנשים כי נשמדה מבנימין אשה. ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נותן אשה לבנימין״ – בתחילה נשבעו בני ישראל שלא ייתנו את בנותיהם לנשים לבני בנימין, ובסוף, לאחר המלחמה של בני ישראל בבני בנימין, שלא היו נשים מבנימין, התירו זקני ישראל לנותרים מבני בנימין לשאת נשים מבני ישראל, כדי שלא יימחה שבט בנימין מישראל. ומכיון שבחמישה עשר באב הותר שבט בנימין לבוא בקהל (לשאת נשים משאר השבטים), והיתה בו לישראל שמחה גדולה, לכן יום זה הוא יום טוב. מקרא קראו וקירבוהו, מקרא קראו וריחקוהו – קראו בתורה פסוק אחד וקירבו את שבט בנימין, וקראו בתורה פסוק אחר וריחקו את שבט בנימין. בסוף, כשהותר שבט בנימין לבוא בקהל, סמכו ישראל על פסוק אחד לקרב את שבט בנימין, שיימנה כשבט בפני עצמו, ובתחילה, כשנאסר שבט בנימין מלבוא בקהל, סמכו ישראל על פסוק אחר לרחק את שבט בנימין, שלא יימנה כשבט בפני עצמו. מקרא קראו וקירבוהו - ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״. מקרא קראו וריחקוהו - ״גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו״, ואדיין (ועדיין) לא נולד בנימן – הגרסה הנכונה כמו במקבילה באיכה רבה: מקרא קראו וקירבוהו - ״גוי וקהל גויים יהיה ממך״ (בראשית לה,יא), ואדיין לא נולד בנימין. מקרא קראו וריחקוהו - ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״ (בראשית מח,ה) לפני מותו אמר יעקב ליוסף: ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״, שבני יוסף, אפרים ומנשה, יהיו שני שבטים במנין השבטים, במקום שבט אחד (במקום יוסף), ומכיון שמספר שבטי ישראל הוא שנים עשר, ולא יותר, אין למנות את בנימין במנין השבטים, ועל מקרא זה סמכו, כשריחקו את בנימין בתחילה. ה׳ אמר ליעקב בבואו מפדן ארם: ״גוי וקהל גויים יהיה ממך״, שמי שעתיד לצאת ממנו יהיה שבט (שבט קרוי ׳קהל׳), ומכיון שבאותה שעה כבר נולדו כל שאר השבטים ועדיין לא נולד בנימין, הרי שזה מכוון לבנימין, ומכאן שבנימין נמנה במנין השבטים, ועל מקרא זה סמכו, כשקירבו את בנימין בסוף.

במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג נאמר: רבנן אמרי: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, דכתיב: ״ארור נותן אשה לבנימין״ (שופטים כא,יח). אמר רבי יוחנן: מקרא קראו וקירבוהו, מקרא קראו וריחקוהו. מקרא קראו וקירבוהו - ״גוי וקהל גויים יהיה ממך״ (בראשית לה,יא). מקרא קראו וריחקוהו - ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״ (בראשית מח,ה), שאינם נחשבים עם אחיהם.

ובבבלי תענית ל,ב אמרו: רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל (רש״י: לישא נשים, לפי שנשבעו ישראל שלא ליתן בנותיהם לשבט בנימין משום פילגש בגבעה), שנאמר: ״ואיש ישראל נשבע במצפה לאמור איש ממנו לא ייתן בתו לבנימין לאישה״ (שופטים כא). מאי דרוש? - ״ממנו״, ולא מבנינו (רש״י: ״ממנו״ מיעוט הוא, שלא נשבעו שלא ליתן להם איש בתו אלא מהם, אבל מבניהם לא נשבעו).

מקרא קראו וקירבוהו, מקרא קראו וריחקוהו
בבראשית רבה פב,ד נאמר: מה ראו לקרב ולרחק בפילגש בגבעה? - אלא מקרא קראו וקירבו, מקרא קראו וריחקו. מקרא קראו וקירבו - ״גוי וקהל גויים יהיה ממך״ (בראשית לה,יא), מקרא קראו וריחקו - ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״ (בראשית מח,ה).

ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת ׳וישלח׳ סימן כט נאמר: ״ומלכים מחלציך יצאו״ (בראשית לה,יא), אמרו חכמים, מכאן דרש אבנר והמליך את איש בושת בן שאול, שבנימין עתיד להעמיד שני מלכים, שאמר לו: ״ומלכים מחלציך יצאו״, ועד עכשיו לא עמד אלא שאול, לפיכך המליך את איש בושת בן שאול. אמר רבי שמואל בר נחמן: מכאן קירבו אותו (את בנימין בימי פילגש בגבעה), בשעה שחלקו עליו ואמרו: ״איש ממנו לא ייתן בתו לבנימין לאישה״ (שופטים כא,א), שנידו אותו, ואחר כך חזרו וקיבלו אותו, אמרו, אלמלא היה עולה מן השבטים, לא היה הקב״ה אומר ליעקב אבינו, כשבא מחוצה לארץ: ״ומלכים מחלציך יצאו״, הרי מכאן קירבו אותו.

״גוי וקהל גויים יהיה ממך״
בבבלי הוריות ה,ב אמרו: שבט אחד דאיקרי קהל מנא להו? ...אמר רב אחא בר יעקב, דכתיב: ״ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים״ וגו׳ (בראשית מח) (רש״י: והיכא אמר ליה הכי? - דכתיב: ״ויירא אלוהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם״ וגו׳, וכתיב: ״ויאמר לו אלוהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך״ וגו׳), מאן אתיליד ליה ההיא שעתא? (רש״י: כלומר, מאן הוה עתיד למילד ההיא שעתא?) בנימין, שמע מינה דהכי קאמר ליה רחמנא: השתא מתיליד לך קהל אחרינא (רש״י: אלמא שבט בנימין לבדו איקרי קהל).

ובירושלמי פסחים ז,ו והוריות א,ו אמרו: רבי אבון בשם רבי בנימין בר לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): קרייא מסייע למאן דאמר כל שבט ושבט קרוי קהל - ״גוי וקהל גוים יהיה ממך״, ואדיין לא נולד בנימין.

רבי בנימין בר לוי אמר כמה מימרות על שבט בנימין. הרי שמימרותיו יאות לשמו.

כשקראו מקרא וריחקוהו - ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״, אמרו, שהמקרא: ״גוי וקהל גויים יהיה ממך״, שמי שעתידים לצאת מיעקב יהיו שבטים (שבט קרוי ׳קהל׳), אינו מכוון לבנימין, שאף על פי שעדיין הוא במעי אימו ולא נולד, מכל מקום כבר יצא מחלציו של יעקב, אלא מכוון לאפרים ולמנשה, שעדיין לא נולדו ליוסף, בנו של יעקב, שהם יימנו במנין השבטים. גם המשכו של המקרא: ״ומלכים מחלציך יצאו״, שממי שעתידים לצאת מיעקב יהיו מלכים, מכוון לאפרים ולמנשה, שעדיין לא נולדו ליוסף, שיצאו מהם מלכים, כגון ירבעם מאפרים ויהוא ממנשה.

וכשקראו מקרא וקירבוהו - ״גוי וקהל גויים יהיה ממך״, אמרו, שגם המשכו של המקרא: ״ומלכים מחלציך יצאו״ מכוון לבנימין, שעדיין לא נולד, שיצאו ממנו מלכים, שאול ואיש בושת (בן שאול, שהמליכו אבנר בן נר. ראה בראשית רבה פב,ד).
ואילו המקרא: ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״ (בראשית מח,ה) נאמר לענין נחלה בלבד, שלנחלה הושוו אפרים ומנשה לשאר השבטים, שיהיו נוטלים בנחלת הארץ כשני שבטים, והם נמנים כשני שבטים במנין שנים עשר השבטים, שנאמר: ״על שם אחיהם ייקראו בנחלתם״ (בראשית מח,ו), אבל לדברים אחרים לא הושוו אפרים ומנשה לשאר השבטים, ואין הם נמנים כשני שבטים במנין שנים עשר השבטים (בבלי הוריות ו,ב). כשלוי נמנה עימהם, אין אפרים ומנשה נמנים עימהם, וכשאין לוי נמנה עימהם (שאינו נוטל בנחלת הארץ), אפרים ומנשה נמנים עימהם, כי מנין שבטי ישראל שנים עשר, לא פחות ולא יותר.

• • •
ומשיבים עוד (טעם חמישי): רבי אבון (רבין, אמורא בדור השלישי-הרביעי) אמר: שבו (בחמישה עשר באב) בטל החפר – פסקה חפירת הקברות, כמסופר בסמוך, שכן נגזרה גזרה על יוצאי מצרים למות במדבר מחמת חטא המרגלים. ולכן יום זה, שבו היתה לישראל שמחה גדולה, הוא יום טוב.
ואמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בכל ערב תשעה באב (כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר) היה משה מוציא כָּרוֹז (שליח שמכריז בפני הציבור בקול) בכל המחנה ואומר: צאו (אל מחוץ למחנה) לחפר (לחפור לכם קברים), צאו לחפר. והיו יוצאין וחופרין להן קברות וישינים – היה כל אחד יוצא וחופר לעצמו קבר, שמא ימות קודם שיחפור, והיה שוכב בקברו בליל תשעה באב, ובשחר (למחר) היו עומדין – כל מי שהיה חי היה קם ויוצא מקברו, ומוצאין עצמן חסירים חמשה עשר אלף ופרוטרוט (ועוד מספר מועט) – בכל תשעה באב בכל שנה ושנה משלושים ותשע השנים, שמן השנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים (השנה שחטאו בחטא המרגלים) ועד השנה הארבעים (השנה האחרונה שהיו במדבר), מתו חלק אחד משלושים ותשעה של שש מאות אלף אנשים שיצאו ממצרים. נמצא שמתו בכל שנה יותר מחמישה עשר אלף אנשים. ובשנה האחרונה (בשנת הארבעים) עשו כן (חפרו להם קברים וישנו בהם), ועמדו (בשחר) ומצאו עצמן שלימים (כולם חיים, שלא מתו). אמרו: דילמא דטעינן בחושבנא – שמא טעינו בחשבון (קביעת ראש חודש, ועדיין לא הגיע תשעה באב). וכן בעשרה ובאחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר ובארבעה עשר ובחמשה עשר – שחזרו בליל עשירי באב ושכבו כל אחד בקברו, ולמחר עמדו כולם, וחזרו עוד בליל אחד עשר, וכן בשנים עשר, וכן בשלושה עשר, וכן בארבעה עשר, וכן בחמישה עשר באב (במקבילה לא גרסו: ובחמישה עשר). כיון דאשלם זיהרא – כיון שהתמלא הירח (בחמישה עשר באב, ולא מת אחד מהם, ידעו שלא טעו בחשבון החודש), אמרו: דומה (כמדומה) שביטל הקב״ה אותה הגזירה הקשה (של מיתה במדבר) מעלינו – שויתר להם ה׳, ולא מתו אותם חמישה עשר אלף ופרוטרוט שהיו אמורים למות בשנה האחרונה. ועמדו (אותו הדור) ועשו אותו (את יום תשעה באב) יום טוב – שיום תשעה באב היה להם יום אבל בכל שנה, מאותו תשעה באב הראשון שבו יצאה הגזרה ועד לשנה האחרונה, לפי שכל מי שהיו עתידים למות באותה שנה, כולם מתו ביום אחד בתשעה באב. וכשבטלה הגזרה מעליהם, חזרו מלעשות את תשעה באב יום אבל, ועשו אותו יום טוב (ראה במקבילה להלן). וגם יום חמישה עשר באב הוא יום טוב, לפי שבאותו יום נודע להם שבטלה הגזרה מעליהם, והיתה להם בו שמחה (ואולי תשעה באב וחמישה עשר באב אינם שני מועדים שונים אלא מועד אחד בן שבעה ימים המתחיל בתשעה באב ונגמר בחמישה עשר באב).

במקבילה באיכה רבה פתיחתא לג נאמר: רבי זעירא פתח: ״ויהי לאבל כינורי ועוגבי לקול בוכים״ (איוב ל,לא). תמן תנינן: אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים... בשלמא יום הכיפורים... אלא חמישה עשר באב מאי היא? ... רבי אבין ורבי יוחנן אמרי: יום שבטל החפר מן מתי מדבר. אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור. והיו יוצאים וחופרים קברות וישנים בהם. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים. והיו עומדים ומוצאים עצמם חסרים חמישה עשר אלף ופרוטרוט משש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרונה עשו כן, ומצאו עצמם שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון. וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ובשלושה עשר ובארבעה עשר. כיון דאיתמלא סיהרא, אמרו: דומה שהקב״ה ביטל אותה גזירה מעלינו. וחזרו ועשאוהו (את תשעה באב) יום טוב. וגרמו עוונותיהם ונעשה (תשעה באב) אבל בעולם הזה בחורבן הבית פעמיים, הדא הוא דכתיב: ״ויהי לאבל כינורי ועוגבי לקול בוכים״ (איוב ל,לא); ״ויבכו העם בלילה ההוא״ (במדבר יד,א). וכיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיהו מקונן עליהם: ״איכה ישבה בדד״.

הפתיחתא באיכה רבה והסוגיה בירושלמי כאן מקבילים זה לזה בסדר ובתוכן. בתחילת הפתיחתא מופיע פסוק פותח, ובסופה באה חתימה, כדרכה של פתיחתא. בסוגיה בירושלמי כאן לא הובאו הפסוק הפותח והחתימה, שאינם מענינה של הסוגיה המוסבת על המשנה. בפתיחתא הוכנסו קטעים, שהועתקו מהסוגיה בבבלי, שאינם בסוגיה בירושלמי כאן. קטעים אלה נוספו על ידי מעתיקים, ואינם מעיקר המדרש המקורי. נראה שהפתיחתא היתה דרשה שנאמרה כפתיחה לקריאת מגילת ׳איכה׳ בבית הכנסת.

ובבבלי תענית ל,ב אמרו: רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר, לא היה דיבור עם משה (רש״י: בייחוד ובחיבה), שנאמר: ״ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות״ וגו׳ (דברים ב,טז), וכתיב: ״וידבר ה׳ אלי לאמור״ (דברים ב,יז), אלי היה בדיבור (רש״י: אלי נתייחד הדיבור. לפיכך יום טוב הוא).

הנימוק של הבבלי (׳יום שכלו בו מתי מדבר׳) והנימוק של הירושלמי (׳שבו בטל החפר׳) זהים, ורק הסגנון מפריד ביניהם. מימרת רבי לוי בירושלמי, המובאת מיד אחרי דברי רבי אבון, מסבירה את הרקע של ׳בטל החפר׳, ולפיה, סיבת קביעת חמישה עשר באב כחג היתה, שבאותו יום נודע להם שבטלה גזרת מיתת יוצאי מצרים במדבר. בבבלי, שלא כמו בירושלמי, לא הוסבר הרקע לקביעת יום טוב, אבל הוסיפו את הקטע ״אמר מר״, ולפי הוספה זו, סיבת קביעת חמישה עשר באב כחג היתה חזרת הדיבור אל משה.

ובמדרש שמואל פרשה לב נאמר: ערב תשעה באב, כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר, היה כרוז יוצא מלפני משה ומכריז: הכל לחפור. והלך כל אחד ואחד וחפר קבר לעצמו והיה לן בו. למחר היה הכרוז יוצא ומכריז: ייבדלו החיים מן המתים, ועמדו כולם. כיון שראו שעמדו כולם, נתיראו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החודש. חזרו בליל עשירי ולנו כל אחד ואחד בקברו, למחר עמדו כולם. עוד חזרו בליל אחד עשר, וכן בשנים עשר, וכן בשלושה עשר, וכן בארבעה עשר, וכן בחמישה עשר באב. וכיון שראו שאין אחד מהם מת, ידעו שבטלה הגזרה ועשאוהו יום טוב.

חמישה עשר אלף ופרוטרוט
במדרש תהילים כג,ג נאמר: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היה מלאך המות מכתת בהם חמישה עשר אלף ופרוטרוט, וכמה הוא פרוטרוט? - תפ״ט (קשה לעמוד על החשבון. ואולי צריך לומר: שפ״ד, או: שפ״ה).

מספר יוצאי מצרים היה 600,000. בכל שנה מתו 1/39 מ- 600,000, שהם 15,384 או 15,385. הרי שהפרוטרוט הוא 384 או 385.

יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה
בבבלי תענית לא,א אמרו עוד טעם לחמישה עשר באב: רב מתנה אמר: יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. דאמר רב מתנה: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה.

הירושלמי לא הזכיר טעם זה, משום שחמישה עשר באב ויום הכיפורים היו ימים טובים בזמן שבית המקדש היה קיים בלבד, וכשחרב הבית בטלו ימים טובים אלה. אבל לפי הבבלי, יש לעשות אף בזמן הזה קצת שמחה בחמישה עשר באב, משום שבו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

חמישה עשר באב ויום הכיפורים
התרגום (איכה א,ד) אומר: ״בתולותיה נוגות״ – בתולותיה אבלות, על שפסקו לצאת בחמישה עשר באב וביום הכיפורים, שהוא בעשרה בתשרי, לחול במחולות.

בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, מחמת חטא העגל, וביום הכיפורים, שהוא בעשרה בתשרי, מחל ה׳ לישראל את חטא העגל וניתנו הלוחות האחרונים. הרי שיום הכיפורים הוא תיקונו של שבעה עשר בתמוז. כמו כן, בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, מחמת חטא המרגלים, ובחמישה עשר באב ביטל ה׳ מעל ישראל את הגזרה. הרי שחמישה עשר באב הוא תיקונו של תשעה באב. כיון שנזכרו בפרק זה שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, שהם ימי פורענויות, הפרק מסיים בחמישה עשר באב וביום הכיפורים, שהיו ימים טובים.
כיון ששני הימים הללו הם ימי כפרה ומחילה, לכן הם ימי שמחה, ויוצאים בהם בבגדי לבן, שהלובן סמל לטהרה מטומאה ומחטא.

בתשעה באב נלכדה ביתר, ובחמישה עשר באב, לפי הבבלי, ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. הרי שחמישה עשר באב הוא תיקונו של תשעה באב גם לדבר זה.

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמישה דברים בתשעה באב. וכמו כן, חמישה דברים (לפי הירושלמי) אירעו את אבותינו בחמישה עשר באב.

בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים
בחטא העגל חטאו האנשים ולא הנשים, ובני ישראל (ולא בנות ישראל) יצאו במחולות. לכן ביום הכיפורים, שהוא תיקונו של חטא העגל, היו בנות ישראל (ולא בני ישראל) יוצאות במחולות.

ביום הכיפורים במנחה קוראים בתורה בפרשת העריות. ייתכן שהטעם לקריאה זו הוא שבנות ישראל יצאו ביום הכיפורים במחולות.

רבנו בחיי (שמות לב,יט) אומר: ״וירא את העגל ומחולות״ - החכמים עשו במדרשם (לא מצאתי מדרש זה) מחולות מלשון מחילה (סליחה), וביאור הענין, כי מכל מיני זמר שהיו בידם לא נזדמן לו למשה שיראה מהם כי אם מחולות, והוא אות וסימן למחילה, שהיה עתיד הקב״ה למחול להם אותו עוון, וכמו שאמרו רבותינו: סימנא מילתא היא.
לפי זה, יצאו בנות ישראל בחמישה עשר באב וביום הכיפורים במחולות כסימן למחילה בימים הללו.

בשופטים כא,יט-כא נאמר: ״ויאמרו הנה חג ה׳ בשילו מימים ימימה... ויצוו את בני בנימין לאמור, לכו וארבתם בכרמים. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות, ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו, והלכתם ארץ בנימין״.

כשהותר שבטו של בנימין לבוא בקהל, נצטוו בני בנימין לבחור להם נשים מבנות שילו שיצאו במחולות בכרמים ביום חג ה׳. חג זה היה בחמישה עשר באב, שבו הותר שבטו של בנימין לבוא בקהל. שילו היתה מקומו של המשכן באותם ימים. מכאן סמך ליום טוב שהיה בחמישה עשר באב, שבו היו בנות ירושלים, מקומו של המקדש, יוצאות במחולות בכרמים.

יום זה היה חג ״מימים ימימה״ (בכל שנה ושנה), משום שכבר עשו יום זה יום טוב כשבטלה גזרת המיתה במדבר. המחולות ביום זה, שהיו לצורך נישואין, נוסדו כשהותרו השבטים לבוא זה בזה. שבט בנימין הותר לבוא בקהל לאחר שכבר הותרו השבטים לבוא זה בזה.

המחולות היו לצורך נישואין. שניים מהטעמים ליום טוב בחמישה עשר באב, ׳הותרו השבטים לבוא זה בזה׳ ו׳הותר שבט בנימין לבוא בקהל׳, קשורים לנישואין.
המחולות היו בירושלים, ששם עלו ישראל לרגל. אחד מהטעמים ליום טוב בחמישה עשר באב, ׳בטלו המשמרות שלא יעלו ישראל לרגל׳, קשור לירושלים.

• • •
ירושלמי כתב יד ליידןקרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםאור לישריםהכל
 
(ג) כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. ר׳רִבִּי יַנַּאי ביר׳בֵּירִבִּי יִשְׁמָעֵאל אמ׳אָמַר: וַאֲפִילוּ נְתוּנִים בַּתֵּיבָה. נְתוּנִים בַּתֵּיבָה וְאַתְּ אָמַר הָכֵן? מִתּוֹךְ שֶׁאַתְּ עוֹשֶׂה כֵן הוּא מַשְׁאִילָן.
“All garments need immersion. The daughters of Jerusalem went out and played flutes in the vineyards.” Rebbi Yannai ben Rebbi Ismael said, even if put in a box1. Put in a box and you are saying so? Because you are doing that, he will lend them.
1. He required that all plain white garments had to be immersed in a miqweh even if it was obvious that they were pure and there was no intention to use them.
ירושלמי כתב יד ליידןקרבן העדהפני משהמראה הפניםאור לישריםעודהכל
כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. ר׳ ינאי ביר׳ ישמעאל אמ׳: ואפילו נתונים בתיבה. נתונים בתיבה ואת אמר הכן? מתוך שאת עושה כן הוא משאילן.
ואפי׳ נתונים בתיבה – הכלים היו צריכין טבילה:
ופריך נתונים בתיבה – ואין אדם לובשן ואת אמרת כן שטעונין טבילה מאי טעמו:
ומשני מתוך שאת עושה כן – ומצריכו לטבול כל הכלים הוא משאילן:
כל הכלים וכו׳ – ואפי׳ נתונים בתיבה ולא נשתמשו בהן מהרבה זמן טעונין טבילה ומתמה ש״ס נתונים בתיבה הן ואת אמר הכין שטעונין טבילה והלא לא נשתמשו בהן מזמן הרבה:
מתוך שאתה עושה כן – להצריכם טבילה היא משאילן ומפני שלפעמים מתעצלת היא להטביל אותן ומניחן כך בהתיבה שחושבת כשאני ארצה ללובשן אני מטבילן ועכשיו שיודעת שחבירתה תטביל אותן מפני הספק שמא היתה חברתי נדה כשלבשה אותן היא משאלת אותה ברצון טוב:
ואפילו נתונים בתיבה וכו׳. הר״ן ז״ל כתב על מה שפירש״י ז״ל כל הכלים טעונין טבילה קודם שילבשום לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה ושמא נדה היתה וכתב על זה אבל מן הירושלמי למדנו דה״ק שכל הכלים הטעינום חכמים טבילה באותו יום ואפי׳ מונחים בקופסא כדי שיוציאום לטבילה ומתוך כך ישאילו אותם זה לזה שכך אמרו שם וכל הכלים טעונים טבילה ר׳ ינאי וכו׳ מתוך שהיא עושה כן מטבילן ומתוך שהיא עושה כן משאילן. הוא ז״ל פי׳ לפי הגי׳ שהיה לפניו. מתוך שהוא עושה כן מטבילין. ואין זה לפנינו אלא מתוך שאתה עושה כן הוא משאילן. ואף לפי גירסתו אין זה סותר לטעמא דטבילה שכתב רש״י וכמו שהסברתי בפנים שמתוך שהיא יודעת שחברתה תטביל אותן משאלת היא לה ותנצל היא מהטורח של הטבילה א״כ מתוך כך באין הן לטבילה ומתוך כך היא משאילן:
במשנה שנינו: כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ישראל (זו הגרסה במשנה לפי הירושלמי) יוצאות וחולות בכרמים.
ואומרים: רבי ינאי בירבי ישמעאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: ואפילו נתונים בתיבה – אפילו הבגדים מונחים בארגז (בארון), צריך המשאיל לטבול אותם. וזהו שנקטה המשנה: ׳כל הכלים׳ - לרבות הנתונים בתיבה.
ותמהים: נתונים בתיבה, ואת אמר הכן?! – ואתה אומר כך (שטעונים טבילה)?! והרי אם הבגדים נתונים בתיבה, הוא נמנע מלהשאיל אותם, משום שהניחם שם כדי להצניע ולשמור אותם, ומדוע אתה אומר, שצריך המשאיל לטבול אותם?
ומשיבים: מתוך שאת (ב״שרידי הירושלמי״: שהוא) עושה כן, אף הוא משאילן – מפני שהמשאיל עושה כך (טובל אפילו את הבגדים הנתונים בתיבה), הלא הוא משאילם, שכיון שהוא מוציא אותם מן התיבה כדי לטבול אותם (שמא טמאים הם, שלבשם המשאיל כשהיה טמא, ונתנם בתיבה ולא הטבילם), שוב אין הוא נמנע מלהשאיל אותם, ולכן אמרו, שכל הבגדים טעונים טבילה, כדי שישאילו אף את הבגדים הנתונים בתיבה.

גם בבבלי תענית לא,א אמרו: וכל הכלים טעונים טבילה. אמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר: אפילו מקופלים ומונחים בקופסא (בארגז).
• • •
ירושלמי כתב יד ליידןקרבן העדהפני משהמראה הפניםאור לישריםהכל
 
(ד) וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? שָׂא נָא עֵינֶיךָ בָּחוּר וּרְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹאִי תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה כול׳. הָיְתָה בִּתּוֹ שֶׁלְמֶלְךְ שׁוֹאֶלֶת מִבִּתּוֹ שֶׁלְכֹּהֵן גָּדוֹל, בִּתּוֹ שֶׁלְכֹּהֵן גָּדוֹל שׁוֹאֶלֶת מִבִּתּוֹ שֶׁלְמֶלְךְ. הַכְּאוּרוֹת הָיוּ אוֹמְרוֹת: אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹאִיא. וְהַנָּאוֹת הָיוּ אוֹמְרוֹת: תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה, וְכֵן הוּא אומ׳אוֹמֵר: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִיטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ – זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זֶה בִּנְייַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁייִבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
“What were they saying? Young man, lift your eyes and see what you are choosing for yourself. Do not fix your eye on beauty, fix you eyes on the extraction, etc.” If she was the king’s daughter she was borrowing from the High Priest’s daughter; the High Priest’s daughter was borrowing from the king’s daughter1. The ugly ones did say, “do not fix your eye on beauty2,” and the beautiful ones did say, “fix you eyes on the extraction.” “And so it says3, Daughters of Zion go out and see king Solomon4, with the crown with which his mother crowned him on the day of his marriage and the day of his heart’s joy. The day of His enjoyment is the giving of the Torah; and the day of His heart’s joy is the building of His Temple which may be built soon in our days.”
1. Babli 31a.
2. The corrector’s spelling follows the (Babylonian) consensus, the spelling in both Yerushalmi texts is the etymologically correct one.
3. Cant. 3:11. In the allegorical interpretation of the Song of Songs, any “Solomon” refers to the King of Peace.
4. Babli 30b.
א. כן בכ״י ליידן, וכמו לעיל בסמוך. והמגיה כאן מחק ותיקן: ״בנוי״. ובדפוס בשני המקומות: ״בנוי״.
ירושלמי כתב יד ליידןקרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםאור לישריםעודהכל
ומה היו אומרות? שא נא עיניך בחור וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנואי תן עיניך במשפחה כול׳. היתה בתו שלמלך שואלת מבתו שלכהן גדול, בתו שלכהן גדול שואלת מבתו שלמלך. הכאורות היו אומרות: אל תתן עיניך בנואיא. והנאות היו אומרות: תן עיניך במשפחה, וכן הוא אומ׳: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו – זו מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו.
א. כן בכ״י ליידן, וכמו לעיל בסמוך. והמגיה כאן מחק ותיקן: ״בנוי״. ובדפוס בשני המקומות: ״בנוי״.
מבתו של כה״ג – היא קרובה וסמוכה למלכות:
הכאורות – כמו כעורות:
אל תתן עיניך בנוי – אלא באשה שתמצא חן בעיניך מחמת מעשיה:
תן עיניך במשפחה – כלו׳ היופי הוא לבנות מחמת שאביהן עשירים כדתנן בנדרים בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן הרי היפות מסתמא בנות עשירים הן:
הדרן עלך פרק בשלשה פרקים וסליקא לה מס׳ תענית
הנאות היו אומרות וכו׳ בי״מ כתב דה״ג הנאות אומרות תן עיניך בנוי והמיוחסות אומרות תן עיניך במשפחה והכעורות אומרות קחו מקחכם לשם שמים וכ״ה בבבלי מיהו דוחק להגיה כל כך ולפי מ״ש בקונט׳ אין צורך להגהתו:
הדרן עלך בשלשה פרקים וסליקא לה מסכת תענית
היתה בתו של מלך וכו׳ – לפי שכל אחת ואחת היתה מחזרת להשאיל מן החשובה ממנה כשאפשר לה וכדי להתנאות במלבושים ואלו שאי אפשר להן להדר אחר החשובות ביותר היו מחליפות זו עם זו ושלא לבייש האחרות עשו דרך השאלה:
והנאות היו אומרות תן עיניך במשפחה – לפי שלא רצו להתפאר ביופין והיה ג״כ הרבה יפפיות לפיכך אומרות תן עיניך במשפחה החשובה:
וכן הוא אומר צאינה משמע שיוצאו׳ במחול ובשמחה לזכרון מה שנעשה בו ביום מתן תורה ובנין בית המקדש בחינוכו שיבנה במהרה בימינו אמן:
הדרן עלך בשלשה פרקים וכולא מסכתא דתענית ברחמי שמיא
בתו של כהן גדול שואלת מבתו של מלך והתם גריס בת מלך שואלת מבת כהן גדול ובת כה״ג מבת סגן וכו׳ וכן כולם כל אחת ואחת מהפחותה ממנה. והאי ש״ס ס״ל דמסתברא שכל אחת שואלת מהחשובה ממנה להתנאות בהן וא״כ בתו של מלך ושל כה״ג אין להן אלא שישאילו זו מזו:
סליק מסכת תענית בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען
במשנה שנינו: יוצאים בכלי לבן שאולים. ובנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? - שא נא עיניך (הבט), בחור, וראה, מה את בורר (אתה בוחר) לך. אל תתן עיניך (תסתכל) בנואי (בנוי), תן עיניך במשפחה, כול׳.
ואומרים: היתה בתו של מלך שואלת (בגדי לבן) מבתו של כהן גדול. ובתו של כהן גדול שואלת (בגדי לבן) מבתו של מלך. הכאורות (המכוערות, רעות המראה) היו אומרות (לבחור): אל תתן עיניך בנואי (בנוי) – ביופי של האישה, כדי שלא יימנע מלבחור לו אחת מהן מפני הכיעור שלה. והנאות (היפות) היו אומרות (לבחור): תן עיניך במשפחה – בייחוס של המשפחה שלה (שהמשפחה מיוחסת, שאין בה פסול), כדי שיבחר לו אחת מהן מפני הייחוס שלה ולא מפני היופי שלה. הרי שלא היו כולן אומרות: ״אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה״, כפי שמשתמע מהמשנה, אלא יש מהן אומרות: ״אל תיתן עיניך בנוי״, ויש מהן אומרות: ״תן עיניך במשפחה״ (אבל הגרסה ב״שרידי הירושלמי״: הנאות היו אומרות: תן עיניך בנוי).

בבבלי תענית לא,א אמרו: שבהם בני ירושלים וכו׳. תנו רבנן: בת מלך (רש״י: אף על פי שהיה לה, שואלת מבת כהן גדול, שלא לבייש את השואלת מתוך שאין לה) שואלת מבת כוהן גדול (רש״י: שהוא קרוב וסמוך למלכות), בת כוהן גדול שואלת מבת סגן (רש״י: הממונה תחת כוהן גדול לשמש תחתיו ביום הכיפורים, אם יארע בו פסול), בת סגן שואלת מבת משוח מלחמה (רש״י יומא עב,ב: כוהן שמשחוהו למלחמה לדבר דברי מערכי המלחמה), בת משוח מלחמה שואלת מבת כוהן הדיוט, וכל ישראל שואלים זה מזה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו.

ובבבלי שם אמרו עוד: ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. תנא: מי שאין לו אישה נפנה לשם. וכך היו אומרות בחור וכו׳. תנו רבנן: יפיפיות שבהן אומרות: תנו עיניכם ביופי, שאין אישה אלא ליופי. מיוחסות שבהן אומרות: תנו עיניכם במשפחה, שאין אישה אלא לבנים (ללדת. רש״י: אם בניך יהיו מיוחסים, הכל קופצים עליהם, בין זכרים ובין נקבות). מכוערות שבהן אומרות: קחו מיקחכם לשום שמים, בשביל שתתעטרו בזהובים (שכשייקחו מיקחם לשם שמים, ייטיב להם ה׳, וכשיתעשרו, יקשטו אותן ויעשו אותן יפות, כמו שאמר רבי ישמעאל: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן (מכערת אותן) (משנה נדרים ט,י)).

בסופה של המשנה שנינו: וכן הוא אומר: ״צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו״; ״ביום חתונתו״ – זו (זה) מתן תורה, ״וביום שמחת לבו״ - זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו.
• • •
ירושלמי כתב יד ליידןקרבן העדהשיירי קרבןפני משהמראה הפניםאור לישריםהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

תענית : – מהדורת על⁠־התורה בהכנה (כל הזכויות שמורות) שהוהדרה על פי כתב יד ליידן 4720, עם הערות המתעדות את ההגהות שבכתב יד זה ושינויי נוסח בעדי נוסח אחרים. מהדורה זו נעזרה במהדורת חיים גוגנהיימר, ברלין, די גרויטר, תשנ"ט-תשע"ה ומשלבת (עם שינויים) את הניקוד שבה., קישורים תענית :, ירושלמי כתב יד ליידן תענית : – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) על פי כתב יד ליידן 4720; צילומי כ"י ליידן באדיבות אוניברסיטת ליידן (CC BY), קרבן העדה תענית :, שיירי קרבן תענית :, פני משה תענית :, מראה הפנים תענית :, אור לישרים תענית :

Taanit 0:040 – Translation and commentary by Heinrich W. Guggenheimer, Berlin, De Gruyter, 1999-2015 (CC BY 3.0), Kishurim Taanit 0:040, Yerushalmi MS Leiden Taanit 0:040, Korban HaEdah Taanit 0:040, Sheyarei Korban Taanit 0:040, Penei Moshe Taanit 0:040, Mareh HaPanim Taanit 0:040, Ohr LaYesharim Taanit 0:040

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×